דיקלקטין
דיקלקטין הוא השם המסחרי לתרופה המורכבת מפירידוקסין ודוקסילאמין. התרופה משמשת לטיפול בבחילות והקאות במהלך ההריון.
פעילות רפואית
דיקלקטין משלבת פירידוקסין ודוקסילאמין. משמשת לטיפול במהלך ההריון להקאות ובחילות בוקר קשות[1]. התרופה מאושרת על ידי הFDA האמריקאי. לא מומלצת לשימוש בזמן הנקה מאחר שהמשקל המולקולרי הנמוך שלה מאפשר מעבר בחלב האם (ראה "תופעות לוואי" מטה). התרופה ניתנת בטבליות לבליעה, במנגנון של שחרור מושהה. ההמלצה היא ליטול דיקלקטין על בטן ריקה כיוון שמזון מעכב את התחלת פעילותה. התרופה עוברת מטבוליזם בכבד ומופרשת בעיקרה בשתן. מנגנון הפעולה עדיין לא ידוע.
הרכב כימי
כאמור, דיקלקטין מורכבת מפירידוקסין ודוקסילאמין.
- פירידוקסין הוא אנלוג של ויטמין B6. בטבליית דיקלקטין יש 10 מיליגרם של פירידוקסין
- דוקסילאמין היא תרופה ממשפחת האנטי היסטמינים ובעלת פעילות נוגדת בחילות והקאות. בטבליית דיקלקטין יש 10 מיליגרם של דוקסילאמין
לשילוב שני המרכיבים אפקט סינרגיסטי ולכן הם ניטלים יחד בטבליה אחת.
בטיחות בהריון
התרופה מאושרת על ידי הFDA ובעלת רמת הבטיחות הגבוהה ביותר במהלך ההריון- דרגה A (תרופות בהן אין עדות לסיכון לעובר). מאז שנות ה-50 מעל 30 מיליון נשים נטלו את השילוב התרופתי של פירידוקסין ודוקסילאמין ולא נמצאו תופעות טרטוגניות לעוברים[2].
התויות נגד
- רגישות יתר לתרופה או לאחד מרכיביה
- שימוש במעכבי MAO
תופעות לוואי
- ישנוניות עקב השפעות אנטי כולינרגיות
- צריכת התרופה דרך חלב האם עלול לגרום לתופעות לוואי בתינוקות יונקים הכוללות עצבנות או ישנוניות. יונקים עם רקע של הפסקות נשימה או סינדרומים נשימתיים נמצאים בסיכון גבוה להחמרה במצבם הנשימתי.
הערות שוליים
- ^ Gideon Koren, Shannon Clark, Gary D. V. Hankins, Steve N. Caritis, Menachem Miodovnik, Jason G. Umans, Donald R. Mattison, Effectiveness of delayed-release doxylamine and pyridoxine for nausea and vomiting of pregnancy: a randomized placebo controlled trial, American Journal of Obstetrics and Gynecology 203, 2010-12, עמ' 571.e1–7 doi: 10.1016/j.ajog.2010.07.030
- ^ Jeffrey S. Kutcher, Arnold Engle, Jacqueline Firth, Steven H. Lamm, Bendectin and birth defects II: Ecological analyses, Birth Defects Research Part A: Clinical and Molecular Teratology 67, 2003-02, עמ' 88–97 doi: 10.1002/bdra.10034
