שבטים גרמאניים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף גרמאנים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שבטים גרמאנייםגרמנית: Germanen) הוא מונח המתייחס לשבטים שישבו באירופה ובמיוחד בדרום סקנדינביה ובצפון-מערב גרמניה של היום והובחנו כישות מובחנת מבחינה אתנית ולשונית כבר בין 1000–500 לפנה"ס. צאצאיהם היום הם העמים היושבים במדינות כגון גרמניה, אוסטריה, שווייץ, שוודיה, דנמרק, נורווגיה, אנגליה, הולנד, החלק הפלמי של בלגיה וחלקים מתושבי רוב מדינות אירופה המערבית והמרכזית. המונח גרמאנים נטבע לראשונה, ככל הנראה, על–ידי פוסידוניוס, בערך בשנת 80 לפני הספירה.

מוצאם של הגרמאנים

השבטים הגרמאניים עד 750 לפנה"ס (אדום), 500 לפנה"ס (כתום), 250 לפנה"ס (צהוב) והמאה ה-1 לספירה (ירוק)
פלישת הגרמאניים וההונים לקיסרות הרומית, 100 עד 500 לספירה

על–פי ממצאים ארכאולוגיים ולשוניים ניתן ללמוד כי קבוצת שבטים ברברים התגוררה בצפון גרמניה ובדרום סקנדינביה במהלך תקופת הברונזה המאוחרת האירופית, בערך בשנים 1000 עד 500 לפנה"ס. קבוצה תרבותית זו התקיימה במהלך תקופת הברונזה הנורדית והיא התפשטה מדרום סקנדינביה לצפון גרמניה. עדות נוספת לנוכחותם ארוכת השנים של שבטים גרמאניים בדרום סקנדינביה ניתן למצוא בעובדה שלמקומות באזור אין שמות קדם-גרמאניים.

מחקר לשוני של השפות הגרמאניות מצביע על כך שהקבוצה הגרמאנית דיברה שפה פרוטו-גרמאנית, ענף ייחודי של משפחת השפות ההודו-אירופיות, ששימשו באזור דרום סקנדינביה ככל הנראה כבר בשנת 2000 לפנה"ס. הממצאים מצביעים על כך שבתקופה זו הייתה ההתיישבות הגרמנית ביישובים עצמאיים פרימיטיבים, עם כלכלה המבוססת בעיקר על גידול בעלי–חיים.

מעברם של השבטים הגרמאניים דרומה הושפע ככל הנראה מהתקררות האקלים בסקנדינביה בין 600 לפנה"ס עד בערך 300 לפנה"ס. האקלים החם והיבש בדרום סקנדינביה, שהיה חם בכמה מעלות יותר מהקיים היום, התקרר משמעותית וכפה מעבר לאזורים חמים יותר. בתקופה זו לערך, גילתה התרבות כיצד להפיק ברזל גס מעפרות בוצה. עפרות הברזל שהופקו סייעו בהתפשטות התרבות לכיוון דרום-מזרח לכיוון חופי צפון פולין של היום, דרום-מערב לחופי צפון צרפת של היום, ובמורד נהר הריין. לפי טקיטוס, עם זאת, במאה הראשונה לספירה עדיין היה השימוש בברזל ועיבוד מתוחכם שלו נדיר יחסית.

לאורך התקופה הזו ועד השנה הראשונה לספירה, אפשר להבחין בשלוש קבוצות מובחנות של שבטים גרמאניים:

אורח חייהם של הגרמאנים

מושבות הגרמאנים היו בדרך כלל ביחידות קטנות יחסית, המבוססות על קלאניםחמולות משפחתיות. קבוצות של קלאנים אורגנו במחוזות (גָאוּ), שהופרדו זה מזה באמצעות שטחים לא מעובדים. הקלאן סיפק לחבר בו הגנה גם מפני פגיעה פיזית וגם מפני עוול במשפט. כל חבר בקלאן היה מחויב לסייע לקלאן במקרים בהם התגלע סכסוך או נדרשה נקמה, והקלאן גם שילם את "כופר הדמים" (wergilt) בעבור חבר הקלאן.

השבטים הגרמאניים השונים התבססו עם השנים בעיקר על חקלאות זעירה שכללה גידול חיטה, שעורה, שיפון, כשות, ירקות, וכדומה; וכן על גידול חיות משק בית מכל הסוגים. מאוחר יותר, הובילה השפעת רומי לאימוץ גידולי פירות. עיבוד האדמה בוצע באמצעות חלוקת הנחלה שבשליטת הקלאן לרצועות שהוענקו לחברים בקלאן, כאשר כל חבר היה חייב גם לתרום חלק מיבולו. נחלות היער, המרעה והמים היו משותפים לכל. חלקת אדמה שגודרה והפכה לפיכך פרטית הייתה נחלתם של בעלי זכויות היתר.

מבנה חברתי

לוחם גרמאני. מועצת שבט גרמאנית. תבליט מעמוד מרקוס אורליוס ברומא

בראש השבט הגרמאני עמד מלך, בן אצולה שטען למוצא מיתולוגי. טענות דומות היו למשפחות האצולה, שגם שימשו במשרות הבולטות ביותר בשבט: מנהיגי צבא, בעלי רכוש, כוהנים לקיום פולחן וענישה. המלכים או השליטים הבכירים, שנחשבו גם בעלי כוחות כשפים (לא היה מעמד כהונה נפרד) נהגו לקיים סביבם פמליה (gefolgschaft) שכללה לוחמים צעירים בעת הכשרתם, ולוחמים ותיקים שנשבעו להגן על האדון עד מוות. לעיתים קרובות, לוחמים צעירים שלא מצאו את מקומם או סבלו מתקופה ארוכה מדי של שלום, נהגו לנדוד לשבטים אחרים כדי להלחם.

תחת האצולה היה מעמד החופשיים: אנשים שהיו בעלי זכות השתתפות במועצת השבט ולוחמים. המעמד הנמוך הורכב מחופשיים-למחצה שכללו אנשים ששוחררו מעבדות (liberti) וצמיתים (laeti או lassi). האחרונים היו בעיקר שבויי מלחמה משבטים אחרים, אנשים שנולדו עבדים, וכאלו שהפכו עבדים מאחר שלא יכלו לשלם את חובות ההימורים שלהם, בילוי פופולרי במיוחד בקרב הגרמאנים.

ההכרעות בשבט התקבלו באספה כללית (ding) שבה השתתפו כל האזרחים החופשיים. האסיפות היו לעיתים אסיפות מלחמה, בהן הוכרע אם לצאת למלחמה בשבט אחר, או אסיפות כלליות שבהן הוכרעו נושאים של הפרת הפולחן, בגידה, התנהגות פחדנית בעת מלחמה, וכדומה. המורשעים הוצאו להורג או גורשו מן הקהילה והקלאן.

דת

ערך מורחב – מיתולוגיה גרמאנית

הגרמאנים האמינו במספר רב של אלילים, שמשכנם נקבע על–ידיהם במקומות "מקודשים" כמו חורשות "מקודשות", מעינות, אבנים ועצים. "מקדשים" פרימיטיביים שבהם פסילי עץ או מתכת התקיימו גם כן, בעיקר בתקופות מאוחרות יותר. האלילים כובדו בחגיגות פולחן בתקופות מסוימות בשנה או אחרי ניצחונות גדולים. בחגיגות הוקרבו בעלי חיים ולעיתים, לפי טקיטוס, גם בני–אדם.

האלילים העיקריים של הגרמאנים היו האייסיר—מקבץ אלילי הצפון—שכלל בראש ובראשונה את אודין, ת'ור וטיר (Tiwaz) שכונה גם Ziu ו-Tyr; לצידם היו אלילי הואניר ניורד (Njördr), פרייר (Freyr) ופריה (Freyja).

הגרמאנים המירו דתם לנצרות בשלב מאוחר למדי, לרוב אחרי שהשתלבו בשטחי האימפריה הרומית לשעבר. לעיתים, כמו במקרה האוסטרוגותים, הונדלים והויזיגותים, ההמרה הייתה תחילה לאמונה האריאנית. במקרים אחרים, כמו אצל הפרנקים, הייתה ההתנצרות ישירות לקתוליות. במקרים נוספים, בוצעה ההמרה בחרב.

מקורות מוקדמים על הגרמאנים

המקור החשוב ביותר למידע על הגרמאנים בתקופות המוקדמות יותר הוא החיבור האתנוגרפי משנת 98 לספירה "מקורם ומקום מושבם של הגרמאנים" (de origine et situ germanorum) מאת טקיטוס, הידוע יותר בשם "גרמאניה". טקיטוס מעולם לא ביקר בעצמו באזורים בהם ישבו הגרמאנים, כך שאת הפרטים שאב באופן בלעדי מעדויות וכתבי אחרים.

ההיסטוריון החשוב של רומא רונלד סיים הניח כי טאקיטוס הסתמך על מספר מקורות קודמים, ובמיוחד על "Bella Germaniae" האבוד של פליניוס הזקן, שנחשב תחילה למקור המשמעותי ביותר על גרמאניה, אך נדחק לטובת "גרמאניה" של טקיטוס. הנחתו של סיים סבירה גם לאור העובדה שטקיטוס היה ידידו של פליניוס הצעיר, אחיינו של פליניוס הזקן. ניתן להניח כי גם "המלחמות הגאליות" של יוליוס קיסר (נכתב בערך 51 לפנה"ס), "הגאוגרפיה של העולם" של תלמי, כתבי סטרבוניוס, דיודורוס סיקולוס, פוסידוניוס, אופידיוס בסוס ואחרים ניצבו לפניו, כמו גם עדויות מפי סוחרים וחיילים שנסעו לאזור הריין והדנובה.

היסטוריה

בסוף המאה השנייה לפני הספירה, לפי מקורות רומיים, פלשו שבטים גרמאניים לגאליה, איטליה וספרד והתנגשו בכוחות האימפריה הרומית. בפועל, הייתה זו ההתפשטות צפונה של הרומים שנתקלה בהתנגדותם של שבטים כמו הטווטונים והקימברים. המעבר הסתיים בשנת 102 לפנה"ס בתבוסה לגרמאנים מידי גאיוס מריוס. שישים שנה אחרי כן, טען יוליוס קיסר כי האיום הגרמאני הוא אחת ההצדקות לסיפוחה של גאליה לרומא.

מלחמתו הכושלת של גרמניקוס בגרמאניה

תחת יוליוס קיסר, התקדמה רומא עד לנהר הריין והדנובה ושילבה חברות קלטיות רבות אל תוך האימפריה. הארצות שמעבר לריין נקראו מכאן בשם גרמאניה. הרומים המשיכו להתקדם אל תוך שטחי "גרמניה הגדולה" גם בתקופת אוגוסטוס, עד לנהר האלבה ובשנת 9 לספירה התחוללה מלחמה רבתי בין ברית שבטים גרמאניים—צ'רוסקים, מארסים, צ'אטים, וברוקטרים—בפיקודו של ארמיניוס וכוחות האימפריה הרומית בפיקודו של פובליוס קוינקטיליוס וארוס. ארמיניוס הצליח להשמיד שלושה לגיונות רומיים בקרב יער טויטובורג, ואחרי כן הדף גם ניסיון נוסף להכניעו מצד גרמניקוס. בעקבות זאת, הסיגו הרומים את כוחותיהם מערבה לריין וכוננו בשטח זה שתי פרובינקיות: גרמאניה עילית וגרמאניה תחתית, שבהן הוקמו ערים חשובות כמו אאכן, קלן, טריאר, מיינץ, וורמס ושפייר. בין הגרמאנים ממערב וממזרח לריין והרומים כוננו מעתה יחסים שעירבו עימותים צבאיים לצד מסחר ענף וחליפין תרבותיים.

במאה החמישית, עם שקיעת האימפריה הרומית, החלו שבטים גרמאניים שהיו נתונים ללחץ ממזרח מצד פולשים מאסיה, גידול באוכלוסייה ושינויי אקלים להגר בכיוונים שונים דרומה ומזרחה, מאנגליה ועד חופי הים התיכון וצפון אפריקה. במקרים רבים, נשאה הגירה זו אופי של עימות ומיזוג: שבט פולש ניסה לנכס את האדמות אליהן פלש מהשבט הקיים. אם הצליח, התמזג בו השבט המקורי. כאשר כשל, נאלץ במקרים רבים להתמזג בשבט הקיים המנצח. בדנמרק, לדוגמה, התמזגו היוטים בדאנים; בשוודיה הגיטים התמזגו עם השוודים; באנגליה התמזגו האנגלים והסקסונים.

רשימת שבטים גרמאנים

גרמאנים צפונים

סקנדינביה (שבטים נורדים)

שבטים בסקאנדצה, דרום סקנדינביה וצפון גרמניה

גרמאנים מזרחיים

גרמאנים מערביים

לאומים ממוצא גרמאני

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שבטים גרמאניים בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27286021שבטים גרמאניים