תפילת העמידה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־03:04, 25 בינואר 2021 מאת מקוה (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "קורבן (יהדות)" ב־"קרבן")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
התארגנות ספונטנית של מטיילים לתפילת מנחה באתר נופש בבין הזמנים

תפילת העמידה (או תפילת לחש) מהווה את מרכז התפילה בכל התפילות היהודיות: שחרית, מנחה, ערבית, מוסף, ותפילת נעילה הנאמרת ביום הכיפורים. היא תוקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה כנגד קורבנות בית המקדש, ולפיכך היא אחת מהתפילות העתיקות ביותר בסידור התפילה. תפילת העמידה מורכבת ממספר רב של ברכות רצופות, המתייחסות לשלל נושאים.

שמות התפילה נגזרים מהפעולות הייחודיות לה: על פי ההלכה, תפילה זו נאמרת בלחש ובעמידה ברגליים צמודות וישרות. הצמדת הרגליים נובעת מהרצון להידמות למלאכים שנאמר עליהם שהם בעלי "רגל ישרה".[1]

תפילות העמידה

ישנם כמה וכמה סוגים של תפילות עמידה:

  • תפילת שמונה עשרה - הנאמרת בכל התפילות של ימי חול, ובה תשע עשרה ברכות. התפילה נקראת כך (אצל האשכנזים) משום שבמקור היא כללה שמונה עשרה ברכות.
  • תפילת שבע - הנאמרת בכל תפילות שבתות וימים טובים. כמו כן, מוסף של ראשי חדשים וחולו של מועד הוא תפילת שבע. התפילה נקראת כך משום שהיא כוללת שבע ברכות.
  • תפילת תשע - תפילת מוסף של ראש השנה, אותה אומרים בשני ימי ראש השנה.
  • תפילת כ"ד - כ"ה ברכות הנאמרות בתעניות, י"ט של ימי חול ועוד שש ברכות.[2]

מי ששכח להתפלל תפילת עמידה מחויב בתפילת תשלומים בזמן התפילה העוקבת ומספר הברכות בה כמספר הברכות בתפילה העוקבת.

מהות התפילה

תפילת העמידה תוקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה, כנגד הקורבנות, ולאחר החורבן, ביבנה, נעשתה עריכה מחודשת לתפילה על ידי שמעון הפקולי.[3] היא נחשבת כמרכז התפילה, וכל התפילות שלפניה ולאחריה נחשבות כנספחות אליה (למעט קריאת שמע שהיא מן התורה). לכן, בלשון חז"ל, היא נקראת בסתמיות תפילה.

נוסח התפילה

המבנה הכללי של תפילת העמידה הוא בן שלושה חלקים:

  • שבח - כהקדמה לבקשותיו של המתפלל נאמרות שלוש ברכות שבהן פורטים את שבחו של האל.
  • ברכות אמצעיות -
    • בתפילת שמונה עשרה: שלוש-עשרה ברכות של בקשה ותפלה שבהם מבקש המתפלל מבורא העולם את בקשותיו.
    • בתפילת שבע: ברכת קדושת היום, בה מציינים את יחודו של היום. בתפילת שבע אין מברכים את ברכות הבקשה.
    • בתפילת תשע: שלוש הברכות - מלכויות, זכרונות ושופרות, נאמרות במוסף של ראש השנה.
  • הודאה - לאחר שביקש המתפלל את צרכיו, הוא מודה לבורא העולם על חסדו ורוב טובו בשלוש ברכות.

תוספות עיקריות

יש להקדים לתפילה את אמירת הפסוק: "ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך",[4] במנחה ובמוסף, מוסיפים גם את הפסוק משירת האזינו "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו",[5] ולסיים את התפילה באמירת הפסוק: "יהיו לרצון אמרי-פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי".[6] שהיא התפילה החותמת כדי שיהיו אמרי פינו ומחשבותינו לרצון לפני ה'. כיום מוסיפים לאחר סיום הברכות את תפלת מר בריה דרבינא ("אלקי, נצור לשוני מרע..."), ולאחר ג' פסיעות לאחוריו נותנים שלום באמירת המשפט: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן".

חזרת הש"ץ

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חזרת הש"ץ

לאחר התפילה בלחש, חוזר שליח הציבור (הש"ץ) על התפילה באוזני קהל המתפללים. בחזרה זו מוסיפים על התפילה את אמירת "קדושה", "מודים דרבנן", ו"ברכת כהנים". לעומת זאת, החזן אינו אומר את תפלת "אלקי נצור", אלא מסיים בברכת שים שלום שהיא הברכה האחרונה בכל סוגי תפילת העמידה.

חזרת הש"ץ היא תקנה אשר תוקנה בתקופה בה רבים לא ידעו את התפילה בעל-פה, ומטרתה לאפשר להם לצאת ידי חובת תפילה בעניית אמן לברכות שאומר שליח הציבור. אף שהיום יש סידורים ולא מצויים כמעט מתפללים שאינם יכולים להתפלל בעצמם, קבעו הפוסקים כי לא בטלה התקנה הראשונה.

ממנהגי התפילה

  • עמידה בשעת התפילה תוך כדי הצמדת הרגליים ויישורן.
  • יש הנוהגים להתפלל תוך הנחת יד ימין על יד שמאל ושתיהן על החזה כביטוי להכנעה לפי הבורא.
  • יש הנוהגים להניד את פלג הגוף העליון בזמן תפילת העמידה וסמכו את המנהג על הפסוק "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ",[7] ויש שחלקו על זה וטענו שאין להתנועע בתפילה.[8]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.