בתי כנסת בטהראן
בתי הכנסת בטהראן משקפים את ההיסטוריה ואת חיי היום יום של קהילת יהודי טהראן.
השכונות היהודיות
בסוף המאה ה-18, בתקופת שלטונה של השושלת הקאג'ארית, הוקם בין חומות העיר העתיקה בטהראן גטו יהודי, במטרה לצמצם עד כמה שאפשר את המגע בין היהודים למוסלמים.[1] אחד מרחובות הגטו כונה "סמטת שבעה בתי כנסת" בשל שבעה בתי הכנסת שפעלו בו.[2]
בתחילת המאה ה-19, בשל הצפיפות הגדולה שנוצרה בגטו, ותנאיי התברואה הירודים, החלו היהודים לצאת מתחומי הגטו, ולהתיישב בשכונת עודלאג'אן, אחת מחמש השכונות הגדולות בעיר. הבתים והסמטאות הישנים של הגטו נהרסו במהלך השנים, ובמקומם נבנו פארקים ובניינים חדשים.
היהודים המשיכו להתגורר בשכונות נפרדות בהן הוקמו בתי כנסת, בתי ספר, מקוואות ואטליזים כשרים. בשכונות אלה יכלו לקיים בצורה נוחה יותר את אורח החיים היהודי. השכונות הציעו להם גם סוג של הגנה נגד תוקפנות אפשרית של שכניהם המוסלמים.
יהודים עמידים בעלי בתים רחבי מידות, הקדישו אזור מסוים בתוך בתיהם להקמת מקום תפילה ציבורי, כפתרון זמני לבעיית המחסור בבתי כנסת. עם הזמן נבנו בשכונת עודלאג'אן בתי כנסת חדשים דוגמת בית הכנסת עזרא יעקב, ונפתחו בתי כנסת בתוך בנייני בתי הספר. בתקופת השיא פעלו בשכונת עודלאג'אן חמישה עשר בתי כנסת.[3] באמצע המאה העשרים, המצב הסוציו-אקונומי של השכונה הידרדר ומנגד נבנו שכונות חדשות בצפון טהראן, כגון אמיר אבאד, יוסף אבאד ואחרות. היהודים עזבו את השכונה והתיישבו בשכונות החדשות. מתוך חמישה עשר בתי הכנסת שנבנו בעודלאג'אן לפני שנת 1920, פעילים היום רק שלושה, וזאת רק בשבתות ובחגים: בית הכנסת מולא חנינא, בית כנסת עזרא יעקוב ובית הכנסת חדש (חכים אשר)[4] שהוגדר מבנה לשימור. המטפללים שפוקדים את בתי הכנסת אינם בני השכונה אלא מגיעים משכונות סמוכות.
אופי ומראה בתי הכנסת
בתי הכנסת בטהרן פעלו תמיד כמרכזים קהילתיים, בנוסף למקומות תפילה. רבות מהפעילויות החברתיות והתרבותיות של הקהילה התנהלו ומתנהלות בבית הכנסת.
מרבית בתי הכנסת בטהראן נמצאים בבניינים בהם פועלים בתי ספר. בדרך כלל אלה בניינים של שלוש קומות בהם קומה אחת (קרקע או עליונה) מוקדשת לבית הכנסת. במקרים אלה חזית הבניין פשוטה ללא עיטורים ואינה מבליטה את קיום בית הכנסת.
בתי כנסת מעטים נבנו כבניינים עצמאים, לדוגמה בית הכנסת חיים, בית הכנסת הראשון שנבנה מחוץ לשכונת עודלאג'אן (1913) ובית הכנסת יוסף אבאד שנחנך בשנת 1965. גם במקרים אלה מדובר מבנה צנוע בין קומה אחת או שתיים, מעוטר בצורה מאופקת, שאינו בולט בסביבתו הקרובה.
מקרה מיוחד הוא בית הכנסת מולא חנינא שנבנה בשנת 1903 בשכונת עודלאג'אן. בשל המצב התברואתי הקשה בשכונה, שגרם להתפרצות מגפת הטיפוס, בית הכנסת הקציב חדר לרופא היהודי רוחאללה ספיר כדי שזה יוכל לטפל במקום ללא תשלום בחולים יהודים מהשכונה. בשנת 1942, הוקם בסמוך לבית הכנסת מרכז הצדקה ובית החולים ד"ר ספיר, בית החולים היהודי היחיד בטהראן, שנסגר בשנת 2020 בגלל בעיות כלכליות.
בשל מיעוט האוכלוסייה היהודית, לא נבנים בתי כנסת חדשים בעיר. בטהראן היו בשנת 2011 עשרים ושישה בתי כנסת מתוכם שלושה עשר בתי כנסת פעילים.[5]
ראו גם
- בית הכנסת אברישמי
- בית הכנסת איתיפאק
- בית הכנסת זרגריאן
- בית הכנסת מולא חנינא
- בית הכנסת ראה-י דנש
- בית הכנסת דניאל
- בית הכנסת ח'וראסאניה
- בית הכנסת חיים
- בית הכנסת יוסף אבאד
- בית הכנסת עזרא יעקוב
הערות שוליים
- ^ Sarchal: The Forgotten History of Tehran’s Jewish Ghetto, Zaman Collective (באנגלית)
- ^ Seven Synagogue Alley, 7 dorim, 11 בנובמבר 2020 (בפרסית)
- ^ Narciss M.Sohrabi, Tehran synagogues: the socio-cultural topographies and architectural typologies
- ^ Hakim Asher Synagogue - חיפוש ב-Google, באתר www.google.com
- ^ מצגת של תמונות מבתי כנסת באיראן, באתר Iranian Jewish Culure (באנגלית)
