שעבוד מצרים
שעבוד בני ישראל במצרים הוא אירוע מכונן בתולדות היותם של בני ישראל לעם, ובמהלכו השתעבדו בני ישראל מאות שנים למצרים ולפרעה מלך מצרים. השעבוד כלל עבודת פרך, ואף גזירות שונות כגון הריגת הבנים הזכרים ועוד.
רקע
ברית בין הבתרים
ערך מורחב – ברית בין הבתרים
ה' התגלה אל אברהם במעמד ברית בין הבתרים, וכורת עמו ברית שבה מבשר לו שזרעו ירש את ארץ עשר האומות, אך באותו מעמד מוסיף לבשר לו שכמו כן זרעו ישועבד בארץ זרה במשך 400 שנה, ולאחר מכן יזכו לירושה זו.
ירידת יעקב למצרים
- ערך מורחב – ירידת יעקב למצרים
בני ישראל, צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים בגלל הרעב ששרר בארץ כנען, שוּכּנוּ על ידי יוסף, המשנה למלך המצרי, בארץ גושן. משבעים נפשות הם התרבו והתעצמו עד שאוכלוסייתם היוותה מיעוט ניכר. פרעה מלך מצרים חשש שגידולו של המיעוט הזר יהווה סכנה לביטחונה של מצרים, שכן הוא עלול לשמש כגיס חמישי במלחמה עתידית, והפך אותם לעבדים המשועבדים לעם המצרי.
לאחר מות מלך מצרים, המליכו מלך חדש[1], הוא חשש מהתרבותם המהירה בני ישראל, ומחשש שמא ילחמו נגד העם המצרי ויגרשו אותו ממצרים. עקב כך גזר עליהם גזירות על מנת להפחית את הילודה.
גזירות פרעה
פיתום ורעמסס
- ערך מורחב – פיתום ורעמסס
וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס - בגזירה הראשונה חויבו בני ישראל לבנות לפרעה ערים לאוצרות המלוכה, שנקראו 'פיתום ורעמסס'.שעבוד זה כלל אף העלאת מיסים וביצוע עבודות השדה השוטפות בממלכה תוך כפייה ועינויים, במטרה להתיש אותם ולמעט את הילודה בקרב בני ישראל.
בעקבות גזירה זו ציפה העם המצרי להפחית את הילודה בבני ישראל מחמת העינויים והעמל, אך באורח ניסי המשיכו בני ישראל להתרבות וכפי שנאמר בתורה: ”וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (ספר שמות, פרק א', פסוק י"ב).
עבודת פרך
וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ - לאחר שראו שלא פחתה הילודה, נתנה רשות למצרים להעביד את בני ישראל בעבודת פרך כפי רצונם[2], ואכן המצרים מיררו את חיי בני ישראל בעבודה קשה בחומר ובלבנים, ובעבודות השדה.
הריגת הזכרים
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ - משנוכח פרעה לדעת שעבודות הפרך לבדן אינו משיגות את מטרתן, שכן ”וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ”[3], זימן פרעה את המיילדות העבריות ודרש מהן להרוג את כל התינוקות הזכרים בשעת לידתם. המיילדות, שהיו יראות את ה' וסירבו לשתף פעולה עם הגזרה, סיפרו לפרעה שהעבריות בקיאות בחכמת הלידה, ויודעות ללדת לבדן כמו בעלי החיים, ולכן ”בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ”[4]. משנוכח פרעה שגם גזרה זו לא מועילה לצמצום הילודה, צווה על כל עמו להשליך ליאור כל תינוק עברי זכר שנולד, ולהחיות רק את הבנות.
התורה לא הסבירה מדוע גזר פרעה לפגוע דווקא בבנים ולא בבנות. תשובה לכך ניתן למצוא במקורות בתר-מקראיים שונים. על פי התרגום המיוחס ליונתן (לשמות א, כב), פרעה ידע על לידתו הצפויה של משה כגואלם של בני ישראל, מתוך חלום שפירשו לו חרטומיו. על פי מדרש שמות רבה, אלה אמרו לו: "גואל ישראל נתעברה בו אמו"[5]. יוסף בן מתתיהו הסביר בספרו "קדמוניות היהודים" כי דבר אלוקים נגלה אל עמרם בחלום, בו נאמר לו כי בנו העתיד להיוולד, הוא הבן "שבגלל פחדם מפני היוולדו דנו המצרים למיתה את ילדיהם של כל ישראל"[6][7][8].
זמן שעבוד מצרים
כאמור בתורה בפרשת ברית בן הבתרים, מפורש כי שעבוד מצרים יהיה ארבע מאות שנה:
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה
לעומת "ארבע מאות שנה" שנאמרו בברית, בספר שמות (יב, מ) נאמר:
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה
סטייה זו של שלושים שנה עוררה קשיים קלים בלבד לעומת הבעיה שקיימת לפי התיארוך שבו נקטו חז"ל, אשר לפיו ישבו בני ישראל במצרים מאתיים ועשר שנים בלבד, תיארוך אשר נתמך על ידי שושלת היחס של משה.
לפתירתה של בעיה זו הוזקקו חז"ל והפרשנים הקלאסיים לפרש, שאותן "ארבע מאות שנה" אינן מתחילות מתחילתו של שיעבוד מצרים, אלא מהולדת יצחק לאברהם. פירוש זה משתקף גם בטעמי המקרא, אשר הפרידו מילים אלו משאר הפסוק, כמרמזות שאותן "ארבע מאות שנה" מהוות תאריך יעד, ולא פרק זמן שבו יתקיימו הגרות והשעבוד.
באשר לסתירה בין הפסוקים - לפי סדר עולם ארבע מאות ושלושים השנים נמנו החל ממעמד הברית, ואילו הגר"א מביא שהמנין של ארבע מאות ושלושים השנים החל מניסיון כבשן האש של אברהם.
במכילתא מביא רבי יהודה הנשיא פירוש אחר, היוצא מתוך הסתירה שקיימת שבין תיארוך "דור רביעי" לבין אותן "ארבע מאות שנה". אליבא דרבי יהודה הנשיא, אלו שני תאריכים התלויים בבחירתו של עם ישראל:
רבי אומר: כתוב אחד אומר 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' וכתוב אחד אומר 'ודור רביעי ישובו הנה'; כיצד יתקיימו שני כתובין אלו? אמר הקדוש ברוך הוא: אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים.
— מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא בא פרשה יד ד"ה ומושב בני
נראה שלשיטתו, בסופו של דבר התקיים התאריך המוקדם, ורק ארבעה דורות ישבו במצרים ולא ארבע מאות שנה, משום שבני ישראל חזרו בתשובה מבעוד מועד.
טעם גזרת שעבוד מצרים
שאלה עתיקה שהועלתה לאור הכתוב היא שאלת הסיבה: מהי הסיבה לכך שנגזרה גזירה כה חמורה - שעבוד וגרות בארץ לא להם - על זרעו של אברהם?
שאלה זו הועלתה אצל חז"ל בתחילת תקופת התלמוד:
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא (=השתמש לצרכים צבאיים) בתלמידי חכמים, שנאמר: (בראשית יד) 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: (בראשית טו) 'במה אדע כי אירשנה'. ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: (בראשית יד) 'תן לי הנפש והרכוש קח לך'.
— נדרים לב, א
לפי חז"ל, כתפיסת הגמול הקלאסית המקובלת אצלם והרווחת במקרא, אין מנוס מלראות שעבוד זה כעונש. הדעות נחלקו רק באשר לשאלה על מה בא העונש. לפי רבי אלעזר, העונש היה על שגייס את "חניכיו ילידי ביתו" (לתפיסתו: תלמידי בית מדרשו) למלחמתו להצלת לוט במלחמת ארבעת המלכים את החמישה. לפי שמואל, העונש היה על שגילה חוסר אמון בהבטחתו של הקב"ה וביקש הוכחות לקיומה. לפי רבי יוחנן, העונש בא על כך שלאחר שניצח במלחמה הנזכרת, לא ניצל אברהם את ניצחונו כדי לצרף את אנשי סדום ועמורה אל סיעת עובדי ה' (או "לגיירם" כלשון חז"ל).
קיימות דעות נוספות בקשר לטעם שעבוד מצרים. המהר"ל מפראג טוען (בספר "גבורות ה'") כי השיעבוד היה נצרך כדי לצרף את בני יעקב ממקבץ אנשים בעלי קרבת משפחה לעם המוכן לקבל ולהשפיע את דבר ה'.
משה
- ערך מורחב – משה
בעיצומו של שעבוד קשה זה, נולד משה. עקב הגזרה להמית כל בן עברי, הוא מוחבא בבית הוריו במשך שלושה חודשים, ואז מוסתר בתוך תיבת גומא קטנה אותה מסתירה אמו בין קני הסוף על שפת היאור, מתוך מטרה שלא ייתפס ויומת על ידי שוטרי מצרים כשאר התינוקות. אחותו, מרים הנביאה, מסתתרת על מנת לראות מה יעלה בגורלו. בתיה בת פרעה, היורדת לרחוץ ביאור, מגלה את התיבה ונוטלת את התינוק, אף על פי שהיא מבחינה כי הוא מילדי העברים. מרים ניגשת אליה ומציעה לה למצוא עבורו מינקת עברית, והיא לוקחת אותו אל אמהּ על מנת שתניק אותו. בת פרעה לוקחת את הילד תחת חסותה, ומגדלת אותו בארמון.
בעת שבגר, יצא משה, שידע על מוצאו, על מנת לבחון מקרוב את סבלות אחיו. לאחר שהציל עבד עברי מיד נוגש מצרי, על ידי הריגתו של האחרון, ולמחרת ראה את העבד העברי רב עם עברי אחר, ומחשש להלשנה ברח למדין שם נשא לאישה את צפורה בת יתרו, שילדה לו שני בנים, גרשום ואליעזר. במהלך שהותו במדיין הלך למדבר, שם התגלה אליו ה' בסנה בוער, וציווה עליו לגאול את ישראל. בתחילה מסרב משה, אך ה' נותן בידו מספר אותות ומופתים, ומיידע אותו כי בעת הגעתו מצרימה, יקבל את פניו אהרן אחיו בשמחה, ויבצע עמו את השליחות.
עשר המכות וקריעת ים סוף
- ערכים מורחבים – עשר המכות, קריעת ים סוף
משה הגיע עם אהרן אחיו אל פרעה, ודרש ממנו: "שלח את עמי"! - אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של ה' באמצעות הפיכת מטה הרועים שלו לנחש מול פרעה. מטה אהרון הפך לתנין, בתגובה לכך כישפו גם חרטומי מצרים את מטותיהם והמירו אותם לתנינים, אך מטה משה בלע את התנינים ששלחו החרטומים. תשע מכות שנחתו על מצרים ופגעו בה, לא הצליחו לשכנע את פרעה לשחרר את ישראל ורק המכה האחרונה, המתת הבכורות, הובילה לשחרורם עד כדי גירושם של בני ישראל.
בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר, כשעמוד האש ועמוד הענן הנסיים ליוו אותם, בעוד הצבא המצרי החזק דולק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נקרע הים לשניים (ע"פ חז"ל נקרע הים לשנים עשר גזרים שביל לכל שבט) והם עברו בתוכו. ה' חיזק את לב צבא מצרים להמשיך לרדוף אחרי בני ישראל, והמים חזרו והטביעו אותם בעודם עומדים בלב ים.
מדרשים
- ר' סימאי סבר שהרעיון לשעבד את עם ישראל היה של בלעם, שהיה היועץ של פרעה יחד עם איוב ויתרו. לאחר שהתוכנית התקבלה יתרו התפטר מתפקידו, אבל איוב רק שתק.
- על פי חז"ל, בהתחלה עם ישראל עבדו בהתנדבות, ולאחר מכן העבודה הפכה לעבודת כפייה[9].
- על פי חז"ל, שבט לוי[10], שבט מנשה ושבט אפרים[11] היו פטורים מהשעבוד.
- על פי חז"ל, משה שכנע את פרעה שייתן לעם ישראל את יום השבת כיום מנוחה[12].
הערות שוליים
- ^ ישנן דעות שהמלך כלל לא מת, אלא שחידש את גזירותיו בלבד.
- ^ אבן עזרא.
- ^ ספר שמות, פרק א', פסוק י"ב.
- ^ ספר שמות, פרק א', פסוק י"ט.
- ^ שמות רבה א, יח.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני, פרק ט, פסקה ג, סעיפים 212–217.
- ^ בספר החיצוני קדמוניות המקרא נאמר כי גם בת פרעה חלמה חלום, שבעקבותיו ירדה לרחוץ ביאור (פרק ט, פסוק טו), וגם למרים נגלה בחלום דבר הולדתו של אחיה המושיע (פרק ט, פסוק י).
- ^ יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, פרק יח: איך הייתה לידתו של משה?, עמ' 151–154: לדעת המחברים, נראה כי מדובר במסורת קדם-מקראית שהמשיכה את חייה בעל פה עד שהופיעה בספרות הכתובה הבתר-מקראית.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א עמוד א'
- ^ שמות רבה ה טז
- ^ מדרש תהילים פא ו
- ^ שמות רבה א כח
