תוניסיה

הרפובליקה התוניסאית
الجمهوريّة التونسيّة
République tunisienne
ⵜⴰⴳⴷⵓⴷⴰ ⵏ ⵜⵓⵏⴻⵙ

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	"סדר, חירות, צדק"
המנון לאומי	המנון תוניסיה
ממשל
משטר	רפובליקה דמוקרטית
שפה רשמית	ערבית
עיר בירה	תוניס 36°48′00″N 10°10′12″E (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
שטח יבשתי	163,610 קמ"ר (94 בעולם)
אחוז שטח המים	זניח
אזור זמן	UTC +1
היסטוריה
הקמה
- עצמאות - תאריך - הכרזה כרפובליקה - יום המהפכה	מצרפת 20 במרץ 1956 25 ביולי 1957 14 בינואר 2011
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 באפריל 2024)	12,538,097 נפש (79 בעולם)
צפיפות	76.63 נפש לקמ"ר (138 בעולם)
דת	אסלאם
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 25.28% גילאי 15 - 24 12.90% גילאי 25 - 54 42.85% גילאי 55 - 64 10.12% גילאי 65 ומעלה 8.86%
כלכלה
תמ"ג (2022)	46,665 מיליון $ (90 בעולם)
תמ"ג לנפש	3,722$ (143 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2021)	0.732 (101 בעולם)
מטבע	דינר תוניסאי‏ (TND)
שונות
סיומת אינטרנט	tn
קידומת בין־לאומית	216
(למפת תוניסיה מוגדלת)   תוניס ג'רבה קירואן ביזרטה ספקס סוסה קרתגו גאפסה לוב אלג'יריה הים התיכון תוניסיה (למפת תוניסיה רגילה)   תוניס ג'רבה קירואן ביזרטה ספקס סוסה קרתגו גאפסה לוב אלג'יריה הים התיכון תוניסיה

הרפובליקה התוניסאית (בערבית: الجمهوريّة التونسيّة, תעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיֵּה אלתּוּנִסִיַּה; בברברית: ⵜⴰⴳⴷⵓⴷⴰ ⵏ ⵜⵓⵏⴻⵙ, תעתיק מדויק: תגדודה נ תּונס; בצרפתית: République tunisienne) היא מדינה ערבית מוסלמית הנמצאת בצפון אפריקה. היא גובלת בים התיכון בצפון ובצפון-מזרח, באלג'יריה בדרום-מערב ובלוב במזרח ובדרום. דתה הרשמית של תוניסיה היא האסלאם, ושפתה הרשמית היא הערבית.

בית הכנסת הגדול בבירה תוניס

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של תוניסיה

הפיניקים הגיעו לחופי צפון אפריקה ובתוכם תוניסיה, בעזרת אוניות קלות החל מ-1100 לפנה"ס בערך. הם ייסדו בה התיישבויות רבות - הבולטת בהן קרתגו, הסמוכה לתוניס הבירה של היום. הם התיישבו רק על רצועות חוף הים התיכון, בעוד התושבים הברברים המשיכו לחיות בפנים הארץ. ההתיישבות הפיניקית החזיקה מעמד באזור בסופו של דבר, במשך כאלף שנים.

בשנת 146 לפנה"ס כבשו הרומאים את קרתגו, והרסו אותה כליל. את כל האזור הם הפכו לפרובינקיה רומית שבמרוצת הזמן החלה לפרוח מבחינה תרבותית וכלכלית. בשנת 439 לספירה נכבשה תוניסיה בידי הוונדלים, ששלטו בה עד לשנת 534, אז היא נכבשה מחדש על ידי הביזנטים.

במאה ה-7 וה-8 לספירה כבשו את תוניסיה הערבים. במאה ה-12 שלטו בה הנורמנים מסיציליה במשך תקופה קצרה, אך עד מהרה נכבש האזור מחדש ושב לשליטה ערבית. החל משנת 1705 הפכה תוניסיה לחלק מהאימפריה העות'מאנית, אף שהצליחה לשמור במידת מה על אוטונומיה.

בשנת 1881 פלשה צרפת למדינה, עקב סכסוך גבולות עם אלג'יריה (המושבה הצרפתית העיקרית באפריקה) ותוניסיה נהפכה למדינת חסות של צרפת. בתקופה זו הגיעו אליה עשרות אלפי מהגרים מצרפת ומאיטליה. במלחמת העולם השנייה הייתה תוניסיה המדינה המוסלמית היחידה בעולם שנכבשה ונשלטה באופן ישיר על ידי גרמניה הנאצית.

את עצמאותה השיגה בשנת 1956 כמונרכיה חוקתית, אולם בשנת 1957 ראש הממשלה חביב בורגיבה, ביטל את המונרכיה וייסד משטר חד-מפלגתי בתוניסיה - בה שלט 31 שנה. בשנת 1987 ביצע זין אל-עאבדין בן עלי הפיכה ותפס את השלטון מידי בורגיבה.

המהפכה בתוניסיה

ערך מורחב – ההפיכה בתוניסיה (2011)

בסוף שנת 2010 פרצו במדינה מהומות והפגנות רחבות היקף במחאה על האבטלה, המצוקה הכלכלית והדיכוי. ההפגנות הביאו להחלפת השלטון במדינה והתפשטו למדינות ערב נוספות, במה שכונה "האביב הערבי". ב-14 בינואר 2011, לאחר שבועות של הפגנות המוניות והתקוממות עממית, עזב בן עלי את המדינה והותיר אותה לשלטון הממשלה בראשות מוחמד ע'אנושי. ע'אנושי התפטר מתפקידו ב-27 בפברואר 2011, בעקבות גל הפגנות מחאה נגדו. ב-23 באוקטובר 2011 נערכו בחירות כלליות חופשיות לאספה המכוננת. המפלגה האיסלמיסטית "א-נהדה" ניצחה בבחירות עם 41.47% מקולות הבוחרים.

אחרי המהפכה

התקופה שלאחר המהפכה התאפיינה בחוסר יציבות פוליטי, אולם תוניסיה הצליחה להימנע מלגלוש לאנרכיה ולמלחמת אזרחים בדומה למדינות ערב אחרות שחוו את "האביב הערבי". במרץ 2012, הודיעה א-נהדה כי לא תהפוך את השריעה למקור החקיקה של החוקה החדשה ובכך שמרה על האופי החילוני של המדינה. עמדתה גרמה לזעם בקרב הגורמים האסלאמסטיים במדינה, אך היא אושרה בינואר 2014. באוקטובר אותה שנה התקיימו בחירות חדשות לפרלמנט ובמהלכן הפסידה א-נהדה את הבכורה ואילו מפלגת "נידא תוניס" קיבלה את רוב המושבים.

פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של תוניסיה

עד להפגנות וההפיכה ב-2011 הייתה תוניסיה רפובליקה עם מערכת נשיאותית חזקה הנשלטת על ידי מפלגה אחת. הפרלמנט שוכן בבירה תוניס, ויש בו 189 צירים, הנבחרים כל 5 שנים. זכות הבחירה נתונה לכל אזרח מגיל 20. הנשיא חביב בורגיבה, כיהן בתפקיד מאז העצמאות מצרפת, בשנת 1956 ועד שנת 1987 עת החליף אותו הנשיא זיין אל-עאבדין בן עלי, אשר כיהן עד ההפיכה בתוניסיה (2011). המפלגה השלטת הייתה המפלגה החוקתית היחידה למשך 25 שנים, "מפלגת החוקה הסוציאליסטית" (Socialist Destourian Party), אשר שלטה בחיים הפוליטיים של תוניסיה עד 2011. הנשיא עמד בראש הרשות המבצעת, ומסיבה זו, משקלה של הממשלה לא היה רב.

הנשיא נבחר בעבר לתקופת נשיאות של חמש שנים ללא התנגדות, והוא זה שמינה את ראש הממשלה והקבינט, שבאמצעותם הוציא לפועל את מדיניותו. מושלים אזוריים ומנהלים מקומיים ממונים על ידי הממשלה השוכנת בנציבות הראשית; הם נבחרים, בדרך כלל, על ידי מועצת העירייה של אותו האזור.

המערכת המשפטית של תוניסיה היא עצמאית, אם כי לפעמים הממשלה מתערבת במקרים פוליטיים חשובים. קיימים 13 בתי משפט, ועוד 3 בתי משפט לערעורים. בית המשפט הגבוה ביותר בתוניסיה, נמצא בתוניס.

בבית הנבחרים 189 מושבים, והחברים בו נבחרים לקדנציה של חמש שנים. הבחירות האחרונות לנשיאות ולבית הנבחרים (לפני ההפיכה) שנערכו ב-24 באוקטובר 2004 הסתיימו בניצחון מוחץ של מפלגת החוקה הסוציאליסטית.

ב-23 באוקטובר 2011 נערכו בחירות כלליות חופשיות ראשונות במדינה לאספה המכוננת. המפלגה האסלאמיסטית "א-נהדה" ניצחה בבחירות עם 41.47% מקולות הבוחרים.

כיום, נכון לסוף נובמבר 2014, ממשלת תוניסיה היא ממשלה חילונית שהעומדת בראשה היא המפלגה החילונית "נידאא תוניס".

יחסי חוץ

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ערך מורחב – יחסי ישראל–תוניסיה

בין מדינת ישראל ותוניסיה לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים. בשנת 1996 פתחו שתי המדינות "משרדי אינטרסים", אולם אלה נסגרו בתחילת שנות ה-2000.

כלכלה

ערך מורחב – כלכלת תוניסיה

לתוניסיה כלכלה מגוונת, הכוללת ייצור חומרים, מכרות, תיירות, חקלאות וייצור אנרגיה. מגזר חשוב בתוניסיה הוא ענף התיירות. ענף חקלאי חשוב הוא גידול תמרים, אך בעת האחרונה עצי הדקל בצפון המדינה מותקפים על ידי חדקונית הדקל האדומה, עד שהענף כולו בסכנת קריסה.

בעשור האחרון התגברה ההפרטה ונחלשה השליטה הממשלתית על הכלכלה. ב-1 במרץ בשנת 1998 חתמה תוניסיה על הסכם עם האיחוד האירופי שמסייע לתוניסיה לייצא אל מדינות האיחוד ולייבא מהן.

תחבורה

אורכה של רשת מסילות הרכבת היא 2,152 קילומטרים, והיא מקשרת למדינות הקרובות לתוניסיה: לוב ואלג'יריה. אורך הכבישים כ-19,000 קילומטרים. אורך הדרכים הסלולות הוא 12,310 קילומטרים, ואילו אורך הדרכים הלא-סלולות הוא 6,687 קילומטרים.

הנמלים העיקריים בתוניסיה נמצאים בתוניס, ביזרטה, ספקס, גאבס, זרזיס, סוסה, ולה-גולט, והם משמשים לייבוא וייצוא סחורות. שלושת נמלי התעופה העיקריים נמצאים בתוניס, מונסתיר וג'רבה.

גאוגרפיה

ערכים מורחבים – גאוגרפיה של תוניסיה, מחוזות תוניסיה

תוניסיה ממוקמת בצפון אפריקה על חוף הים התיכון, בין אלג'יריה ולוב.

השטח כולל הרים בצפון שמזג האוויר בהם קריר, ערבות שמזג האוויר בהן חם ויבש, ובדרום, ליד מדבר סהרה, אזור שמזג האוויר בו שחון למחצה. האקלים בצפון הוא מתון ונעים. בחורף יש גשמים, ובקיץ יבש מאוד. למיקומה של תוניסיה על חוף הים התיכון יש יתרון אסטרטגי מבחינה צבאית, שנוצל במשך השנים על ידי הכובשים הרבים.

הרי האטלס משתרעים בתוניסיה בכיוון דרום-מערב - צפון-מזרח, והם בעצם החלק המבותר ביותר במערכת הרים זו. יש שם שני רכסים עיקריים: הרי קרומירי בצפון, והרי "עמוד השדרה" בדרום. בין שני הרכסים מפריד עמק, בו נמצא נהר מג'רדה.

דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של תוניסיה

רוב רובם של התוניסאים (98% מהאוכלוסייה), הם מוסלמים. יש אוכלוסייה מועטת (1,000 אנשים בקירוב) של יהודים, בעיקר באי ג'רבה. כמו כן יש כ-1% של נוצרים ממוצא אירופי.

האוכלוסייה מונה כ-10.5 מיליון בני אדם. 27% מתוכם מתחת לגיל 14. קצב גידול האוכלוסייה השנתי הוא 0.99%. תוחלת החיים הממוצעת גבוהה מתוחלת החיים הממוצעת העולמית (71 שנים למול 66, נכון לשנת 2000). שיעור הילודה בתוניסיה הוא 15.52 ילודים על כל 1000 איש, בעוד שיעור התמותה הוא 15.13 מתים על כל 1000 איש (נכון ל־2006). האוכלוסייה היודעת קרוא וכתוב כוללת 74.2% מכלל האוכלוסייה.

השפות בתוניסיה הם ערבית וצרפתית. ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר הוא לאורך החופים, שם האקלים הוא ים תיכוני ונוח יותר למחיה.

יהודים

ערך מורחב – יהדות תוניסיה

לפי המסורת, יהודים התיישבו בתוניסיה עוד בימי שלמה המלך. בתקופת האימפריה הרומית היו בתוניסיה קהילות יהודיות רבות שכללו לפחות 15,000 יהודים. ידוע ששבטים מקומיים התגיירו וחלק מהם נלחם נגד כיבוש צפון אפריקה על ידי הערבים. במיוחד התפרסמה ישיבת קירואן אשר שכנה בעיר קירואן, שם פעלו במאות ה-9 וה-10 ישיבות רבות ומפורסמות, וחכמים גדולים ומפורסמים (כגון רבי יעקב בן ניסים, הרב ניסים גאון, רבי חושיאל, רבנו חננאל).

כמו כן ידועה באדיקותה יהדות האי ג'רבה שבתוניסיה ואשר שוהה באי ככל הנראה עוד מימי חורבן בית ראשון וכוללת בעיקר צאצאי כוהנים. יהודי האי נחשבים לידענים גדולים בתחום ההלכות ומהווים לא פעם אסמכתה להגייה העברית הנכונה.^{[דרוש מקור]}

קהילת יהודי תוניסיה הורכבה בעבר משלוש קהילות עיקריות - הקהילה היהודית המקומית, שכונתה אל תוו'אנשא, גולי ספרד שהגיעו לתוניסיה לאחר הגירושים הגדולים מספרד ב-1391 וב-1492 וקהילת היהודים הספרדים אשר הגיעו מליבורנו, איטליה במהלך המאה ה-18 וכונו בשם הגורנים.

עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי בתוניסיה ב-1881, יכולה הייתה הקהילה היהודית לבחור גם באזרחות צרפתית כדי לקבל את הגנת השלטון הזר ואכן רבים מבניה של קהילה זו הם אזרחי צרפת. רבים מבני הקהילה היהודית למדו בבתי ספר צרפתיים, וכך הפכו לחלק מהאליטה הכלכלית והאינטלקטואלית המקומית.

יהודי תוניסיה השתתפו בתהליך הציוני ומנהיגיהם אף השתתפו במספר קונגרסים באירופה. הקשר עם התנועה הציונית הלך והתחזק ככל שחלף הזמן. הקשר הטוב ביותר היה עם מנהיג הרוויזיוניסטים זאב ז'בוטינסקי. באותה העת אף הוקם בתוניסיה סניף של תנועת בית"ר, המושתתת על השקפת עולמו של ז'בוטינסקי. בין מייסדיה ונציביה נמנה גם אפרים לוזון, שכיהן בתפקיד זה עד עלייתו לארץ ישראל.

במשך רוב השנים לא סבלו היהודים מרדיפות בתוניסיה אולם אירעו מספר מקרים של רצח יהודים, ביזה והלשנה. בתחילת מלחמת העולם השנייה היו בתוניסיה כ-100.000 יהודים, ולאחר הכיבוש הגרמני בתוניסיה, נשלחו אלפים מהם למחנות עבודה, ומעט למחנות השמדה באירופה. יותר מ-260 יהודים נהרגו בתוניסיה במלחמה, רובם במחנות העבודה. חלקם נרצחו בבתיהם או בצעדות המוות, ואחרים מתו מרעב או מהפצצות. על פי מחקרו של ד"ר ויקטור חיון, 576 יהודים תוניסאים נספו במלחמה. המדיניות הגרמנית גם כללה החרמת רכוש, כסף, ואוצרות אמנות יהודיים, ועל פי ההערכות, הנאצים החרימו רכוש בשווי כ-45 מיליון פרנק.

מיד לאחר סילוק הכובש הגרמני מתוניסיה בידי בעלות הברית (במאי 1943), החלה התעוררות משמעותית של הרעיון הציוני בתוניסיה ועד מהרה החלו בניה בהתגייסות לפעילות למען הקמת המדינה היהודית.

משקיבלה תוניסיה עצמאות ב-1956 החלה התנכלות של השלטון ליהודים. נאסר קיומו של ועד הקהילה היהודי ונאסרה פעילותם של האגודות ומוסדות התרבות והספורט היהודיות. ב-1958 התגברו הרדיפות, בוטלה פעילותו של בית הדין הרבני, הרובע היהודי נהרס בידי השלטונות ובית העלמין היהודי הופקע "לטובת הכלל". בעקבות זאת עזבו את תוניסיה כשמונים אלף יהודים. ב-1967 החריפה מאוד האנטישמיות והיהודים סבלו מפגיעות והתנכלויות משפילות רבות. בעקבות זאת עזבו שארית יהודי תוניסיה ונותרו בתוניסיה נכון ל-2011 פחות מ-1,000 יהודים, רובם באי ג'רבה, באי מכהן הרב חיים ביתאן כרב הקהילה וקיימים בו בית ספר חרדי לבנות ותלמוד תורה ללא לימודי חול, וזאת על פי פסק קדום של רבני הקהילה ובראשם רבי כלפון משה הכהן נגד בתי הספר של המשכילים אליאנס וכל ישראל חברים.

צבא

צבא תוניסיה מתחלק לחיל אוויר, צי ימי, משמר העם (משמר לאומי), כוח צבאי מסייע וכוח צבא רגלי. גיל הגיוס הנהוג בתוניסיה הוא 20. הכוחות הסדירים של תוניסיה מונים כ-36,000 חיילים.

ההוצאות הכספיות של הצבא התוניסאי הן כ-356 מיליון דולרים בשנה, המהווים כ-1.5% מהתוצר המקומי הגולמי.

תרבות

עיר התרבות

תוניסיה מושכת אליה מיליוני תיירים בכל שנה. סמוך לתוניס, בירת המדינה, מצויים חורבותיה של העיר הקדומה קרת חדשת ('עיר חדשה', בפיניקית, הידועה בשם קרתגו). עיר זו הייתה המושבה המרכזית של באימפריה הקרתגית הקדומה, אשר התפשטה לכל חופיו הדרומיים והמערביים של הים התיכון, עד אשר הובסה ונחרבה בידי האימפריה הרומית בשלוש המלחמות הפוניות, במאבק על השליטה באגן הים.

ספורט

כדורגל הוא הספורט הפופולרי ביותר בתוניסיה. נבחרת תוניסיה בכדורגל השתתפה בארבעה טורנירי אליפות העולם: 1978, 1998, 2002, 2006 ו- 2018. בשנת 2004 הנבחרת זכתה בגביע אפריקה לאומות. גם כדוריד הוא ספורט פופולרי במדינה.

מוזיקה

תוניסיה ידועה בסגנון המוזיקה שלה, ה"מלוף", סגנון מוזיקה ש"יובא" מאנדלוסיה שבדרום ספרד, לאחר הכיבוש הספרדי במאה ה-15. למרות הצורה המודרנית, המלוף דומה לסגנונות אחרים בצפון אפריקה, כגון ה"גרנתה" של האלג'יראים, וה"אלא" של המרוקאים.

יוצרים ומבצעים מפורסמים בתוניסיה במאה ה-20: חביבה מסיכה, אשר מזרחי, אנואר בראהים, התזמורת אל אזיפת, ועוד.

המאה ה-21 הביאה איתה סוג נוסף של מוזיקה, הקרוי - "זמקן" (Zemeken). זמרים פופולריים ומפורסמים בתוניסיה הם: סאלח אל פרזיט (Salah El Farzit), פטמה בואושח' (Fatma Bousseha), אדי חבואובה (Hedi Habbouba), פאוזי בן גמרה (Faouzi Ben Gamra), ובלגקם בואוגנה (Belgacem Bougenna), לשירים מסורתיים ודתיים.

פסטיבלים מודרניים בנושאי מוזיקה כוללים את פסטיבל הטברקה ג'אז, הטסטואור, ופסטיבל השחארה המתרחש בעיירה דואוז שבמרכז תוניסיה.

ראו גם

• יחסי ישראל–תוניסיה

קישורים חיצוניים

• סודות ההצלחה של תוניסיה, מגזין המזרח הקרוב, 9 באפריל 2014
• גדעון אוזן, ‏בין ערי קיט לעיי חורבות: המסע לתוניסיה היה הכל חוץ מטיול, באתר מעריב אונליין, 27 ביולי 2019
• "תּוּנִיס (טוּניס)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 233–235, באתר HebrewBooks
• אתר ישראלי על תוניסיה ויהודי תוניסיה
• תוניסיה, אתר ישראלי
• ג'רבה באתר JDN

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29062022תוניסיה