הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004
| |||||||||||
| הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004 | |||||||||||
| 2 בנובמבר 2004 | |||||||||||
| בסך הכול היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 56.7% (מכלל הזכאים להצביע)[1] | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| ||||||||||
| מועמד | ג'ורג' בוש | ג'ון קרי | |||||||||
| מפלגה | המפלגה הרפובליקנית | המפלגה הדמוקרטית | |||||||||
| מדינת מוצא |  טקסס
|
 מסצ'וסטס
| |||||||||
| סגן | דיק צ'ייני | ג'ון אדוארדס | |||||||||
| אלקטורים | 286 | 251 | |||||||||
| מדינות | 31 | 19+ וושינגטון די. סי. | |||||||||
| מספר הקולות | 62,040,610 | 59,028,444 | |||||||||
| אחוזים | 50.7% | 48.3% | |||||||||
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004 (באנגלית: United States presidential election of 2004) הייתה מערכת הבחירות הנשיאותיות ה-55 של ארצות הברית, אשר התקיימה ב-2 בנובמבר 2004, ובה ניצח הנשיא המכהן דאז והמועמד הרפובליקני, ג'ורג' ווקר בוש, את המועמד הדמוקרטי, הסנאטור ג'ון קרי ממסצ'וסטס.
בוש וסגנו, דיק צ'ייני, קיבלו את מועמדות מפלגתם בלי קושי. הווארד דין היה המועמד המוביל במפלגה הדמוקרטית בהתחלה, אולם קרי ניצח ברוב הפריימריז ואסיפות הבחירה. הוא בחר בסנאטור ג'ון אדוארדס מקרוליינה הצפונית, שניסה בעצמו להיות המועמד, להיות סגנו.
הנושא המרכזי שעמד במערכת הבחירות היה מדיניות החוץ של ארצות הברית ובמיוחד המלחמה בטרור והמלחמה בעיראק שניהל ממשל בוש. גם ענייני פנים היו חשובים, כולל הכלכלה ויצירת מקומות עבודה, ביטוח בריאות וערכי המשפחה.
ההפרש בו ניצח בוש את קרי היה ההפרש הקטן ביותר שבו נבחר מחדש נשיא מכהן, אך עם זאת הייתה זו הפעם הראשונה מאז ניצחונו של אביו, 16 שנים קודם לכן, שמועמד זכה ברוב מוחלט של הקולות. חלוקת האלקטורים הייתה דומה יחסית לזאת של שנת 2000, ורק שלוש מדינות החליפו צד: ניו מקסיקו ואיווה הצביעו לרפובליקנים ב-2004 לאחר תמיכה בדמוקרטים ב-2000, ואילו ניו המפשייר תמכה בדמוקרטים ב-2004 אחרי שתמכה ברפובליקנים בשנת 2000. בחבר האלקטורים, בוש קיבל 286 קולות לעומת 251 לקרי (אלקטור אחד ממינסוטה הצביע עבור אדוארדס גם לתפקיד הנשיא).
רקע
ג'ורג' בוש הפך לנשיא לאחר הבחירות בשנת 2000 כשבית המשפט העליון הכריע שאי אפשר לספור מחדש את הקולות במדינת פלורידה בלי להפר את החוקה. הקולות של פלורידה עדיין נתונים במחלוקת, ולא יודעים מי ניצח שם, ולפיכך, מי היה אמור להיבחר.
שמונה חודשים לאחר היבחרו של בוש, פיגועי 11 בספטמבר הפכו אותו לנשיא לוחם. התמיכה בו עלתה לתשעים אחוזים. בתוך חודש, קואליציה בראשות ארצות הברית נכנסה לאפגניסטן, שנתנה מקלט לאוסאמה בן לאדן, שעמד מאחורי הפיגועים. בדצמבר, הטליבאן כבר לא שלט בקאבול, למרות שהצבא נשאר שם, ונאלץ להתמודד עם שיקום המדינה מחדש והמהומות בתוכה.
לאחר מכן, הממשל הפנה את תשומת לבו לעיראק, וטען שיש להדיח את שלטון סדאם חוסיין. אחת מהסיבות הייתה שחוסיין ניסה להשיג נשק גרעיני והחזיק נשק ביולוגי וכימי ללא פיקוח. רבים האמינו שלחוסיין עדיין היה את הנשק. למרות הצהרות ממשל בוש, המעצמות - סין, צרפת, גרמניה ורוסיה - לא האמינו לכך וסירבו להעביר במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שתאפשר שימוש בכוח. עיראק הכניסה לתומכה פקחי או"ם בנובמבר 2002, אבל ממשל בוש החליט להכריז מלחמה בלי אישור האו"ם ואמר לפקחים לעזוב את המדינה. ב-20 במרץ 2003, ארצות הברית פלשה לעיראק בעזרת קואליציה שכללה גם חיילים מהממלכה המאוחדת וגם כמה מאוסטרליה ומפולין. בתוך כשלושה שבועות, הפלישה חיסלה את הממשלה העיראקית, אולם לא נמצא שם נשק להשמדה המונית. מעבדות וחומרים כן נמצאו, אולם שום ראיות חותכות לגבי נשק כזה. למרות זאת, ב-1 במאי, בוש נחת על נושאת המטוסים אברהם לינקולן, והודיע על סיום הקרבות בעיראק. באותה תקופה כ-66% מהציבור תמכו בבוש. אולם התמיכה לא נמשכה. ראשית, בעוד שהמלחמה הייתה פופולרית בתוך המדינה, הניסיון לשקם ולהפוך את עיראק לדמוקרטית איבד תמיכה כשמספר הקורבנות עלה ככל שהחודשים עברו, ללא עלייה ביציבות או ירידה באלימות. שנית, הפקחים לא מצאו מחסנים עם נשק להשמדה המונית, וכך נוצר ויכוח בנוגע למטרות המלחמה.
מועמדויות
המפלגה הרפובליקנית
הפופולריות של בוש עלתה בזמן המלחמה, והוא הצליח להדוף כל אתגר רציני בהשגת המועמדות. הסנאטור לינקולן צ'אפי מרוד איילנד תכנן לרוץ כנגד בוש, עם מצע אנטי-מלחמתי, אבל החליט לא לרוץ אחרי לכידתו של סדאם חוסיין בדצמבר 2003.
ב-10 במרץ 2004, בוש השיג באופן סופי את מספר הצירים הדרושים למועמדות בוועידת המפלגה הרפובליקנית שהתרחשה בניו יורק. בוש קיבל את המינוי ב-2 בספטמבר 2004 לצד מועמדו לסגן הנשיא דיק צ'ייני. בוש התמקד בעיקר בשני נושאים: המלחמה בטרור וחופש כלכלי, תוך עידוד אנשים לקנות ביטוח בריאות.
המפלגה הדמוקרטית
מועמדים שהתמודדו בפריימריז הדמוקרטיים:
- ג'ון קרי - סנאטור ממסצ'וסטס
- ג'ון אדוארדס -סנאטור מקרוליינה הצפונית
- הווארד דין- מושל ורמונט
- ווסלי קלארק- גנרל הצבא מארקנסו
- דניס קוצ'יניץ- חבר בית הנבחרים ממדינת אוהיו מאז שנת 1997
- אל שרפטון - כומר ופעיל זכויות אדם
- ג'ו ליברמן - סנאטור מקונטיקט
- דיק גפהארדט - פוליטיקאי ממיזורי ומנהיג הדמוקרטים בבית הנבחרים של ארצות הברית
- קרול מוסלי בראון- סנאטורית מאילינוי שפרשה טרם הפריימריז
- בוב גרהם - סנאטור מפלורידה ומושל המדינה לשעבר, שפרש טרם הפריימריז
לפני הפריימריז
עד קיץ 2003 היה הווארד דין מועמד כמעט בטוח שהוביל בסקרים ונתמך רבות באינטרנט. רוב תרומותיו הגיעו מתומכים בודדים, והיה זה חידוש ראשוני בפוליטיקה אמריקאית – מימון קמפיין בחירות מתרומות דרך רשת האינטרנט. באופן כללי דין נחשב לאיש מרכז פרגמטי בתקופתו כמושל ובמהלך הקמפיין שלו השתלחה בו ביקורת שטענה כי הוא פופוליסט מהשמאל. הוא התנגד לממשל בוש ובעיקר למלחמה, וגם לדמוקרטים שתמכו בבוש. הסנאטור ג'ו ליברמן, המועמד בבחירות הקודמות לסגן הנשיא של אל גור, החזיק בעמדות ליברליות בנושאי פנים אך היה נץ לגבי המלחמה בטרור ותמך במלחמת עיראק. חרף התמודדותו הוא לא הצליח לצבור תאוצה.
בספטמבר 2003 הצטרף למערכת הבחירות הגנרל ווסלי קלארק. הקמפיין שלו התמקד בנושאים של מנהיגות פטריוטית. הוא נתפס כחסר הצעות פרקטיות. חולשה זו באה לידי ביטוי בעימותים הראשונים שבהם השתתף, למרות שלאחר מכן הציג מגוון של תוכניות, כולל תוכנית גדולה להקלות במס. עם זאת, הדמוקרטים לא תמכו בקמפיין שלו.
מבחינת מספרים, לקרי הייתה פחות תמיכה מהווארד דין, שהוביל במספר הצירים לקראת אספת הבחירות באיווה בינואר 2004, זאת למרות שקרי הוביל בסקרים באיווה, ניו המפשייר, אריזונה, קרולינה הדרומית, ניו מקסיקו ונבאדה. החולשה שלו הייתה בעיקר בניו המפשייר ובסקרים מול בוש. לקראת הפריימריז, קרי פיטר את מנהל מטה הבחירות שלו ונראה כאילו יפסיד. חברו לסנאט ממסצ'וסטס, טד קנדי, מינה מנהלי קמפיין חדשים, וקרי אף מישכן את ביתו בשביל להשיג כסף לקמפיין (אשתו הייתה מיליארדרית, אך החוקים אסרו על שימוש בכסף אישי של מועמד).
מבחינת תרומות, הכלכן לינדון לארו הוביל. היו לו יותר תורמים מכולם, עד לסוף הפריימריז, כשקרי עקף אותו. ב-15 באפריל, ללארו היו 7,834 תורמים שנתנו לו 200$ או יותר, לעומת 6,257 לקרי, 5,582 לאדוארדס, 4,090 לדין, ו-2,744 לגפהארדט.
בתקופה זו הסנאנטור ג'ון קרי החל לתפוס תאוצה. בדצמבר 2003, מעט לפני הפריימריז הראשונים באיווה, החל דין ליפול בסקרים; ואת מקומו תפס הסנאטור ממסצ'וסטס ג'ון קרי, שהלך לזכות במדינות הראשונות וניפץ את תקוות יריביו. ב- 11 במרץ 2004, לאחר פרישת רוב המועמדים, קיבל קרי את מספר הצירים הדרוש להשגת המועמדות.
אספת הבחירות באיווה
בינואר 2004, בוב גרהם כבר פרש מהמירוץ. דין המשיך להוביל, אולם האספה הביאה 38% מקולותיה לקרי, ו-32% לאדוארדס. דין השיג רק 18%, ואילו גפהארדט השיג 11% בלבד. דין וגפהארדט התעמתו אחד עם השני לקראת האספה. בעקבות התוצאה המאכזבת מבחינתו, פרש דיק גפהארדט מהמירוץ.
לא פחות מעצם המפלה הזיק לדין נאום התבוסה בליל הבחירות באיווה. בנאום ששלהב את הקהל אך נראה גרוע בטלוויזיה, הוא פשט את הז'קט, קיפל את השרוולים, ומנה בהתלהבות את המדינות אליהם מסע הבחירות ימשיך עד כיבוש הבית הלבן, כשלבסוף הוסיף צרחה. הנאום זכה לכינוי "I have a scream" (בהשאלה מ- "I have a dream ") והקטע שודר ללא הרף בטלוויזיה, ששלחה כלפיו חצי לעג שוב ושוב, וגרם בקרב המצביעים הדמוקרטיים לחשש באשר לאופיו, ולסיכוייו להיבחר. רבים טענו שדין הותקף בידי התקשורת.
קרי התחיל להשתמש בסלוגן "קאמבק קרי".
הפריימריז בניו המפשייר
ב-27 בינואר, קרי שוב ניצח, וקיבל 39% מהקולות בפריימריז בניו המפשייר. דין השיג 26%, ואחריהם היו קלארק ואדוארדס. בעימות דין וקרי בלטו במיוחד.
הפריימריז בקרולינה הדרומית
כעבור שבוע, אדוארדס ניצח בקרולינה הדרומית, והיה במקום השני מול קלארק באוקלהומה. ליברמן פרש מהמירוץ למחרת היום. קרי שלט בפברואר וזכה בעשר מדינות ברצף. קלארק ודין פרשו שניהם לאחר מכן, ואדוארדס נשאר האיום היחידי על מועמדות קרי. קוצ'יניץ ושרפטון המשיכו לרוץ למרות כישלונותיהם.
סופר טיוזדיי
בסופר טיוזדיי במרץ, קרי ניצח בשמונה מדינות ובאסיפת הבחירה במינסוטה. דין, למרות שפרש שבועיים קודם לכן, ניצח בוורמונט, מדינתו. אדוארדס היה במקום השני מאחורי קרי בג'ורג'יה, בהפרש זעום, אבל זכה רק בקרולינה הדרומית, ופרש. שרפטון פרש קצת לאחר מכן. קוצ'יניץ לא פרש עד ליולי.
הוועידה הדמוקרטית הלאומית
ב-6 ביולי, קרי בחר באדוארדס לסגנו, קצת לפני הוועידה הלאומית בבוסטון. לקראת הוועידה, קרי ואדוארדס הבטיחו להפוך את אמריקה ל"חזקה יותר בפנים ומכובדת יותר בחוץ". קרי הזכיר את הרקע שלו במלחמת וייטנאם, ואמר שהעתיד לא שייך לפחד אלא לחופש, משפט שהפך לסיסמה שלו.
את הוועידה פתח הסנאטור מאילינוי (והנשיא לעתיד) ברק אובמה, שחיזק את מעמדו במפלגה.
מועמדים נוספים
עוד ארבעה צמדים ניסו להתמודד על הנשיאות:
- מייקל בדנריק וריצ'רקד קמפנה, מהמפלגה הליברטריאנית.
- דייוויד קוב ופאט למארק, ממפלגת הירוקים.
- ראלף ניידר ופיטר קמג'ו, ממפלגת הרפורמה.
- מייקל פרוטקה וצ'אק בלדווין, ממפלגת החוקה.
מערכת הבחירות
מסע הבחירות
בוש התמקד בביטחון הלאומי, והציג את עצמו כמנהיג החלטי לעומת קרי ההפכפך. הרעיון היה לגרום למצביעים להאמין שבוש מספיק קשוח כדי להילחם בטרור ואילו קרי לא יספק ביטחון. כמו אביו ב-1988, בוש טען שקרי היה "ליברל ממסצ'וסטס" שלא היה בקשר עם רוב האמריקנים. הסלוגן של קרי, "חזקה יותר בפנים ומכובדת יותר בחוץ", הדגישה את ענייני הפנים. קרי גם טען שבוש פגע בבעלי ברית אמריקניים במדיניות החוץ שלו.
לפי הסקרים, תומכי בוש הדגישו בעיקר את נושאי הטרור וערכי המשפחה. תומכי קרי הדגישו את המלחמה בעיראק, הכלכלה וביטוח הבריאות.
במהלך כהונתו של בוש, התמיכה בו לאחר פיגועי 11 בספטמבר ירדה בהתמדה, ועלתה רק במלחמה בעיראק ולאחר לכידתו של סדאם חוסיין. תומכי קרי ניצלו זאת וביצעו קמפיין אנטי-מלחמתי.
במרץ 2004, ארגונים נגד גזענות תקפו את בוש וצ'ייני, כיוון שמודעת בחירות שלהם הציגה איש מזרח תיכוני בצורה שלילית. באוגוסט ובספטמבר, בוש הואשם בכך שלא השלים את שירותו בחיל האוויר הטקסני. קרי הואשם בידי יוצאי צבא שהגזים במעשיו במלחמה בוייטנאם.
בתחילת ספטמבר, בוש התחיל להוביל על קארי, וסקרים הראו שהוא מוביל ב-14%.
עימותים
שלושה עימותים בין בוש לקרי ועימות אחד בין צ'ייני ואדוארס נערכו. מייקל בדנריק ודייוויד קוב נעצרו כשניסו להיכנס לעימות.
העימות הראשון התרחש ב-30 בספטמבר באוניברסיטת מיאמי ועסק במדיניות החוץ. בעימות זה תקף קרי את בוש על כך שלא הצליח להשיג תמיכה בינלאומית במלחמה בעיראק, כיוון שרק בריטניה ואוסטרליה עזרו לארצות הברית. בוש הגיב לכך ב"טוב, למען האמת, הוא שכח מפולין". סקר הראה שקרי ניצח בעימות בצורה החלטית, והתקשורת התמקדה בהבעות פניו הנרגזות של בוש בעימות.
ב-5 באוקטובר, צ'ייני ואדוארדס התעמתו באוניברסיטה בקליבלנד שבאוהיו. סקר ראשוני של רשת ABC הצביע על ניצחון של צ'ייני, בעוד סקרים של הרשתות CNN ו- MSNBC הצביעו על ניצחון של אדוארדס.
העימות השני התקיים באוניברסיטת וושינגטון, מיזורי, ב-8 באוקטובר, בהנחיית צ'ארלס גיבסון מרשת ABC. הוא נערך בצורת "אספת תושבים", וקרי ענה לשאלות מצד הקהל המקומי. בוש ניסה להתעלם מהטענות על פניו הנרגזות בעימות הראשון, וטען לגבי אמרה אחת של קרי ש"התשובה שלך גורמת לי לרצות להזעיף פנים".
בוש וקרי נפגשו לעימות השלישי והאחרון באוניברסיטת אריזונה ב-13 באוקטובר ובו צפו 51 מיליון איש.
מערכת הבחירות כללה השמצות אישיות משני הצדדים ומסרים מקוטבים. המלחמה האמריקנית בעיראק, שבה נפלו כבר למעלה מאלף חיילים אמריקאים, הצטיירה בעיני הציבור כהסתבכות והפחיתה מהפופולריות של הנשיא. יועצו הפוליטי הבכיר של בוש היה קרל רוב,[2] והקמפיין שלו כלל הצעת תיקון דומה שתאסור ביצוע הפלות מלאכותיות,[3][4] וכן רפורמה בביטוח הלאומי שתכניס לשוק גורמים פרטיים.[3] עם זאת, האג'נדה המרכזית שהציג בוש הייתה מחויבות להמשיך במאמצים הצבאיים באפגניסטן ובעיראק.[3] מנגד, הודיע ג'ון קרי במסע הבחירות שלו, כי הוא תומך במלחמה באפגניסטן, אך מתנגד לזו שבעיראק. בוש תקף את קרי על חוסר העקיבות שלו בעמדותיו כלפי המלחמה בעיראק (קרי תמך ביציאה למלחמה זו).[5] במישור הכלכלי הותקף ג'ון קרי כרדיקלי שיביא להגדלת הממשלה ולהעלאות מיסים. לעומת זאת, טען קרי כי בוש נכשל בהצמחת הכלכלה וגרם לאובדן מקומות עבודה.[6][7]
הקלטת של בן לאדן
ב-29 באוקטובר, ארבעה ימים לפני הבחירות, רשת אל ג'זירה שידרה קלטות של בן לאדן. בקלטת בן לאדן נראה כמתגרה בבוש לגבי תגובתו לפיגועים במגדלי התאומים. בימים שלאחר פרסום הסרטון הראו הסקרים כי בוש מוביל במספר אחוזים.[8]
תוצאות הבחירות
| המועמד לנשיאות | מפלגה | מדינה | מספר האלקטורים | השותף | מדינת השותף | מספר האלקטורים של השותף |
|---|---|---|---|---|---|---|
| ג'ורג' ווקר בוש | רפובליקנית | טקסס | 286 | דיק צ'ייני | ויומינג | 286 |
| ג'ון קרי | דמוקרטית | מסצ'וסטס | 251 | ג'ון אדוארדס | קרוליינה הצפונית | 251 |
| ג'ון אדוארדס[9] | דמוקרטית | קרוליינה הצפונית | 1 | ג'ון אדוארדס | קרוליינה הצפונית | 1 |
הבחירות הסתיימו בניצחונו של המועמד הרפובליקני, ג'ורג' בוש, עם 286 אלקטורים וכ-50.7% מקולות הבוחרים, מול 251 אלקטורים וכ-48.3% מקולות הבוחרים שבהם זכה המועמד הדמוקרטי, ג'ון קרי. בשבועות האחרונים שקדמו לבחירות, נשחק מעמדו של בוש בסקרים. על רקע הנתונים הצמודים בסקרים ושיעור ההצבעה הגבוה בליל הבחירות, העריכו רוב הפרשנים שסיכוייו של ג'ון קרי טובים יותר. אך עם בוקר התברר כי בוש ניצח ברוב קטן אך ברור בקרב הציבור הכללי עם 50.7% מקולות הבוחרים לעומת 48.3% קולות שזכה בהם קרי. בקרב חבר האלקטורים זכה בוש לרוב משמעותי של 286 לעומת 251. בוש היה לנשיא הראשון מזה 16 שנה שזכה ברוב מוחלט מקולות המצביעים (רוב שאף קלינטון הפופולרי לא הצליח להשיגו, עקב ריצתו של רוס פרו. הנשיא האחרון שהצליח לגרוף רוב מוחלט מהקול הפופולרי עד אז היה ג'ורג' הרברט ווקר בוש ב-1988). נראה היה כי המפתח לניצחונו הורכב מתחושת האימה שאפפה עדיין את הציבור האמריקאי שלוש שנים לאחר הפיגועים במגדלי התאומים, והערכתו כי בוש מתאים יותר מיריבו לנהל את המלחמה בטרור. לניצחונו של בוש תרמה גם התגייסות מלאה של האוונגליסטים, שהתנגדו להתרת הפלות ולפגיעה בערכי המשפחה. ההישגים המרשימים שנחלה המפלגה הרפובליקנית בבחירות לקונגרס העניקו לבוש תנאי פתיחה נוחים לתקופת כהונתו השנייה.[6][7]
הערות
- בוש השיג עוד שמונה אלקטורים לעומת הבחירות הקודמות, בגלל שניצח בבחירות צמודות באיווה ובניו מקסיקו לעומת הפסד צמוד בניו המפשייר.
- בפעם הראשונה מאז 1988, הנשיא זכה לרוב מוחלט בקרב הקול הפופולרי.
- בפעם הראשונה הנשיא שהפסיד בספירת הקולות בבחירות הקודמות זכה בבחירות לאחר מכן.
- הניצחון של בוש היה הניצחון הצמוד ביותר לנשיא מכהן מאז הארי טרומן ב-1948.
- בוש וקרי קיבלו יותר קולות מכל מועמד אחר בהיסטוריה.
- בחמש מדינות כל מחוז הצביע למועמד אחד: בוש ניצח ביוטה ובאוקלהומה ואילו קרי ניצח במסצ'וסטס, רוד איילנד והוואי.
- זאת הפעם הראשונה בה מועמד נהיה נשיא בלי ניצחון במדינה בצפון-מזרח המדינה.
- אילינוי הפכה למדינה דמוקרטית באופן מובהק.
- זאת הייתה הפעם הראשונה מאז 1964 שהנשיא היוצא חזר לבית הלבן כשמפלגתו עלתה במספר המושבים שלה בבתים. זאת הייתה הפעם הראשונה שרפובליקני עשה זאת מאז ויליאם מקינלי ב-1900. הרפובליקנים איבדו את השליטה בשני הבתים ב-2006.
- בוש הוא הנשיא הראשון שנבחר פעמיים בלי לנצח בקליפורניה, הוואי, אילינוי, ניו ג'רזי, ניו יורק, ויסקונסין, וושינגטון ואורגון. הוא הרפובליקני הראשון שנבחר ללא ורמונט.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ לפי התוצאות הרשמיות באתר ועדת הבחירות הפדרליתl
- ^ "An Interview With Karl Rove". NewsHour with Jim Lehrer. PBS. August 1, 2004. Archived from the original on September 2, 2004. Retrieved September 1, 2008.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Kirkpatrick, David D (August 25, 2004). "The 2004 Campaign: The Republican Agenda; Draft GOP Platform Backs Bush on Security, Gay Marriage, and Immigration". The New York Times. Archived from the original on May 13, 2011. Retrieved June 23, 2009.
- ^ After initial comments made in March, there was no statement on the latter issue until June. Rosenberg, Debra (June 28, 2004). "A Gay-Marriage Wedge". Newsweek 143 (26). p. 8.
- ^ George Bush. MSN Encarta. Archived from the original on October 31, 2009. Retrieved August 3, 2008.
- ^ 6.0 6.1 Miller Center, American President: A Reference Resource
- ^ 7.0 7.1 Britannica, United States presidential election of 2000
- ^ Sherwell, Philip (31 באוקטובר 2004). "Bush takes a six-point lead after new bin Laden tape". The Daily Telegraph. London. ארכיון מ-6 בדצמבר 2008. נבדק ב-5 באוקטובר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ אלקטור אחד ממינסוטה הצביע לג'ון אדוארדס, הן לנשיא והן לסגן הנשיא
| הבחירות לנשיאות ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
