תוכנית אוגנדה
תוכנית אוגנדה הייתה הצעה בריטית להקמת התיישבות יהודית במזרח אפריקה הבריטית סביבה התפתח פולמוס ומאבק פוליטי בפוליטיקה הציונית בשנים 1903–1905. ההצעה התייחסה לשטח בן 13,000 קמ"ר במערב קניה, הקרוי מישור גואס נגישו.[1] הצעה זו שזכתה לכינוי "תוכנית אוגנדה" בדיונים הציוניים, חדרה לתשומת הלב של הציבוריות הציונית בקונגרס הציוני השישי שנפתח ב-23 באוגוסט 1903. בקונגרס החל הפולמוס על ההצעה, השלכותיה ומשמעויותיה, ובו הסתמנו רבים מבין ציוני רוסיה כמתנגדיה החריפים. הקונגרס הסתיים בהחלטה על תמיכה בהקמת ועדה שתעסוק בנושא ההצעה הבריטית, וכן על משלחת חקר אל האזור המוצע שתבדוק את התאמתו.
הפולמוס על ההצעה המשיך לסעור לאחר הקונגרס ומתנגדיה, שכינו את עצמם ציוני ציון, התארגנו פוליטית כנגדה.
משלחת החקר מצאה את המקום בלתי מתאים להתיישבות והציעה לקונגרס הציוני השביעי (1905) לדחות את ההצעה. בעיני הבריטים ירדה קרנה של ההצעה עוד לפני כן מסיבות פנימיות. הקונגרס השביעי קיבל את הצעת משלחת החקר ודחה את ההצעה.
לפני הקונגרס
הצעת צ'מברליין להרצל
ראשיתה של תוכנית אוגנדה בהצעה שקיבל תאודור הרצל משר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין, בפגישתם ב-23 באפריל 1903.[2] הצעתו הייתה שהיהודים יישבו אזור במזרח אפריקה הבריטית (הכינוי "אוגנדה" דבק בו בדיונים היהודיים משום מה, אף על פי שהיה ממוקם בקניה). הסיבה להצעה מצדו של צ'מברליין הייתה קשורה, לדעת ההיסטוריון דוד ויטל, לרצונו במתיישבים בקולוניה שהסבירות שיתקוממו כדרך הבורים בדרום אפריקה תהיה נמוכה.[3] בעת שהוצגה ההצעה הרצל לא קיבל אותה, באומרו שרק ארץ ישראל רלוונטית ובלוחצו שימשך המאמץ לאפשר את התיישבות היהודים באל עריש, מהלך שעוד היה בעיצומו.[4] לאחר מכן, במאי, לאחר שנודע על פרעות קישינב (שהתרחשו מספר ימים לפני פגישתם של הרצל וצ'מברליין, אך הידיעות על כך עוד לא הגיעו לאוזני איש מהם), המשיך צ'מברליין להציע ללאופולד גרינברג, נציגו של הרצל בבריטניה, הצעות ברוח דומה לגבי מזרח אפריקה. גרינברג היסס אך הבטיח להתייעץ עם הרצל על העניין. לאור העובדה שתוכנית אל עריש נראתה תקועה, אמר הרצל לגרינברג להמשיך להיות בקשר עם צ'מברליין בעניין מזרח אפריקה.[5]
החלטת הרצל לקדם את בדיקת הצעת צ'מברליין
את ההחלטה לקדם את המשא ומתן עם צ'מברליין על הצעת מזרח אפריקה קיבל הרצל לאחר שנודע דבר פרעות קישינב. דבר זה מעלה את הסברה הנפוצה (שמגובה גם בצורת ההנמקה של הרצל בנאומו לפני הקונגרס השישי ובמקומות אחרים) שכתוצאה מהזעזוע מהפרעות היה מוכן הרצל לצאת לתוכנית מרחיקת לכת דוגמת תוכנית אוגנדה. זו למשל עמדתו של ההיסטוריון מיכאל היימן בסקירתו המקיפה על גלגולה של תוכנית אוגנדה.[6] היסטוריונים אחרים שמים דגש בעיקר על החלטיותו של הרצל למצוא סיבות לשאת ולתת עם הבריטים. דוד ויטל עומד על כך שהסיבה המרכזית לפיתוח נתיב אוגנדה, בו לא ראה הרצל הבטחה רבה בעת שהוצע, הייתה ההתחוורות שתוכנית הצ'רטר על אל עריש עלתה על שרטון וספק אם תצא לדרך בשנים הקרובות. לדברי ויטל החלטתו של הרצל להמשיך במגעים בעניין מזרח אפריקה הייתה נאמנה לשיטתו, לפיה יש להמשיך לשאת ולתת עם שותפים דיפלומטיים גם אם הנושא שעל הפרק (במקרה הזה, תוכנית אל עריש) כבר לא רלוונטי. לדברי ויטל, לאחר שנראה היה שדבר לא יצא מתוכנית אל עריש, הפכה הצעת מזרח אפריקה, שלפנים ביטל אותה הרצל, להצעה משמעותית.[7]
ישעיהו פרידמן טוען שכל הכוונה בתוכנית אוגנדה הייתה להשיג מבריטניה הכרה בתנועה הציונית כמייצגת הלגיטימית של העם היהודי ומחויבות לספק עבורה פתרון. פרידמן מראה את ניסיונותיו של הרצל להביא את כל המעצמות לפתרון מוסכם לבעיית היהודים ביישובם בארץ ישראל, דבר שלשמו נחוצה הייתה לו הכרה בריטית בבעיה היהודית כבעיה לאומית, ובתנועה הציונית כנושאת ונותנת מטעם היהודים.[8] פרידמן מביא התכתבות בין הרצל ולאופולד גרינברג הנוגעת למטרות המשא ומתן על אוגנדה, ובתוכה, למשל, מכתב זה של גרינברג:
נראה לי שבמהותה אין למזרח אפריקה ערך רב. היא לא תהווה מקור משיכה רב לבני עמנו, שכן אין לנו לגביה חזקה מוסרית או היסטורית. ואולם, ערכה הפוליטי של הצעת צ'מברליין אדיר אם ננצלה במלואה. עלי להדגיש, כי תנאי הכרחי לכך הוא שההסכם שנחתום עם ממשלת בריטניה תהיה בו הצהרה מפורשת על רצונה לעזור לעמנו ... לכך יהיה ערך עצום עבורך, הן בתוך שורות תנועתנו, והן מחוצה לה. זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות הגלות שיכירו בנו לא כבקהילה מקומית, כמו שקרה, דרך משל, בקונגרס ברלין, אלא הכרה בנו כעם ... אנו נוכל לדחות את הצעת מזרח אפריקה, אך בינתיים נשיג מידי ממשלת בריטניה הכרה שאין ממנה נסיגה; שום ראש ממשלה בריטי לא יוכל עוד לחזור בו. כל מהלך יצטרך להיפתח בנקודת המוצא – ההכרה בנו כאומה. כאשר יתברר שמזרח אפריקה אינה מתאימה לנו, יעלו הצעות נוספות, וכך תיסלל הדרך לארץ-ישראל, בהדרגה אך בבטחה.
— גרינברג להרצל, 7 ביוני 1903.[9]
כינוס הוועד הפועל הגדול לדיון בהצעה
הוועד הפועל הגדול התכנס כדי לדון בסדר היום של הקונגרס הציוני השישי ב-21 באוגוסט 1903, ובזמן זה הציג הרצל לראשונה בפניו את הצעת אוגנדה של הבריטים. הוועד תמך בהבאת ההצעה לפני הקונגרס, כולל החברים מציוני רוסיה. לדברי מיכאל היימן, ההפתעה המוחלטת של החברים הרוסים גרמה להם להסכים, אולי גם משום שהנושא עלה לאחר שהם תקפו באגרסיביות את הרצל על נושא כספים ציוניים שהושקעו בתוכנית אל עריש ללא אישורם.[10] לדברי ישעיהו פרידמן, אמנם מספר צירים בוועד מקרב ציוני רוסיה הביעו תמיהה מסוימת, אך ככלל, הם ראו את היתרון הגדול בהכרה הבריטית, וקיבלו את טיעונו של הרצל לפיו "הצ'רטר לארץ-ישראל רשום על המסמך הבריטי הרשמי בדיו בלתי נראית לעין; אם ילכו בעקבותיו ידאג שתוך חודשים מעטים הדיו תיהפך קריאה לכל בר-בי-רב."[11]
לדברי דוד ויטל תגובות הוועד הפועל היו מעורבות מכדי להכריע מה תהיה תגובת הציבור בקונגרס ונראה מהפרוטוקול שלא התנהל דיון של ממש על הנושא. הרצל עצמו יצא, לדבריו, בתחושה לא טובה, בעיקר על כך שאת הישגיו (שהוא ראה כמשמעותיים) מול רוסיה ובריטניה ראו הצירים כמובנים מאליהם.[12]
הקונגרס השישי
נוסח ההצעה
ההצעה הראשונה שהוצגה בקונגרס השישי ביומו הראשון הייתה הצעה להקים ועדה קטנה שתעסוק בכל נושא מזרח אפריקה והמשא ומתן עם הבריטים בנושא, ושוועדה זו תחליט האם להוציא משלחת חקר, ותביא את החלטתה לקונגרס נוסף.[13] אך לאחר שהרצל נשא ונתן זמן מה עם צירי רוסיה, הוא הבין את יחסי הכוחות טוב יותר וחש בטוח יותר בניצחונו. לכן, בהצעה הסופית שעלתה להצבעה ביומו האחרון של הקונגרס (לאחר שאושרה בוועד הפועל הגדול) הציע הרצל שתוקם ועדה לטיפול בנושא מזרח אפריקה וכן שתישלח משלחת חקר למזרח אפריקה. מסקנות משלחת החקר יובאו לקונגרס מיוחד שיכונס לצורך העניין.[14]
הפולמוס במהלך הקונגרס
במהלך הקונגרס החלה מתגבשת בהדרגתיות האופוזיציה, הרוסית בעיקרה, להצעת מזרח אפריקה, אופוזיציה שהחלה לזהות את עצמה בשם ציוני ציון עוד במהלך הקונגרס וביתר שאת לאחריו. הלנדסמנשפט הרוסי (אספת צירי רוסיה) התכנס פעמיים או שלוש ביום במהלך הקונגרס כדי לדון על עניין הצעת מזרח אפריקה ושם התגבשה ההתנגדות, וקולות תומכים בהצעה (כמו מנדלשטם, למשל) נדחקו לשוליים.[15] הרצל עצמו נע בין ניסיונות פיוס של המתנגדים,[16] לבין הבנה הולכת ומתחזקת שהרוב לצידו, ומכאן לדחיפה להצעה פחות מתפשרת (בעיקר הוספת משלחת החקר להצעת ההחלטה).[14]
הרצל התעקש על חשיבות המשא ומתן עם הבריטים וקבלת ההכרתם בתנועה הציונית. בין השאר מסיבה זו הוא ייחס חשיבות רבה לכך שהצעתם תתקבל על ידי הקונגרס. כך יוכל להראות לבריטים שהציונים מתייחסים ברצינות ליחסים עמם. עניין זה כמעט והטה את הכף אצל ציוני רוסיה עצמם בנקודות מסוימות וכמעט והביא אותם לתמוך בהצעת הרצל. הרצל נפגש עם זאב טיומקין, אחד מציוני רוסיה שהתנגד להצעה, בערבו של 25 באוגוסט 1903, היום השלישי לקונגרס, וניסה לשכנע אותו להביא את חבריו לתמוך בהצעה מהטעם שדחייתה תגרום נזק ביחסים עם הבריטים. לאחר מכן נפגשו חברי הוועד הפועל הגדול הרוסים לדון בדבריו של הרצל לטיומקין ורבים מהחברים התחילו להסס בהתנגדותם, מחשש שסירוב להצעה הבריטית אכן יגרום נזקים לתנועה, אך מאחר שהרצל לא הבטיח להם שבמקרה שיאשרו את הקמת הוועדה נושא ההתיישבות במזרח אפריקה ייקבר, הם לא הצליחו להגיע לכדי החלטה.[17]
ההצבעה על ההצעה
הקונגרס הסתיים בהחלטה בעד ההצעה. ישנם הבדלים קטנים בנתונים אודות תוצאות ההצבעה שמביאים היסטוריונים שונים והבדלים גדולים יותר בפירוש התוצאות. לדברי מיכאל היימן 295 צירים היו בעד ההצעה, 178 היו נגד ו-99 נמנעו, ביניהם חברי הוועד הפועל הגדול, עליהם כפה הרצל להימנע.[18]
לדעת היימן מדובר בניצחון דחוק, היות שרוב הנמנעים, וחלק לא מבוטל מהתומכים, היו למעשה מתנגדים שרק מפאת כבודו של הרצל לא התנגדו.[18] דוד ויטל (שמונה, בשונה מהיימן 143 נמנעים) מסכים איתו שחיבור המתנגדים והנמנעים מגלה שהייתה התנגדות נרחבת לתוכנית ורוב דחוק.[19]
ישעיהו פרידמן טוען כי העובדה שרבים לא הצביעו לפי דעתם על נושא מזרח אפריקה, אלא כהבעת אמון בהרצל ובדרכו, לא הייתה סטייה שיש לבקרה אלא הייתה עצם העניין, מאחר שהרצל ושותפיו טרחו לחדד את הצורך הפוליטי בהחלטה מול הבריטים שהיה חשוב יותר מכל החלטה סופית שתהיה בעניין התיישבות במזרח אפריקה.[20] פרידמן מביא גם הוא מספרים שונים (292 בעד, 176 נגד, 143 נמנעים)[21] ורואה בהם אות לניצחון ברור של הרצל.
רבים ממתנגדי ההצעה פרשו בהפגנתיות מהאולם והתכנסו באולם אחר. הרצל הצטרף אליהם והסביר את חשיבות ההכרה הבריטית בתנועה הציונית, וכן שלא יכול היה לדחות את ההצעה הבריטית כלאחר יד בצורה שתשרוף את הגשרים עמם. הם חזרו לאולם אך התסיסה בנושא זה המשיכה בקונגרס ולאחריו.[22]
בראיון שהעניק כמה ימים לאחר מכן לראובן בריינין ניסה הרצל להסביר את שיקוליו:
אנוכי הגדתי דברים מפורשים בנאום הפתיחה שלי בקונגרס השישי, שאוגנדא לא ציון היא ולעולם לא תהיה ציון. דברים מפורשים ע"ד התועלת שיש בידי ההצעה האפריקנית להביא להציונות לא יכולתי להגיד. מעל הבמה הלאומית אין עושים פוליטיקה [בפומבי]... על המבין היה להבין.[23]
לאחר הקונגרס
”בהעתון "דשואיש כרונכל" בגיליון האחרון נתפרסמו ידיעות רשמיות אדות האדמה אשר ממשלת אנגליה רוצה לתת ליהודים באפריקה המזרחית.
שטח האדמה הזאת הוא חמשת אלפים פרסה מרבעות. גבולה הדרומי מתוח במרחק חמש פרסה ממסלת הברזל האוגנדית. ממזרח תמחא האדמה בגבעות הנמשכות מצפון לדרום, ובמערב הגבול עובר ממזרח להר אלגון. הממשלה מוכנה להרחיב אחרי כן עוד יתר את גבולות הארץ עד ים ויקטוריה ניאנזה ויהיה למדינת היהודים נמל בים הגדול הזה.
הארץ הזאת היא על רמת ננדי הידועה. האוויר בה טוב ומבריא, האדמה שמנה ופוריה, והעקר כמעט שממה מאדם, כי מספר ילידי הארץ בה מעטים מאד, ולכן אין חשש בלבולים מצד ילידי הארץ. אדות טיב הארץ הזאת כתב סר הרי דשונסטון [ג'ונסטון], שהוא בן סמך בדבר, כידוע, בהעתון לכתיבה הארץ בשנת 1902, כדברים האלה לאמר:
"בכל הארץ היפה הזאת אין אף מקום אחד רע המראה ולא נעים. בכל מקום מראה הארץ הוא מלא חן ונעם, ומנוחה שורה עליו. היא דומה הרבה לאנגליה, ובהיות שהיא כמעט לגמרה בלי יושבים מילידי הארץ, היא כמו ממתנת לאנשים שיבואו ויעשוהו לארץ פלאות של עשר ושלוה אנגליה קטנה, כחצי שוטלנד, או מדינת אואלס [ויילס] רחבה, משתרעת על קו המשוה בגבה בינוני של כארבעת אלפים רגל מעל לפני הים ויקטוריה ניאנזה."
זו היא הארץ שממשלת אנגליה רוצה לתת ליהודים לכונן להם עליה מדינה עם שלטון בית. שטחה הוא כשליש מכל ארץ ישראל מעבר לירדן, מערבה ומזרחה, וכמעט אין בה כלל יושבים, באופן שכל מה שהארץ הזאת תוכל לשאת יושבים עליה יוכלו כלם להיות מבני עמנו.”
לאחר הקונגרס החל הפולמוס האמיתי, שכלל חילופי מכתבים רבים, פרסומים בעיתונות היהודית, כינוסים שונים ועוד, בעיקר מצד ציוני רוסיה. בשלב זה גם נכנס מנחם אוסישקין לעמדה מרכזית בתוך המאבק, לאחר שבמהלך הקונגרס עצמו בילה בארץ ישראל ולא לקח בו חלק.[24] חלק מהפולמוס היה התכתבות פומבית חריפה ותוקפנית בין הרצל לאוסישקין, בה אוסישקין עמד על כך שכחבר הוועד הפועל הגדול, אין הוא מקבל את הכרעת הרוב לשליחת המשלחת, ובכלל שלרוב אין זכות להכריע בענייני עיקרי הרעיון הציוני, אלא רק בשאלות דרך הביצוע. הרצל לעומתו הטעים, שאין הוא יכול לפסוח על שתי הסעיפים. על דעותיו הוא יכול להגן כחבר הוועד באופן דמוקרטי, אך אין הוא יכול שלא לקבל את הכרעת הרוב ועדיין להיות חבר בוועד הפועל, וחובתו להתפטר. הוא ביקר את נתיב רכישת הקרקעות בארץ ישראל, אותו העדיף אוסישקין, כאשליה. גם אם ירכוש אוסישקין את כל הקרקעות בעיר מגוריו יקטרינוסלב, כתב הרצל בלעג, הצאר יישאר הריבון שם. היהודים זקוקים לריבונות, ולא לקרקעות. הרצל גם ביקר את קובלנותיו של אוסישקין בדבר דרכו הדיפלומטית, באומרו שאם יש לאוסישקין דרך טובה יותר להשיג את ארץ ישראל מאשר הדיפלומטיה, עליו לחשוף אותה ולא להסתירה, ואם אין לו, אל לו להפר את אחדות התנועה.[25]
ועידת חרקוב
ערך מורחב – ועידת חרקוב
אחד השיאים של הפולמוס הגיעו עם כינוס ועידת חרקוב שבה התכנסו בין 11 ל-14 בנובמבר 1903 חברי הוועד הפועל הגדול הרוסיים. בוועידה נבחרה ועדת היגוי בת ארבעה חברים לציונות רוסיה, ובראשה אוסישקין, מה שנחשב לעלבון כלפי הרצל, משום שהוא היה ראש למתנגדיו. הוועידה הציבה אולטימטום: על הרצל לסגת מתוכנית אוגנדה ומכל כוונה עתידית להעלות שאיפות טריטוריאליות מחוץ לארץ ישראל, עליו לכנס את הוועד הפועל הגדול לפני שילוח המשלחת לאפריקה, ולקדם את ההתיישבות המעשית בא"י. על כל זה עליו להתחייב בכתב.[26] אם לא יקוימו תנאי האולטימטום, איימו, בשלב הראשון, להפסיק את הזרמת מסי השקל הציוני לוינה. התוכנית שלהם בהמשך כללה הצעות קיצוניות יותר, עד כדי הקמת התארגנות ציונית עצמאית ללא הרצל.
התוכניות שלהם הודלפו לעיתונות וכך נודע הדבר לציבור וגרם להם לנזק תדמיתי.[27] לטענת הביוגרף של הרצל ארנסט פאוול האיום המקורי שלהם, אותו רצו לשמור בסוד, היה להקים ארגון ציוני עצמאי בלי הרצל. הרצל פרסם את הדבר בביטאון התנועה הציונית, די ולט, וכך גייס לצידו גם רבים ממתנגדי "תוכנית אוגנדה", שראו באיום לפילוג סכנה חמורה.[28] לדברי מיכאל היימן, לא התקבלה החלטה בעניין ההצעות הדרסטיות שעלו בחרקוב כמו הפסקת תשלום ופילוג התנועה אך הן כנראה נידונו ברצינות. השיחות הודלפו לעיתונות בניסיון ליצור רושם שהחלטות הללו התקבלו.[29] פרסום דבר "המרד" ואיום הפילוג בגיליון די ולט של 25 בדצמבר, עורר התנגדות ציבורית רבה למתנגדי הרצל ופגע בהם. הרצל דאג שעותקיו יופצו נרחבות כדי לגייס תמיכה בעמדתו.[30]
כשבאו שליחי ועידת חרקוב (שמשון רוזנבאום וצבי בלקובסקי) להגיש את האולטימטום להרצל ב-31 בדצמבר 1903 הוא קיבל אותם בסבר פנים יפה וידידותיות, אך לא היה מוכן להתייחס אליהם כאל שליחים של ועידת חרקוב – בה ראה כינוס לא לגיטימי המנסה לכפות את סדר יומו על הקונגרס – אלא רק כאל חברים יחידים מהוועד הפועל הגדול.[31]
ועידת הפיוס והערכתה
מה שנודע כ"ועידת הפיוס", היה כינוס של הוועד הפועל הגדול ב-11–15 באפריל 1904 שנועד להביא לסיום העוינות בין תומכי תוכנית אוגנדה למתנגדיה. בסופו התקבלה עמדת הרצל לפיה החלטת הקונגרס תתקיים ותשלח ועידת החקר למזרח אפריקה. מצד שני, הרצל עצמו אמר שם, בין השאר, שההצלחה הגדולה ביותר במשא ומתן עם הבריטים לגבי "אוגנדה" היה דווקא כישלונו.[32]
ישעיהו פרידמן, הרואה בעיסוקו של הרצל בהצעת מזרח אפריקה בעיקר תכסיס שנועד לבסס את הקשרים הפוליטיים עם הבריטים רואה בוועידה זו, בה נוצר שלום בית, מתקבלת הסכמה על שליחת וועדת החקר ומתקבלת הסכמה להפסיק את העוינות, הצלחה גדולה להרצל. בוועידה, הרצל חוזר ומדגיש שרק ארץ-ישראל חשובה לו. לדעת דוד ויטל עמדה זו נוגדת את עמדתו הבסיסית של הרצל, לכן הוועידה מראה על כניעתו לאופוזיציה.[33] מאידך, ויטל מציין כי מנחם אוסישקין הרגיש שתוצאות הוועידה הן הפסד עבורו.[34] ישעיהו פרידמן, כאמור, רואה בוועידת הפיוס הכרה של ציוני רוסיה בעמדתו המקורית של הרצל, לפיה המשלחת והמשא ומתן על אוגנדה הם בעלי ערך דיפלומטי ולא מעשי, בעוד דוד ויטל רואה בוועידה ותוצאותיה עדות לכך שהרצל נכנע למעשה לדרישות מתנגדיו.
משלחת החקר וירידת התוכנית מהפרק
לאחר שג'וזף צ'מברליין עזב את תפקידו כשר המושבות בסוף 1903 ירדה קרנה של הצעת מזרח אפריקה בעיני משרד המושבות הבריטי.[35] בנוסף, התעוררה התנגדות של התושבים הלבנים במזרח אפריקה, שלא היו מעוניינים בהגעתם של יהודים לאזורם.[36] הדיונים עם הבריטים נמשכו, אף על פי שהתוכנית נראתה פחות ופחות ריאלית ורצויה מבחינתם.[37] עוד לפני שנשלחה משלחת החקר בראשית 1905 (לאחר מותו של הרצל, ועל בסיס ועידת הפיוס – בברכת ציוני רוסיה) נראה היה שמבחינת הבריטים ההצעה כבר לא ממשית.
המשלחת למזרח אפריקה מנתה שלושה חוקרים: קצין אנגלי בשם סנט. היל גיבנס ששימש ראש המשלחת; אלפרד קייזר, מומחה שווייצרי למדעי הטבע שהתאסלם והמהנדס היהודי נחום וילבוש. המשלחת הגיעה לאפריקה בינואר 1905 והחלה לנדוד מלווה במלווים וסבלים. חלק מהזמן הם נדדו בנפרד. לאחר חזרתם הם הכינו דו"ח מפורט באנגלית ובגרמנית בצירוף 24 צילומים ו-3 מפות. הדו"ח הוגש ב-16 במאי 1905 לממשלת אנגליה. וילבוש כתב בזכרונותיו כי במקרה הזה לא היו דעות מנוגדות כי "במקום שאין כלום אין לעשות כלום".
דו"ח המשלחת הלא אוהד הובא לקונגרס הציוני השביעי שאימץ את המלצתו לדחות את ההצעה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אלכס ביין, תיאודור הרצל, ספר תולדותיו, הוצאת מצפה, תל אביב, תרצ"ד
- נחום וילבוש, המסע לאוגנדה, הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשכ"ג 1963.
- Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977
- Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982
- יוסף גולדשטיין, פרשת אוגנדה – היבטים נוספים, ציון, שנה מ"ח, תשמ"ג, החברה ההיסטורית הישראלית, עמ' 408–425
- ארנסט פאוול, הרצל במבוך הגלות, ביוגרפיה, מחברות לספרות, 1997
- עמוס כרמל, הכול פוליטי: לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, הוצאת דביר, 2001, עמ' 18–19.
- גליה גרבלר-ריצ'לר, "זו לא הייתה אוגנדה ואולי גם לא טעות: מפת המסע לאוגנדה", במדור: "על המפה" בכתב העת "עת-מול", גיליון 216 (עמ' 40–41), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ניסן תשע"א, אפריל 2011, ירושלים.
- גור אלרואי, מחפשי מולדת, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2011.
קישורים חיצוניים
- תוכנית אוגנדה בחיפוש הערך אוגנדה, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- תוכנית אוגנדה, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 203-175
- יוסף גולדשטיין, אוסישקין ו"פרשת אוגנדה" : בין אידאולוגיה לפוליטיקה, הציונות כ', תשנ"ו-1996
- דני גוטוויין, הרצל וקישנב, דברים שנשא ביום העיון: במבואי עיר ההרגה – מאה שנים לפוגרום קישינב (27.3.2003), מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה
- דניאל גברון, השאלה המסקרנת ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2003
- דוד מלמד, כך נסתם הגולל על תוכנית אוגנדה, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2015
הערות שוליים
- ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 203-175
- ^ אלכס ביין תיאודור הרצל, ספר תולדותיו, הוצאת מצפה, תל אביב, תרצ"ד, עמ' 567-568
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 pp. 155-159
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 159
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 pp. 161-162
- ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 pp. 5-6
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 pp. 267-268
- ^ ראו ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 181, שם עומד פרידמן על הדרך בה השתלבה תוכנית אוגנדה ולא סתרה את השגת ההסכמה מצידה של רוסיה להתערב אצל הסולטאן ולקדם את מתן הצ'רטר על ישראל לציונים
- ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 179-180
- ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 pp. 7-8
- ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 182-183
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 276
- ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 9
- ^ 14.0 14.1 Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 16
- ^ לסקירה מדוקדקת של כל ההתרחשויות בקונגרס השישי ראו Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 pp. 5-24
- ^ למשל, Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 pp. 15, 19, 20
- ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 15
- ^ 18.0 18.1 Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 18
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 pp. 302-303
- ^ ראו למשל את דבריו של לאופולד גרינברג: ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 186
- ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 187
- ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 187-189
- ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 190
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 309
- ^ אלכס ביין, תיאודור הרצל, ספר תולדותיו, הוצאת מצפה, תל אביב, תרצ"ד, עמ' 616-619
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 318
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 319
- ^ ארנסט פאוול, הרצל במבוך הגלות, ביוגרפיה, מחברות לספרות, 1997, עמ' 327
- ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 41
- ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 50
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 pp. 332-333
- ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 199
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 345
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 346
- ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 195
- ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 320
- ^ מי שעומד בפירוט על התגלגלות העמדה הבריטית הוא ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 195-199
