פתרון שתי המדינות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פתרון שתי מדינות לשני עמים הוא המונח על פיו מפרש רובו של הציבור היהודי מגוון הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמהותן הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל - הכרה הדדית בין שתי תנועות לאומיות, המגשימות את זכויותיהן המקבילות בשתי מדינות לאום ריבוניות.

יש להבדיל בין הנוסח הרווח בפי רובו של הציבור היהודי, "שתי מדינות לשני עמים" לבין הנוסח, "פתרון שתי המדינות" עליו מקפידים, הקפדה יתרה, הפלסטינים וערביי ישראל. בעוד בנוסח הראשון יש הכרה מפורשת בלאום יהודי ובעקרון ההגדרה העצמית של העם היהודי ובזכויותיו הלאומיות בארץ ישראל, הרי שבנוסח השני אין הכרה כזו (בעיני הפלסטינים היהדות היא דת בלבד ולא לאום ומכאן שאין מקום למדינת לאום יהודי) בכוונת מכוון שישראל תשנה צביונה ממדינת העם היהודי למדינת כל לאומיה כך שחוק השבות יבוטל כדי שהפליטים הפלסטינים יוכלו לממש את תביעת השיבה לבתיהם בשטח ישראל.

המדינה הפלסטינית תעניק לתושביה אזרחות ולפליטים הפלסטינים בפזורה תעמוד הזכות להגר לשטחה. חלק מההצעות במסגרת פתרון שתי המדינות אף מכירות בתביעת השיבה במסגרתם תותר אף הגירת פליטים פלסטינים לתוך תחומי מדינת ישראל. בפני ערביי ישראל תהיה האפשרות להישאר בישראל או להגר למדינה הפלסטינית החדשה ולקבל את אזרחותה.

הצעות שונות של מדינת ישראל לפלסטינים, כפי שהוצגו ב-1993 על ידי שמעון פרס ויצחק רבין, ב-2000 על ידי אהוד ברק, ב-2008 על ידי אהוד אולמרט וב-2009 על ידי בנימין נתניהו כללו פתרון של שתי מדינות לשני עמים.

היסטוריה

מפת תוכנית החלוקה

המנדט הבריטי

עם ניצחון מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה העות'מאנית קיבלה בריטניה מנדט על ארץ ישראל. המנדט ניתן בוועידת סן רמו אשר כללה במנדט גם את הצהרת בלפור, והטילה על בריטניה את האחריות למימושה. על פי נוסח ההתחייבות המקורי של המנדט, אמור היה לקום בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בעת ההיא המנדט כלל את תחומי מדינת ישראל, עבר הירדן, הרשות הפלסטינית ורצועת עזה. כבר בתחילת המנדט הפרידו הבריטים את שטחה של עבר הירדן מהשטח המקורי שיועד למדינה היהודית, והוא הובטח למדינה הערבית העתידית. בשנת 1946 קיבלה ממלכת ירדן עצמאות על שטח זה. ביישוב היהודי היו שהתנגדו לחלוקה זו, בעיקר בקרב אנשי בית"ר, אשר מנהיגה זאב ז'בוטינסקי אף טבע את הסיסמה ”שׁתֵּי גָדוֹת לַיַּרדֵּן: זוֹ שֶׁלָּנוּ – זוֹ גַם-כֵּן!” בשירו שמאל הירדן.

הדו"ח של ועדת פיל משנת 1937 המליץ על חלוקה נוספת של ארץ ישראל, והפעם, חלוקת השטח שנותר למדינה היהודית ממערב לירדן, לאחר החלוקה הקודמת שניתקה ממנו את עבר הירדן, לשלושה חלקים: יהודי, ערבי ותחום קטן באזור ירושלים שיישאר תחת המנדט הבריטי או תחת שליטה בינלאומית. הדו"ח אף כלל שינוי מהותי במדיניות הבריטית - ההצעה לטרנספר 225,000 ערבים משטחי ארץ ישראל המערבית וזאת בניגוד להבנות 1917 כניסוחן בהצהרת בלפור: "במפורש הובן ששום אפליה לא תעשה אשר תפגע לרעה בזכויותיהם האזרחיות או בזכויותיהם הדתיות של האזרחים הלא-יהודים אשר ישבו בארץ ישראל, או בזכויות ובסטטוס הפוליטי לו זוכים היהודים בכל ארץ אחרת". בצד היהודי היו חילוקי דעות בנוגע למסקנות הוועדה ולבסוף התקבלה הצעת החלוקה לשתי מדינות. בצד הערבי סירבו לקבל את מסקנות הוועדה ודחו את ההצעה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

בשנת 1947 הוצע שוב לחלק את ארץ ישראל המערבית כחלק מתוכנית החלוקה של האו"ם. תוכנית זו הציעה לחלק את ארץ ישראל לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. ההצדעה התקבלה על ידי ההנהגה הציונית אך מדינות ערב וערביי ארץ ישראל דחו אותה. בעקבות זאת פרצה מלחמת העצמאות כניסיון של התושבים הערבים להשתלט על ארץ ישראל. המלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי והקמת מדינת ישראל.

לאחר הקמת מדינת ישראל

מפת תוכנית אלון
מעמד חתימת הסכמי אוסלו

לאחר מלחמת ששת הימים העלה שר העבודה הישראלי יגאל אלון את תוכנית אלון שהמליצה לממשלה להעביר את רובם המוחלט של שטחי יהודה ושומרון, חבל עזה וסיני לתושבי האזור הערבים שיוכלו לבחור בין כינונה של ישות עצמאית לבין חבירה לממלכה ההאשמית. תוכנית אלון לא התקבלה רשמית על ידי ממשלת אשכול ולא על ידי הממשלות שקמו אחריה. חבר הכנסת אורי אבנרי הגיש הצעה לסדר היום של הכנסת לדיון ביוזמת הקמת מדינה פלסטינית בשטחים הפלסטיניים, אך ההצעה נדחתה. גם בישראל וגם בקרב הפלסטינים הייתה התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, הן מצד ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר והן מצד הוועד המרכזי של פת"ח. הייתה עדיפות לתוכניות מדיניות חלופיות סותרות: מסיפוח מלא לישראל, דרך אוטונומיה חלקית לפלסטינים, ועד השבת השטחים שנכבשו לממלכת ירדן.[1]

בשנת 1969 ההצעה להקמת מדינה פלסטינית עלתה לסדר היום בחוגי אש"ף. הרעיון זכה לתמיכת אנשי ציבור ישראליים בראשית שנות השבעים, דוגמת לובה אליאב, ישעיהו ליבוביץ', יוסי שריד ושלמה אבינרי, אך ממשלת ישראל המשיכה בהתנגדותה. בשנת 1972 טבע לובה אליאב את המונח "שתי מדינות לשני עמים" בספרו ארץ הצבי. גם בסוף שנות השבעים עדיין התנגדו במפלגת העבודה לפתרון שתי המדינות ולמהלכי האוטונומיה שקידמו אותו. בשנת 1976 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה התומכת בפתרון שתי המדינות על סמך קו הגבול ששורטט בהסכמי שביתת הנשק. תנועת חד"ש אף אימצה את הסיסמה "ישראל, פלסטין - שתי מדינות לשני עמים" בשנת 1981.

בעוד שאש"ף והליגה הערבית תומכים בפתרון שתי המדינות חלק מהפלגים הפלסטינים וארגוני הטרור הערביים דוחים כל הגעה להסכם קבע עם ישראל. בהתאם ארגון החמאס, ארגון החזבאללה ואף איראן ממשיכים לקרוא להמשך המאבק מול ישראל, המכונה לעיתים "הישות הציונית".

שנות ה-2000

בשנות ה-90 של המאה ה-20 חזר הדיון בסוגיית "פתרון שתי מדינות לשני עמים" להיות רלוונטי. כתוצאה ממגעים דיפלומטיים נרחבים הגיעו הצדדים המעורבים לשלבי משא-ומתן - בשנת 1993 בהסכמי אוסלו, בשנת 2000 בפסגת קמפ דיוויד, ובשיחות בטאבה בינואר 2001. אף על פי כן, שום הסכם סופי לסיום הסכסוך לא הושג בין הצדדים.

מגוון רחב של הצעות הועלו במסגרת המשא ומתן ביניהם הקמתה של מדינה פלסטינית אשר תשלוט בכל הגדה המערבית וברצועת עזה או בחלקים נרחבים מהשטחים הללו. בחלק מההצעות אשר הועלו בשיחות בין הצדדים הועלתה ההצעה שמדינת ישראל תיסוג משטחים מסוימים אשר בשליטה ישראלית.

ישראלים רבים מאמינים כי "פתרון שתי מדינות לשני עמים" יושם עוד בשנת 1922 כאשר הבריטים הקימו בעבר הירדן אשר היווה 75% מן השטח אשר היה תחת המנדט הבריטי, את מה שהפך בהמשך לממלכת ירדן - מדינה בעלת אוכלוסייה ערבית מובהקת.

חלק מהפוליטיקאיים הישראלים, ביניהם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, טוענים כי במסגרת "פתרון שתי מדינות לשני עמים" שבה יוענקו למדינה הפלסטינית ריבונות עצמאית יהיה צורך לכפות על המדינה הפלסטינית לוותר על אספקטים מסוימים אשר אמורים להינתן לה כמדינה ריבונית אשר יאיימו על קיומה של מדינת ישראל. נתניהו טוען בין היתר שיהיה צריך להגביל את יכולתה של המדינה הפלסטינית לייבא כלי נשק. ההנהגה הפלסטינית סבורה כי במסגרת "פתרון שתי מדינות לשני עמים" אשר תסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני אין מקום להשקפות מסוג זה אשר יגבילו את הריבונות של המדינה הפלסטינית.

"פתרון שתי מדינות לשני עמים" נדונו גם על ידי הסעודים וההנהגה האמריקאית.[2] בשנת 2002, יורש העצר והשליט דה פקטו של ערב הסעודית דאז, המלך עבדאללה בן עבד אל-עזיז, העלה את יוזמת השלום הסעודית. הצעה זו זכתה לתמיכה גורפת מצד המדינות החברות בליגה הערבית. הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש הודיע כי הוא תומך בהקמת מדינה פלסטינית, ובכך קידם את החלטה 1397 של מועצת הביטחון של האו"ם אשר תומכת ב"פתרון שתי מדינות לשני עמים".

בשנת 2002 הוקם ארגון קול אחד שמטרתו קידום הנושא. מטה הארגון ממקום בניו יורק ובנוסף פועלים סניפים בישראל וברשות הפלסטינית.

בועידת אנאפוליס שנערכה בנובמבר 2007 הוסכם על ידי הישראלים, הפלסטינים והאמריקאיים כי "פתרון שתי מדינות לשני עמים" יהיה הבסיס למשא-ומתן העתידי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ב-5 ביולי 2009 הכריז ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו: "הבאנו הסכמה לאומית על המושג שתי מדינות לשני עמים".[3]

חמאס הציע בקיץ 2008 הודנה לעשר שנים בתנאי שישראל תיסוג לקווי 1967. את סיום הסכסוך ופתרון הקבע מותיר חמאס בידי הדורות הבאים כאשר נקודת המוצא למשא והמתן העתידי תהיה מדינת ישראל בגבולות 1967.

בספטמבר 2010, החל סבב שיחות שלום בין ישראל לפלסטינים, בתיווכו של ממשל אובמה. המטרה האולטימטיבית של השיחות הישירות הייתה להגיע להסדר סופי ורשמי לסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי יישום פתרון מסוג שתי מדינות לשני עמים עבור העם היהודי והעם הפלסטיני בשטחי ארץ ישראל, אך השיחות בין הצדדים הגיעו למבוי סתום. בתקופת ממשל אובמה נפגש נתניהו מספר פעמים נוספות עם אנשי ממשל, והביע התנגדות עקבית לפתרון שתי המדינות.

בשנת 2010 ביצע ארגון ההסברה "The Israel Project" סקר בקרב הפלסטינים, ממנו עולה כי רובם תומכים בפתרון שתי המדינות, אך רק 30% מהם רואים פתרון זה כפתרון קבע, ורובם רואים אותו כפתרון ביניים שיוביל בבוא הזמן לפתרון המדינה האחת.[4]

לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016 הודיעה הוועדה הרפובליקנית הלאומית, שניסחה את מצע המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית, כי תמחוק מהמצע את הנוסח המצדד בפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במקומו נכתב במצע: "אנו מתנגדים לכל סוג של צעדים המיועדים לכפות הסכם או להכתיב גבולות".[5]

בתחילת 2017, עם כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, הוא נפגש עם נתניהו והצהיר כי הסכסוך ייפתר רק בפשרה, ולא בלחצים מדיניים. "מדינה אחת, שתי מדינות, מה שאתם תחליטו", אמר טראמפ.[6] בתגובה לדברי טראמפ נועדו בקהיר הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי והמלך הירדני עבדאללה השני, והבהירו כי מבחינתם, אין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני מלבד פתרון שתי המדינות. בהצהרה משותפת הם מסרו כי הם רואים בפתרון שתי המדינות כ"פתרון היחיד לסיום הסכסוך", וכל הצעה אחרת תגרום למצב מסוכן במזרח התיכון.[7] גם הליגה הערבית הגיבה באופן דומה: "שתי מדינות זה הפתרון הנדרש".[8]

ביקורת

מבקרי הפתרון טוענים כי מבחינה פרקטית שטח הארץ קטן מכדי לקיים שתי מדינות נפרדות. כמו כן שהתלות הכלכלית בין שתי האוכלוסיות והתלות במשאבי הטבע, ובעיקר במים, היא גדולה מדי. בנוסף, יש הטוענים כי ההצעה לא תסיים את הסכסוך, אלא המדינה הפלסטינית שתקום פשוט תהא למדינת אויב.

בימין הישראל מבקרים את העובדה שהצעת הפתרון כוללת העתקה בכפייה של האוכלוסייה היהודית בהתנחלויות, בעוד שערביי ישראל והפלסטינים לא נדרשים לעזוב את בתיהם. בכך, יווצר אי שויון בו מדינת לאום פלסטינית, ללא יהודים, ומנגד מדינת לאום יהודית עם מיעוט ערבי-פלסטיני ניכר (אם כי בסבבי שיחות שבוצעו בעבר, הציעו הפלסטינים להשאיר את ההתנחלויות הישראליות ואת תושביהן כאזרחים פלסטינים[9][10]). ביקורת מהשמאל באה מגופים קוסמופוליטיים ומגופים אינטרנציונליסטים אשר מתנגדים לכינון מדינות לאום, ומאמינים בחיים משותפים במדינה אחת.

תנועות התומכות בפתרון שתי המדינות

בישראל ישנן תנועות רבות הפועלות למען הקמת מדינה פלסטינית, גם אם אין בה מימוש מלא והיפרדות בין ישראל לפלסטינים:

  • שלום עכשיו מגדירה את מטרתה כ"שכנוע דעת הקהל בישראל ושכנוע ממשלות ישראל, בצורך ובאפשרות להשגת שלום צודק ופיוס היסטורי עם העם הפלסטיני ועם מדינות ערב השכנות - וזאת בתמורה לפשרה טריטוריאלית ועל יסוד העיקרון של שטחים תמורת שלום".
  • יוזמת ז'נבה היא הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני שאותו ניסחו צוותים לא רשמיים בראשות יאסר עבד-רבו ויוסי ביילין בפיקוח ובתמיכה של ממשלת שווייץ. המסמך נחתם בשנת 2003 והוא מתבסס לדברי יוזמיו על מתווה קלינטון מדצמבר 2000.
  • תנועת "קול אחד" פועלת גם בישראל וגם ברשות הפלסטינית מאז שנת 2002 ל"העצמת קולו של הרוב המתון בישראל וברשות הפלסטינית, המייחל לסיום הסכסוך על-בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים". היא מפעילה תאי פעילות סטודנטיאליים בקמפוסים ברחבי הארץ וכן בגדה המערבית וברצועת עזה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חגי סגל, "בדרך לפלסטין", 5.6.2009, מקור ראשון
  2. ^ תמליל שיחות בין ארצות הברית לערב הסעודית (באנגלית)
  3. ^ מיה בנגל, נתניהו: הבאנו הסכמה על "שתי מדינות לשני עמים", 5.7.2009, באתר nrg מעריב
  4. ^ אבי יששכרוף, סקר: רוב הפלסטינים בעד שתי מדינות - אך כפתרון זמני בלבד, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2010
  5. ^ אריאל כהנא, פתרון שתי המדינות הוצא מהמצע הרפובליקני, באתר nrg
  6. ^ שלמה צזנה, ‏פתרון שתי המדינות: הסוף, באתר ישראל היום, 16 בפברואר 2017
  7. ^ רועי קייס, איתמר אייכנר וליעד אוסמו, מלך ירדן: "נעשים מאמצים להתניע את המו"מ בין ישראל לפלסטינים", באתר ynet, 19 בפברואר 2017
  8. ^ רועי קייס, אטילה שומפלבי ואליאור לוי, הליגה הערבית: "שתי מדינות זה הפתרון הנדרש", באתר ynet, 16 בפברואר 2017
  9. ^ "חשיפה: לבני הציעה לאבו-עלא במו"מ 93% מהשטחים". תוכניות ערוץ 10. נבדק ב-2018-02-02.
  10. ^ "נתניהו קיווה לשמוע "לא" מאבו מאזן - ואז בנט קפץ - וואלה! חדשות". וואלה! חדשות. נבדק ב-2018-02-02.