תוכנית בילטמור
תוכנית בילטמור היא תוכנית שהתקבלה בוועידה של הארגונים הציוניים, אשר נקראה על שם מלון בילטמור בניו יורק, שבו התכנסה במאי 1942. הוועידה, שאורגנה על ידי נשיא ארגון ציוני אמריקה, רבאי אבא הלל סילבר, בשיתוף עם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, כונסה בהיעדר אפשרות לקיים את הקונגרס הציוני בתקופת מלחמת העולם השנייה, אולם נעשה מאמץ משמעותי לדמות אותה ככל האפשר לקונגרס, והשתתפו בה כ-600 צירים מ-18 מדינות.
ועידת בילטמור סימנה את פתיחת המאבק שהוביל בן-גוריון להקמת המדינה היהודית לאלתר, על רקע אכזבה בתנועה הציונית מהספר הלבן של 1939, שהשלים את הנסיגה ההדרגתית של בריטניה ממחויבותה לעקרון הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. נוכח תלותה של בריטניה בסיוע האמריקני בזמן המלחמה, חשב בן-גוריון ב-1941 כי כל החלטה שתתקבל בעניין ארץ ישראל לאחר המלחמה תיעשה תוך מעורבות מכרעת של ארצות הברית, ולכן החל לחזק את קשריו עם המנהיגות הציונית שם, על מנת שזו תגביר את השפעתה על הממשל האמריקני כדי שיתמוך בתוכנית הציונית.
הוועידה התכנסה בין 9 במאי ל-11 במאי 1942, והתוכנית שהתקבלה בה כללה הצעת פתרון בת שלושה סעיפים לשאלת ארץ ישראל:
- פתיחת שערי הארץ לעלייה יהודית חופשית.
- מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ באזורים הבלתי מיושבים לסוכנות היהודית.
- דרישה להקמת "קהיליה יהודית" ("Jewish Commonwealth") ולמעשה, מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל שתשולב במערך הדמוקרטי שיכון בעולם עם תום המלחמה.
התביעה לריבונות חייבה, למעשה, את חלוקת ארץ ישראל. על כן קמו לתוכנית מתנגדים, הן מבין אלה שהאמינו בשלמות הארץ, הן מקרב אלה שתמכו ברעיון הדו-לאומיות - דהיינו, ארץ ישראל כמדינה אחת לשני עמים. בן-גוריון הוסיף לקדם את התוכנית שיזם, על אף התנגדות רבה גם במפלגתו, מפא"י.
בנובמבר אותה שנה אישר הוועד הפועל הציוני בירושלים, ברוב גדול, את עיקרי התוכנית שהפכה למצע המדיני הרשמי של התנועה הציונית.
בפתח תקווה ובתל אביב-יפו רחוב על שם תוכנית בילטמור.
לקריאה נוספת
- דוד הלל שפירא, מפילנטרופיה לאקטיביזם, מוסד ביאליק, 2001.
