רוסיה האדומה
רוסיה האדומה או רותניה האדומה (לטינית: Ruthenia Rubra ;Russia Rubra; אוקראינית: Червона Русь; פולנית: Ruś Czerwona ,Ruś Halicka; רוסית: Червонная Русь; יידיש, במקורות ארכאיים: רייסן או רייסין[א], וגם "גליל לבוב") היא טריטוריה היסטורית (אנ') במרכז ומזרח אירופה הכולל את נסיכויות דרום מערב רוס של קייב: מחוז פשמישל (אנ') ומחוז בעלז (אנ'). גבולות רוסיה האדומה השתנו מספר פעמים במשך מאות השנים של קיומה, ובתקופות מסוימות התרחבה גם לחלקים מפולין קטן, פודוליה, אוקראינה של הגדה הימנית וווהלין. הערים שבמרכזה הן פשמישל ובלז, והיא כללה גם ערים מרכזית כגון חלם, זמושץ', קרוסנו וסאנוק (כיום בפולין), וכן את הערים לבוב וטרנופול (כיום באוקראינה). בתקופה מאוחרת הייתה בירתה לבוב. גבולה המערבי של רוסיה האדומה הוא פולין קטן.
השטחים שהיו בעבר רוסיה האדומה מחולקים כיום בין דרום-מזרח פולין למערב אוקראינה.
היסטוריה
בראשית ימי הביניים היא הייתה חלק מרוס של קייב, ומשנת 1199 נכללה בנסיכות האליץ'-וולין. רותניה האדומה הוזכרה לראשונה בשם זה בכרוניקה פולנית משנת 1321. היא הייתה החלק של רותניה (אנ') שנרכש על ידי קז'ימייז' השלישי, מלך פולין במהלך המאה ה-14 וסופח לממלכת פולין. בתקופתו (1333–1370) חל עיור באזור, ונוסדו ערים חדשות רבות.
לאחר חלוקת פולין הראשונה, ב-1772, רוסיה האדומה נהייתה גליציה המזרחית שתחת ממלכת הבסבורג האוסטרית, מלבד פודוליה שהועברה לאימפריה הרוסית.
יהדות רוסיה האדומה
יהודי רוסיה האדומה ("יהדות רייסן") של העת החדשה המוקדמת היו במעמד קורפורטיבי זהה לשל הפולנים העירוניים, והותרה להם חכירת קרקעות. מעמד זה היה נמוך משל הפולנים האצילים - שהיו בעלי זכות על קרקעות, אך גבוה משל הרותנים, היוונים-קתוליים, שרובם היו צמיתים משוללי כל זכות על קרקעות. האצולה הפולנית קיימה שיתוף פעולה אינטרסנטי עם היהודים, שכחלק ממנה זכו היהודים להגנה של האצולה הפולנית מפני העוינות העירונית, מפני התפרעויות האיכרים הרותנים, ומפני התנכלויות הכנסייה הקתולית[1].
רוסיה האדומה הייתה אחת מה"ארצות" של ועד ארבע ארצות. הקהילה המרכזית ששלטה על רוסיה האדומה הייתה הקהילה היהודית בלבוב, והיא זו שייצגה אותם בוועד. תשע הקהילות הראשיות ברוסיה האדומה היו: לבוב, ברודי, ז'ולקווה, טיסמניץ, בוטשאטש, ברודשין, רוהטין, ליסקא, וזלוטשוב.
משרת הרבנות של לבוב איחדה תחתיה בדרך כלל גם את משרת רב המדינה. לאחר פטירתו של החכם צבי, ועם מינויו של רבי יעקב יהושע פלק לתפקיד לאחר סכסוך קשה עם תומכי חתנו של רבי אריה לייב מאמסטרדם, כמה ממנהיגי הקהילה לא ראו בעין יפה את המינוי וכעבור מספר שנים, בשנת תפ"ד, גרמו להדחתו של רבי יעקב יהושע פלק על ידי הסטרוסטה (אנ') של לבוב. תחתיו מונה רבי משה חיים חריף, אך המדינה כולה נותרה נאמנה לרבנותו של רבי יעקב יהושע שהודח שלא כדין, לטענתם, והמשרה נותרה מפוצלת מאז ועד לביטולו של ממסד ועד ארבע ארצות.
גם לאחר שעבר רבי יעקב יהושע פלק לכהן ברבנות ברלין, נותר במשך השנים הראשונות להחזיק בתואר רב המדינה, עד שבשנת תצ"ה נבחר לתפקיד רבי יצחק סג"ל לנדא. אחריו כיהן בתפקיד רבי מאיר מרגליות שהיה האחרון בתפקיד זה[2].
ביאורים והרחבות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ פולין: פרקים בתולדות יהודי מזרח-אירופה ותרבותם, כרך 6, האוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 150 (דף הספר באתר "גוגל ספרים"
).
- ^ רבי צבי הירש הורוויץ, כתבי הגאונים, פיוטרקוב תרפ"ח, עמ' 25-32, באתר אוצר החכמה.
