גונסקירכן (מחנה ריכוז)
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה ריכוז |
| מחוז | אוסטריה עילית |
| מחנות נלווים | תת מחנה של מאוטהאוזן |
| אוכלוסייה | |
| צבא משחרר |
 צבא ארצות הברית |
| נתונים | |
| מספר הנספים | 4000 |
מחנה הריכוז גונסקירכן (בגרמנית: KZ-Außenlager Gunskirchen) הידוע רשמית בשם Wels II, היה אחד מתתי המחנות הקטנים יותר של מחנה הריכוז מאוטהאוזן בגרמניה הנאצית בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. למרות שלא הוקם כמחנה עבודת כפייה או מחנה השמדה, הוא עדיין גבה אלפי קורבנות במהלך קיומו הקצר.
מיקומו
המחנה היה ממוקם במחוז אוברדונאו (Oberdonau), כלומר במחוז דנובה העילית ברייך השלישי (כיום באוסטריה בשם אוסטריה עילית), ליד העיירה ולס, דרומית מערבית ללינץ, בין העיירה גונסקירכן לבין אדט שבלמבך. שטחו היה מכוסה ביער אורנים צפוף, ומכאן כונה גם "ולדאגר"; (Waldlager), כלומר "מחנה יער" והיה מוקף בגדרות תיל ובמגדלי שמירה.
היסטורִיה
Wels II, תת-המחנה האחרון של מערכת מחנות הריכוז מאוטהאוזן, נוסד ב-27 בדצמבר 1944, ובהנחייתו של אוגוסט אייגרובר הגאולייטר (מנהל מחוז) של דנובה העילית. המחנה החל להיבנות על ידי 500 אסירים. הוא נפתח רשמית ב-12 במרץ 1945. מספר העצורים בתחילת אפריל היה 2020. כאשר הופעל ב-13 באפריל 1945,[1] הושלם ה"מחנה היער" רק באופן חלקי, למשל לא נבנתה מערכת מים.
השימוש בו הוצדק בסופו של דבר על ידי המצב הצבאי הגרמני. עקב התקדמות הכוחות הסובייטים, הגרמנים העבירו תחילה מערבה את השבויים שנותרו בחיים באושוויץ ובמחנות ריכוז אחרים, כולל מאוטהאוזן והסביבה. מסוף מרץ, בנו עובדי כפייה יהודים-הונגרים חלקים מסוימים של מה שנקרא "עמדת ההגנה של הרייך הגרמני". אלה היו בעיקר מה שנקרא יהודים "מושאלים" וכללו המוני יהודים הונגרים שנמסרו ל-SS על ידי ההונגרים באמצעות צעדות מוות בודפשט-הדיישהאלום (סתיו 1944) וכן כללו האסירים גם אנשי שרות העבודה לשעבר (עובדי כפייה של יהודים הונגרים עבור הצבא ההונגרי שכבר התפרק אז).
עד מהרה התמלא באסירים "מחנה האוהלים" (Zeltlager) של המחנה הראשי במאוטהאוזן, שהוקם בדצמבר 1944. יהודים אלה עברו עינויים קשים עד לשם. ב-14 באפריל 1945 החליטה הנהגת המחנה לשלוח את החדשים שהגיעו למאוטהאוזן למחנה גונסקירכן. הראשונים, 5,000 איש בערך, יצאו ב-16 באפריל בצעידה ממאוטהאוזן. הקבוצה השנייה ב-26 באפריל, השלישית ב-28 באפריל (לפי מקורות אחרים, הצעדות הגיעו למחנה ב-16, ב-18 וב-24),[2] כולם ברגל. המסע הארוך של 55 ק"מ מהמחנה הראשי נערך בשלושה, שלושה וחצי ימים, עם מעט מאוד מזון.[3] הסוהרים שליוו את הצעדות ירו במקום באסירים שהתמוטטו מעייפות.
קבוצות עבודת כפייה נשלחו גם ישירות לגונסקירכן מבלי להגיע תחילה במאוטהאוזן. בסוף אפריל, אוכלוסיית הכלואים במחנה מוערכת בעשרת אלפים והיא כללה על פי רוב יהודים הונגרים. סבולץ' סיטה, החוקר ההונגרי בנושא, מחשיב את 15 000 האנשים שפרסם החוקר האוסטרי הנס מרשאלק כמוגזמים).[4]
ביער האורנים נבנו 13 צריפים בשטח של 800 מ"ר כל אחד.[5] לפי מקור אחר, באפריל עמדו רק 6–7 צריפים גמורים למחצה (עם רצפות קרקע ואבן) ושני צריפי עזר נוספים.[2] מגורשי הקבוצות שהגיעו בזה אחר זה נדחסו לתוך צריפים אלה, ובהם גם יותר מאלף נשים וילדים.
תנאי החיים היו גרועים במיוחד. האסירים ישבו על האדמה הבוצית שהייתה מכוסה במחטי אורן או שכובים זה על גבי זה בצריפים. הרעב הפך לקבוע. פעם ביום הביאה משאית כיבוי את מי השתייה למחנה כ-1500 ליטר בלבד והוא חולק פעם ביום ממיכל זמני. הפרות של כללים נענשו לעיתים על ידי מניעת מי שתייה. במחנה הייתה מערכת אחת בלבד של בתי שימוש (20 תאי מחראות) והאסירים נאלצו לעמוד בתור שעות, מה שגרם לסבל במיוחד לאנשים הרבים עם מחלות קיבה, דיזנטריה וטיפוס. כל מי שיצא מהקו כדי להקל על עצמו נורה למוות מייד.
כבר לא הייתה עבודת כפייה במחנה, גם לא קרמטוריום וגם לא הוצאות להורג המוניות. רובם המכריע של האסירים מתו כתוצאה מרעב, צמא, מחלות, חוסר טיפול מינימלי ותשישות. המתים נקברו תחילה בקברי אחים, אך בסופו של דבר הגופות כבר לא נקברו והיו מוטלות על הארץ בכל מקום.
שחרור
חיילים אמריקאים פינו את אזור וולס מהגרמנים ב-5 במאי 1945, אך נכנסו למחנה גונסקירכן יום קודם לכן. שומרי האס אס ברחו עד אז.
בזמן השחרור, האמריקאים תיעדו 5,419 ניצולים. ההערכה היא שביום (או בימים) לפני הגעתם, 3,000 איש כבר עזבו (ברחו) את שטח המחנה.[2] מניין המתים בשלושת השבועות של קיום המחנה היה כנראה כ-4,000 עד שחרורו. נתונים מדויקים אינם ידועים.[6]
לאחר שחרור המחנות של אוסטריה עילית, צוותי הבריאות של ארצות הברית עשו רבות כדי לטפל ולהבריא את האנשים השבורים פיזית ונפשית על ידי הקמת מחנות חולים ואספקת מזון ותרופות בכמויות גדולות. לא ניתן היה להציל רבים מהם. רוב האסירים החולים של גונסקירכן הושמו בבתי החולים הזמניים של העיירות הרשינג וולס. בין הסופרים היהודים-הונגרים נפטרו בהרשינג אנדור אנדרה גלרי זולטן קרמנדי. הסופרים גזה הגדוש ואנדרה וסי, היו בין ניצולי גונסקירכן.
לקריאה נוספת
- Szabolcs Szita: ההיסטוריה של מערכת מחנות האס אס 1944–1945. לעיבוד מסמכי הגירוש של מאוטהאוזן ו- גונסקירכן. בתוך: פרוטוקולי DEGOB: מבחר מ-1944–1945. מתוך מסמכי הגירוש של מאוטהאוזן לגונסקירכן, מרכז תיעוד השואה והקרן הציבורית של אוסף הזיכרון, בודפשט, 2002 ISSN 1588-7839 (עמ' 3–30). )
- Szita Szabolcs (1989). Halálerőd (A munkaszolgálat és a hadimunka történetéhez 1944–1945). Budapest: Kossuth Könyvkiadó. p. 215–225. ISBN 963 09 3380 2.
- Wiebe van IJken. "Gunskirchen Extermination Camp" (באנגלית). Holocaust Survivors and Remembrance Project: "Forget You Not".
ראו גם
- שחרור מחנה גונסקירכן
- פרוטוקולי DEGOB. דוחות ניצולים, למשל מספרי: 205, 356, 357, 485, 513, 605, 2333, 2643, 2850, 3013, 3235, 3327. (ניתן לגשת לכל דוח בלינק על ידי הזנת המספר בחלון "מספר סידורי").
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Szita Szabolcs: Halálerőd, 215. o.
- ^ 2.0 2.1 2.2 Wiebe van IJken: Gunskirchen Extermination Camp
- ^ "A Mauthausen – Günskirchen halálmenet útvonala". אורכב מ-המקור ב-2014-08-10.
- ^ Szita Szabolcs: Az SS lágerrendszere történetének…, 20. o.
- ^ Szita Szabolcs: Halálerőd, 221. o.
- ^ Szita Szabolcs: Halálerőd, 225. o.
