תזמורת כלי נשיפה כנסייתית
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
תזמורת כלי נשיפה כנסייתית (בגרמנית: Posaunenchor) היא הרכב מוזיקלי של כלי נשיפה ממתכת המנגן לרוב בכנסיות אוונגליסטיות-לותרניות, הנפוץ במיוחד בגרמניה ובמדינות השכנות לה (אוסטריה, לוקסמבורג, שווייץ, הולנד). תזמורות כלי הנשיפה הכנסייתיות נוהגות ללוות את הטקס בכנסייה בנגינת מזמורי תפילה וכוראלים, וכן מנגנות באירועים מיוחדים של הכנסייה.
המשמעות המילולית של המונח Posaunenchor היא, מסיבות היסטוריות (ראו בהמשך), "מקהלת טרומבונים". עם זאת, תזמורות כלי הנשיפה הכנסייתיות מורכבות כיום מכלי נשיפה נוספים כגון חצוצרות, קרנות וטובות. אין הגדרות מדויקות לסוגי כלי הנגינה בתזמורת או למספר הנגנים בה (גודלן של תזמורות כלי נשיפה כנסייתיות נע בין 6-8 נגנים לכמה עשרות), ועל כן המונח הגרמני Posaunenchor אינו מתייחס בהכרח להרכב התזמורת או לגודלה, אלא באופן כללי יותר לתזמורת כלי נשיפה ממתכת הפעילה במסגרת הכנסייה.
הרפרטואר המוזיקלי של תזמורות כלי הנשיפה הכנסייתיות מורכב ברובו המוחלט מכוראלים (מזמורי תפילה) פשוטים ושירי עם, אך לשם הגיוון והעניין מנגנות תזמורות אלו גם יצירות מסוגות נוספות כגון סווינג, רוק קל, רגטיים, בלוז ועוד.
בשל מקומן הייחודי בתרבות ובהיסטוריה הגרמניות הוכרו בשנת 2016 תזמורות כלי הנשיפה הכנסייתיות כ"מורשת תרבותית בלתי מוחשית" על ידי ארגון אונסק"ו.
היסטוריה
תקופה הרנסאנס והבארוק
תיעודים של תזמורות כלי נשיפה כנסייתיות הופיעו לראשונה כבר בסביבות תחילת המאה ה-16, באופן לא מקרי במקביל לראשיתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית, אשר ביקשה בין היתר לשנות מן היסוד את האופן בו מתנהלים הטקסים בכנסייה. בכך נפתחה הדרך לשילובם של כלי נגינה נוספים (חוץ מהעוגב) בפולחן הדתי. בראשית דרכן נחשבו תזמורות כלי הנשיפה הכנסייתיות כתחליף לעוגב בטקסים שנערכו מחוץ למבנה הכנסייה (למשל בבית הקברות) או במצעדים, או בקהילות קטנות ודלות אמצעים, אשר לא היה ביכולתן לרכוש ולהתקין עוגב בכנסייה המקומית.
התפתחותן של התזמורות הכנסייתיות צועדת יד ביד גם עם התפתחותה של המוזיקה הכנסייתית. ככל שזו נעשתה עשירה ומורכבת יותר, כך הפכו גם התזמורות לגדולות ומגוונות יותר. הכוראלים המושרים בכנסיות הם לרוב שירים פשוטים הכתובים בקו מלודי יחיד ובמבנה סטרופי (מנגינה אחידה לכל הבתים). חלק ניכר מהם הולחן על ידי מרטין לותר בעצמו, ובהמשך עברו השירים הרמוניזציה ועובדו למספר קולות על ידי מלחינים שונים, שהבולט בהם הוא יוהאן סבסטיאן באך.
על פי ציורים ומקורות כתובים מהמאות ה-16 וה-17, ובהתאם לשמן הגרמני, היו התזמורות הכנסייתיות בתקופה זו מורכבות ממספר קטן יחסית (4-5) של טרומבונים מסוגים שונים, ולעיתים משילוב של טרומבונים עם כלי נשיפה נוספים כגון קורנטו (Zink), קלמית וחלילית, אשר ניגנו את הקולות הגבוהים ביצירה. לרוב שימשו התזמורות הכנסייתיות כליווי לשירת הקהל בכנסייה.
יש לציין כי בתקופת הבארוק והרנסאנס נחשבו הטרומבונים והחצוצרות לשתי משפחות כלים נפרדות, והשילוב ביניהן בהרכבים מוזיקליים נעשה לעיתים רחוקות יחסית. בנוסף, קולן החזק והצורמני יחסית של החצוצרות נחשב כ"לא הולם" ובלתי מתאים לכנסייה (המלחין הגרמני יליד המאה ה-16 מיכאל פרטוריוס המליץ כי שילוב של חצוצרות בטקסים ייעשה אך ורק מחוץ למבנה הכנסייה). בתקופה זו, בהרכבים אשר התבססו על חצוצרות, הקולות הנמוכים נוגנו על ידי תופי טימפני ולא על ידי טרומבונים.
1800 ואילך
השיפור המתמיד באיכותם של כלי הנשיפה, והפיכתם לפשוטים יותר לנגינה באמצעות שכלול מנגנוני השסתומים שלהם, הביאו לגידול משמעותי במספר הנגנים החובבים. במאה ה-19 הופיעו ברחבי אירופה יותר ויותר הרכבים חובבניים שונים של כלי נשיפה - כולל שילובים של כלי נשיפה ממתכת עם כלי נשיפה מעץ וכלי הקשה. עם זאת, בתזמורות של הכנסיות האוונגליסטיות והלותרניות בגרמניה, נשמרה פחות או יותר הבלעדיות של כלי הנשיפה ממתכת, אך השילוב של חצוצרות וכלים ממשפחת הקרנות דחק את הטרומבונים לעמדה פחות מרכזית בתזמורת.
המונח הגרמני Posaunenchor מציין אפוא באופן בלעדי תזמורת של כלי נשיפה ממתכת הפועלת במסגרת הכנסייה, ואין לבלבל אותו עם סוגים אחרים של תזמורות כלי נשיפה כגון ביג-בנד.
כיום פעילות בגרמניה כ-7,000 תזמורות כלי נשיפה כנסייתיות שבהן מנגנים באופן סדיר כ-100 אלף נשפנים, רובם המוחלט חובבים. מאז 1994 מאוגדות כל התזמורות של הכנסייה האוונגליסטית-לותרנית תחת "ארגון הגג של התזמורות האוונגליסטיות בגרמניה" (EPiD).
התזמורת הכנסייתית הפעילה הוותיקה ביותר שייכת ל"קהילת האחים" בעיר הרנהוט (Herrenhut) בלאוסטיה עילית (Oberlausitz), ופועלת כמעט ברציפות מאז 1731.
תיזמור
תזמורת כלי נשיפה כנסייתית טיפוסית מנגנת לרוב בארבעה קולות - סופרן, אלט, טנור ובס. רוב הכוראלים הכנסייתיים כתובים לארבעה תפקידים בארבעה קולות, אך ביצירות מודרניות מורכבות יותר, ייתכנו גם תפקידים רבים יותר (לרוב עד 8 לכל היותר).
פשטותן היחסית של רוב היצירות המנוגנות על ידי התזמורות הכנסייתיות מעניקה גמישות בעת הביצוע, ואינה מחייבת איוש מדויק של התפקידים השונים, וכל תזמורת יכולה לנגן אותן בהתאם לכמות הנגנים וסוגי הכלים העומדים לרשותה.
תזמורת כלי נשיפה כנסייתית מורכבת לרוב משילובים שונים של הכלים הבאים:
- סופרן: חצוצרות מסוגים שונים, קורניתות, קרנות מי-במול.
- אלט: חצוצרות, קרנות מי-במול, קורנטים, טרומבוני-אלט, פלוגלהורן, בוגלהורן.
- טנור: טרומבונים, קרנות יער, קרנות טנור.
- באס: טובות, טרומבוני-בס, קרנות בריטון, קרנות ואגנר.
לעיתים רחוקות יותר, ולרוב ביצירות מודרניות יותר, ישולבו בהרכב כלים נוספים, כגון תופי טימפני או עוגב, או ינוגנו בשילוב של שירת מקהלה.
תחומי פעילות
תזמורות כלי נשיפה כנסייתיות מנגנות לרוב באירועים המאורגנים על ידי הכנסייה - טקסי פולחן, חגיגות קהילתיות, מצעדים וכדומה, וכן במוסדות שנמצאים תחת חסות הכנסייה כגון בתי חולים, מוסדות סיעודיים, בתי אבות וכו'. בחלק מהכנסיות מלוות התזמורות את הטקס בכל יום ראשון, ובאחרות הן מנגנות רק בחגים ואירועים מיוחדים.
ארגונים אזוריים של תזמורות כלי נשיפה כנסייתיות בגרמניה נוהגים לקיים באופן סדיר אירועים רבי משתתפים ופסטיבלים של מוזיקה כנסייתית, שבהם מנגנים יחדיו מאות נשפנים מעשרות תזמורות שונות.
במסגרת התזמורות הכנסייתיות מוצעים גם שיעורי נגינה לילדים בחינם או בתשלום סמלי, והן נוהגות גם להשאיל כלי נגינה וספרי תווים לילדים ממשפחות שידן אינה משגת לרכשם.
תזמורות כלי נשיפה כנסייתיות נוספות
תזמורות כנסייתיות המבוססות באופן בלעדי על כלי נשיפה ממתכת אינן נפוצות במיוחד מחוץ לכנסייה האוונגליסטית-לותרנית. עם זאת, ניתן לציין את תזמורות ה-Brass Band של צבע הישע, שהרכבן שונה במקצת (למשל: חצוצרות וקרנות אינן מקובלות בהן, וכן משולבים בהן גם כלי הקשה).
בכנסייה הקתולית פועלות מעט מאד תזמורות המבוססות בלעדית על כלי נשיפה. בגרמניה פועלות רק כמה עשרות תזמורות כלי נשיפה חובבניות במסגרות שונות של הכנסייה הקתולית, ומנגנים בהן כמה אלפים בודדים של נשפנים.
בכמה מן הקתדרלות הגדולות בגרמניה, למשל בברלין, במיינץ ובמינסטר, מנגנים מעת לעת הרכבים מקצועיים של כלי נשיפה.
קישורים חיצוניים
