בישופות לייז'
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | בישופות | ||
| שפה נפוצה | צרפתית, הולנדית, גרמנית, ואלונית | ||
| עיר בירה | לייז' | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הפיכת הבישופות לנסיכות עצמאית | ||
| תאריך |
980 1791 1793 | ||
| פירוק | סיפוח הבישופות לאימפריה הצרפתית הראשונה | ||
| תאריך |
1789 1792 1795 | ||
| ישות קודמת |
 דוכסות לורן התחתית  רפובליקת לייז' | ||
| ישות יורשת |
רפובליקת לייז'  האימפריה הצרפתית הראשונה | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות קתולית | ||
בישופות לייז' או נסיכות-בישופות לייז' הייתה אחת המדינות בקיסרות הרומית ה"קדושה", וכיום חלק מבלגיה. היא הייתה שייכת מאז 1500 לחוג הריין התחתון - וסטפליה של האימפריה. בראש הבישופות עמד הנסיך-בישוף של לייז'. שטח הבישופות כלל את מחוזות לייז' ולימבורג בבלגיה של ימינו, וכן כמה מובלעות באזורים אחרים של בלגיה והולנד של ימינו. בירת הבישופות הייתה העיר לייז'.
הבישוף של לייז' קיבל במאה העשירית את הסמכות החילונית על רוזנות אואי (Huy), שהייתה חלק מהדיוקסיה שלו. סניורות בויון צורפה לבישופות ב-1096 (ועברה לידי צרפת ב-1678), רוזנות לוֹן ב-1366 ורוזנות הוֹרן (כיום בהולנד) ב-1568. בישופות לייז' לא הייתה חלק משבעה-עשר המחוזות או מארצות השפלה הספרדיות, אבל הפוליטיקה הפנימית שלה הושפעה על ידי דוכסי בורגונדיה ומאוחר יותר על ידי בית האבסבורג.
הבישופות פורקה באופן סופי ב-1795, כשנכבשה על ידי צרפת. שטחה התחלק בין שלושה ממחוזות צרפת. הערים החשובות ביותר בבישופות (שנקראו bonnes villes, "ערים טובות") היו לייז', ברינגן, בילזן, בורחלון, ברה, שאטלה, סינה, קובן, דינאן, פוס-לה-ויל, אמון, האסלט, הרק-דה-סטאד, אואי, מאסאייק, פר, סינט-טראודן, סטוקם, תואן, טונגרן, ורבייה, ויזה ווארם. העיר מאסטריכט הייתה בתחום השיפוט המשותף של הנסיך-בישוף של לייז' ושל דוכס בראבנט (ומאוחר יותר הפרלמנט של הרפובליקה ההולנדית).
היסטוריה
תחילת הדרך
עיר הבירה הראשונה של הדיוקסיה הייתה טונגרן, העיר העתיקה ביותר בבלגיה, מצפון-מזרח ללייז'; בתחילה השטח היה שייך לדיוקסיה של טריר, ואז לקלן; אבל לקראת סוף המאה הרביעית קיבלה טונגרן מעמד אוטונומי. גבולותיה היו אלה של העיר הרומית Civitas Tungorum, והם נשארו ללא שינוי עד 1559. בצפון היא גבלה בדיוקסיה של אוטרכט, במזרח בזו של קלן, בדרום בדיוקסיות של טריר וריימס ובמערב בדיוקסיה של קַמְבְּרֶה. כיוון שכך השתרעה הדיוקסיה של טונגרן מצרפת עד אאכן שבגרמניה וקרוב לאנטוורפן בצפון, וכללה בני עמים גרמאניים ולטיניים.
יש הטוענים שהיו בישופים של טונגרן כבר במאה הראשונה לספירה, אבל הראשון שעליו ידוע לנו הוא סרוואטיוס ה"קדוש" שנכנס לתפקידו ב-344 או 345, השתתף במועצת רימיני (359–360) ומת בסביבות 384. הפלישה של שנת 406 חיסלה את הדיוקסיה, ושיקומה ארך זמן רב. התנצרותם של הפרנקים החלה תחת שלטונו של פַלְקוֹ (תחילת המאה השישית) והמשיכה בידיהם של הקדושים דומיטיאנוס, מונולפוס וגונדולפוס (במאות השישית והשביעית). מונולפוס ה"קדוש" בנה מעל קברו של סרוואטיוס כנסייה מפוארת, שלידה התגוררו הבישופים שבאו אחריו לעיתים קרובות. לכל אורך המאה השביעית נאלצו הבישופים להתעמת מול הפגאניות. אמנדוס ה"קדוש" (647–650) נטש את כיסא הבישוף מרוב תסכול, ובנה מנזרים. רמאקולוס ה"קדוש" (650–660) גם הוא עשה כך. תיאודרדוס מת כ"קדוש" מעונה.
למברטוס ה"קדוש" (669–700) השלים את ניצורם של הפגאנים; הוא נרצח בלייז' (שנקראה אז Vicus Leudicus), ככל הנראה ב-705, משום שהגן על רכוש הכנסייה נגד צרות עינם של שליטים שכנים, ונחשב בעיני המוני העם כ"קדוש" מעונה. הבישוף שבא אחריו, הוברטוס ה"קדוש", בנה בזיליקה כדי לשכן בה את שרידיו, והיא הפכה לגרעין שממנו התפתחה העיר ושלצידה קבעו מאז הבישופים את מקום מושבם. אף על פי כן, הם המשיכו לקרוא לעצמם "בישוף טונגרן" או "בישוף טונגרן ולייז'". בין הבישופים המפורסמים יותר מאותה תקופה מוקדמת היו אגילברט (768–784) וגרבלד (785–810) שמונו על ידי שארלמאן, הארטגאר שבנה את ארמון הבישופים הראשון, פרנקו שהביס את הנורמנים והרקליוס (מ-959) שהקים כנסיות ומנזרים נוספים בעיר ובחסותו החל עידן של פעילות אמנותית ערה בשם אמנות מוזאנית (על שם נהר המז העובר בלייז').
נסיכות-בישופות
תחומה של הכנסייה של לייז' התפתח והתרחב בזכות תרומותיהם של נסיכים ריבוניים ובזכות שטחים שרכשו הבישופים. הבישוף נוטגר (972–1008) הפך לנסיך-ריבון בעצמו על ידי כך שצירף לשטחו את רוזנות אואי; מאותה עת היה זה מעמדם של כל הבאים אחריו עד המהפכה הצרפתית, ובמשך כל אותה תקופה - כמעט 800 שנה - הצליחה הנסיכות-בישופות של לייז' לשמור על אוטונומיה, אף כי תאורטית היא הייתה חלק מהקיסרות הרומית ה"קדושה". עצמאות דה-פקטו זו הייתה בעיקר בזכות פעולתם של הבישופים, שידעו לנצל היטב את חשיבותה הפוליטית של לייז' כישות השוכנת בין צרפת וגרמניה. נוטגר, מייסדה של הנסיכות, נחשב גם כמייסדה השני של העיר - הוא בנה מחדש את הקתדרלה של למברטוס ה"קדוש" ואת ארמון הבישופים, סיים את כנסיית פאולוס ה"קדוש" שהרקליוס התחיל, סייע בהקמתן של שתי כנסיות נוספות והקים שלישית. אך התרומה החשובה ביותר שלו היא הקמתם של בתי ספר כנסייתיים חשובים, שהפכו את לייז' של ימי הביניים למרכז של מדע ולימוד שנודע בכל אירופה. מספר רב של מלומדים מבריקים התחנכו בלייז', וכן שני אפיפיורים. בסופו של דבר עברו בתי הספר של לייז' לשליטתה של אוניברסיטת פריז, וכמה מהדוקטורים הראשונים של האוניברסיטה באו מלייז'.
המאבקים בין המעמדות הגבוהים והנמוכים בעיר, שהנסיכים-בישופים התערבו בהם לעיתים קרובות, הלכו והתפתחו במאות ה-13 וה-14, ובסופו של דבר, במאה ה-15, נבזזה העיר הבישופית ונהרסה. יוחנן איש טרואה, אחרי שהיה ארכידיאקון של לייז', נתמנה לאפיפיור בשם אורבנוס הרביעי, והנהיג בכנסייה הקתולית את חג קורפוס כריסטי, חג שהנהיגה לראשונה יוליאנה הקדושה מלייז' ושנועד מלכתחילה להיות חג מקומי.
"שלום פך", שנחתם ב-1316 בעיירה פך (Fexhe) ליד לייז', הסדיר בחוק את היחסים בין הנסיך-בישוף לבין נתיניו, והעניק זכויות לא מבוטלות לתושבים. על כל פנים, המתיחות והאיבה בין נציגי המעמדות הבורגניים לבין הבישופים נמשכו גם במאות השנים הבאות.
השפעה בורגונדית והאבסבורגית
עם מותו של לואי דה מאל, רוזן פלנדריה, ב-1384 החלו ארצות השפלה להתאחד לישות אחת במסגרת ארצות השפלה הבורגונדיות. אף על פי שהנסיכות-בישופות עדיין הייתה עצמאית באופן רשמי, הייתה לדוכסי בורגונדיה, שקיוו לצרף את לייז' לאימפריה שלהם, השפעה הולכת וגוברת על השלטון. תככיו של הדוכס פיליפ הטוב, למשל, הביאו לעלייתו של לואי מבורבון (1456–1482) לכס השלטון בלייז'. שארל האמיץ החריב את דינאן ב-1466 ואת לייז' ב-1468, ובכך שם קץ לעלייתה של הדמוקרטיה בנסיכות.
קארל החמישי השלים את איחודם של שבעה-עשר המחוזות בשנות הארבעים של המאה ה-16, ובאופן לא-רשמי שלט גם בלייז'.[1] הוא מינה את אראר דה לה מארק כבישוף (1505–1538), והוא הביא עמו תקופה של שיקום ויציבות, שלוותה גם בשגשוג של האמנויות. דה לה מארק החל גם במאבק כנגד הרפורמציה, שאותו המשיכו יורשיו. האפיפיור המחמיר פאולוס הרביעי (שנודע גם בכך שהקים את הגטו ברומא וציווה על היהודים לחבוש את כובע היהודים), בניסיון לסייע במאבק, הקים בישופויות חדשות בארצות השפלה. שינוי זה בא במידה רבה על חשבון דיוקסיית לייז'; קהילות רבות נלקחו ממנה והפכו לדיוקסיות חדשות: רורמונד, דן בוס ונאמור, וכן חלקים ממכלן ואנטוורפן.
במאה ה-17 היו רוב הבישופים בלייז' זרים; רבים מהם היו בישופים של כמה דיוקסיות בעת ובעונה אחת, מה שהגדיל את תחושת הניכור בינם לבין האוכלוסייה. באמצע המאה ה-18 החלו רעיונותיהם של האנציקלופדיסטים הצרפתים לחלחל לשיח האינטלקטואלי בלייז'; הבישוף דה ולברוק (1772–1784) עודד את הפצת הרעיונות, ובכך סלל את הדרך למה שמכונה מהפכת לייז' (Revolution Liégeoise), מהפכה שנחשבת כחלק מהמהפכה הצרפתית, או כחלק ממהפכת בראבנט שהביאה להקמת המדינות הבלגיות המאוחדות. המהפכה פרצה בעיר ב-18 באוגוסט 1789, בזמן שלטונו של הבישוף דה הונסברוך, שנעדר אותה תקופה מהעיר.
סופה של הנסיכות-בישופות
במהלך המהפכה הצרפתית סופחה הנסיכות לצרפת המהפכנית, ומאותה עת חדלה להתקיים כישות נפרדת; צרפת כבשה את העיר ב-1794, הנהיגה בה משטר דיקטטורי בעל אופי אנטי-קלריקלי מובהק, והחריבה את הקתדרלה של למברטוס ה"קדוש". ההיסטוריה של לייז' מהמהפכה ואילך אינה שונה מההיסטוריה של שאר ממלכת בלגיה המודרנית. גם הדיוקסיה של לייז' נעלמה במהפכה, ופירוקה של הנסיכות-בישופות אושר שנית בקונקורדאט שחתם נפוליון ב-1801 עם האפיפיור פיוס השביעי. במקום הדיוקסיה הישנה הוקמה דיוקסיה חדשה, קטנה יותר, שעם השנים עוד איבדה מהקהילות השייכות אליה, שעברו להולנד, גרמניה ולחלקים דוברי ההולנדית של בלגיה. הדיוקסיה של לייז' בימינו, הכפופה לארכידיוקסיה של בריסל-מכלן, כוללת 525 קהילות, רובן דוברות צרפתית (ומיעוט קטן מבין הקהילה דוברת-הגרמנית של ולוניה). שטח הדיוקסיה חופף לשטח מחוז לייז' בבלגיה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "היסטוריה של הולנד" מאת ג'ורג' אדמונדסון, 1922.
