יחסי ירדן – ערב הסעודית
| יחסי ירדן – ערב הסעודית | |
|---|---|
|
|
| |
| ירדן | ערב הסעודית |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 89,342 | 2,149,690 |
| אוכלוסייה | |
| 11,373,043 | 37,341,211 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 47,451 | 1,108,149 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 4,172 | 29,676 |
| משטר | |
| מונרכיה חוקתית | מונרכיה |
יחסי ירדן-ערב הסעודית הם היחסים שבין הממלכה ההאשמית של ירדן (ערבית: المملكة الهاشمية الاردنية) לבין הממלכה הערבית הסעודית (ערבית: المملكة العربية السعودية).
היסטוריה
שנות היריבות
ראשית היחסים שבין סעודיה וירדן מקורם ביחסים שבין בית סעוד שמקורו במרכז חצי האי ערב לבין המשפחה ההאשמית ששלטה בערים הקדושות לאסלאם מכה ומדינה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ראש המשפחה ההאשמית היה השריף חוסיין בן עלי. במה שכונה לימים בשם מכתבי חוסיין-מקמהון, הבטיח השריף חוסיין לנציב הבריטי במצרים מק-מהון שיעמיד צבא ערבי שיילחם לצד בריטניה במלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, ובתמורה לאחר המלחמה יכתירו אותו להיות מלך הערבים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, חוסיין אכן הכריז על המרד הערבי הגדול והעמיד לרשות הבריטים צבא ערבי קטן. אף שהשפעתו הצבאית של הצבא במלחמה הייתה מינורית, לנוכחותו הייתה משמעות פוליטית רבה, שכן הוא מילא את צדו של השריף חוסיין בהסכם עם הבריטים. לאחר תום המלחמה בנובמבר 1918 הבריטים מילאו את צדם בהסכם והעניקו לשריף חוסיין ולבניו שטחים נרחבים במזרח התיכון. השריף חוסיין הומלך למלך החג'אז, בנו השני עבדאללה קיבל לידיו את השלטון על אמירות עבר הירדן במרץ 1921, ובנו השלישי פייסל הומלך על אזור עיראק.
אולם המשפחה ההאשמית לא הייתה הכוח היחיד בחצי האי ערב. באזור המדברי נג'ד שבמרכז חצי האי החל לצבור כוח אבן סעוד, שאיחד את שבטי נג'ד תחת דגל הווהאביה, אסכולה חנבלית פונדמנטליסטית של ההאסלאם. באמצעות הדגל הווהאבי אבן סעוד גייס לשורותיו לוחמים נוודים בעלי קנאות דתית שכונו בשם אח'וואן. בעזרתם כבש אבן סעוד בשנת 1913 את מזרח חצי האי ערב, ובשנת 1919 כבשו גם את צפון חצי האי. במרץ 1924 הכריז על עצמו השריף חוסיין בתור ח'ליף, ובזאת השתמש אבן סעוד כעילה לפלוש גם לאזור חג'אז. בספטמבר 1924 כבשו האח'וואן את העיר טאיף, ובעקבות זאת השריף חוסיין וויתר על כסאו לטובת בנו הבכור עלי. אבן סעוד לא הסתפק בכך, באוקטובר כבש גם את מכה והדיח את עלי, שברח לקפריסין[1].
חיסול הפלג החג'אזי של המשפחה ההאשמית בידי אבן סעוד הביא לקרע בלתי ניתן לאיחוי בין הסעודים לבין אמירות ירדן, שבראשה עמד בנו של השריף חוסיין המודח. אולם אבן סעוד לא הסתפק רק בכך. באוגוסט 1924 פלשו כוחות ווהאביים רכובי גמלים לדרום אמירות עבר הירדן, לאחר שעבדאללה הכריז על סיפוח המחוזות הדרומיים של מעאן ועקבה לשליטתו. הפלישה נעצרה רק לאחר התערבות של חיל האוויר הבריטי שהפציץ את שיירת הלוחמים, לצד שיירת כלי רכב משוריינים שיצאו כנגדם. פשיטות סעודיות נוספות כנגד אמירות עבר הירדן נמשכו לאורך כל שנות ה-20 של המאה ה-20[2]. עבדאללה מצדו גם נקט בקו תוקפני כלפי סעודיה. בהתאם לחזון אביו, הוא שאף למנף את כוחה של המשפחה ההאשמית במזרח התיכון. במסגרת פעילות זו הוא הקים לתחייה את רעיון סוריה הגדולה בשנות ה-40, ולאחר מלחמת העצמאות סיפח לממלכתו את הגדה המערבית. חלק ממדיניות התפשטות זו של עבדאללה התבטאה גם בקריאות לשיבה האשמית לאזור חג'אז. לאור זאת, נוצרו במזרח התיכון שתי קואליציות: המשפחה ההאשמית בירדן ובעיראק, ומולה גוש אנטי-האשמי שהובילו סעודיה ומצרים[3].
ראשיתה של הידידות
היחסים בין ירדן לסעודיה השתפרו בראשית שנות ה-50 על רקע שני גורמים מרכזיים. הגורם הראשון היה מותם של מייסדי הממלכות. עבדאללה נרצח ביולי 1951 ולאחר זמן ירש אותו המלך חוסיין, ואילו אבן סעוד מת בשנת 1953 והחליפו בנו סעוד. בעוד ששני המלכים המייסדים נטרו זה לזה טינה אישית, מה שהעיב על יחסי המדינות, הרי שהדבר לא הטריד את בניהם. הקשר בין שתי המדינות החל לפתח גם פן כלכלי על רקע ההתעשרות של סעודיה ממכירות נפט, ועל רקע הכלכלה הכושלת של ירדן, שנשענה בעיקר על תרומות חיצוניות. במרץ 1956, בלחץ של מדינות ערב ושל קצינים בצבא הירדני, פיטר חוסיין את גלאב פאשא, המפקד הבריטי הוותיק של הלגיון הערבי. סעודיה, יחד עם מצרים וסוריה, ערבו לביטחונה הכלכלי של ירדן, אם בעקבות מהלך זה בריטניה תפסיק את תמיכתה המוניטרית בהאשמים[4].
הגורם השני לחיזוק הקשרים בין הממלכות היה מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952. המהפכה החלה לסמן מפנה במזרח התיכון, ממשטרים מלוכניים ופרו-מערביים לכיוון של רפובליקות סוציאליסטיות עם נטייה לטובת ברית המועצות.
בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה, תמורת רצועת חוף של מספר קילומטרים ליד העיר עקבה.
לקריאה נוספת
- יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמודים 69 - 70, 119 - 121, 273 - 275.
- Elie Podeh, 'Ending an Age-Old Rivalry: The Rapprochement between the Hashemites and the Saudis, 1956-1958', in: The Hashemites in the Modern Arab World: Essays in Honour of the late Professor Uriel Dann ed. Asher Susser & Aryeh Shmuelevitz, Frank Cass & Co. 1995
- Laurie A. Brand, Jordan's Inter-Arab Relations: The Political Economy of Alliance Making, Columbia University Press, 1994, pg. 87-122
הערות שוליים
