הטבלה כפויה לנצרות
הטבלה כפויה לנצרות היא הטבלה לנצרות בניגוד לרצונו של האדם להיטבל. במהלך ההיסטוריה של הנצרות, הביאו הכוח והאינטרסים הפוליטיים שלה לפעמים להטבלה כפויה.
היסטוריה
בסוף המאה ה-4 כאשר הנצרות הפכה לדת ממוסדת ברומא העתיקה, החלה מחלוקת אודות אמצעי הכפייה להתנצרות של אנשים שאינם נוצרים.
בתקופת הנצרות הקדומה לא נעשה שימוש בטבילה הכפויה לצורך מיסיון. במקום זאת, דתו של הפרט התבססה על אמונתם הדתית של מנהיג העם או השבט: אם מנהיג של עם או שבט נכנס לנצרות באמצעים שלווים או אלימים, כל בני עמו או שבטו טבלו בעקבותיו. עם זאת, זו לא הייתה טבילה כפוייה ממש.
הטבילה הכפויה ידועה ממלחמות סקסוניה בקרל הגדול, שם הוטבלו רבים. בהטבלה זו ניתנה ביקורת והתנגדות קשה על ידי אלקווין.[1] טבילת כפויה שימשה מדי פעם גם כנגד יהודים, במיוחד כתוצאה מגירוש ספרד בשנת 1492 על ידי המלכים הקתולים איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ופרננדו השני, מלך אראגון. באמריקה הלטינית לא נערכו טבילות כפויות לנצרות. באזור פרגוואי, למשל, שם לא הקונקיסטאדור אלא הישועים השתלטו על עבודת המיסיון, ולא הייתה טבילה כפויה.
היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", העניק כתב זכויות ליהודים בו אסר הטבלה כפויה שלהם לנצרות.[2]
עד אמצע המאה ה-19 נערכו מדי פעם טבילות כפויות בגרמניה ובאוסטריה. הורים שבגלל אמונתם האידאולוגית לא רצו שילדיהם יוטבלו, למשל יהודים ולהבדיל בפטיזם ואתאיסטים, נאלצו במקרים רבים להסכים לכך שילדיהם יוטבלו באיום של עונשים חמורים. אם הם סירבו לתת את הסכמתם, רשויות כנסיית המדינה הציגו את הילדים באופן רשמי לטבילה. ההורים לא רק נאלצו לשלם עבור הליך זה, אלא גם קיבלו עונשי מאסר וקנסות על אי הסכמתם.
ראו גם
לקריאה נוספת
- לוץ א. פון פדברג, Christianisierung im Mittelalter, אגודת הספרים המדעית, דרמשטאדט 2006, מסת"ב 3-8062-2006-9.
קישורים חיצוניים
- האפיפיור פיוס התשיעי על טבילה כפויה וחטיפה של ילד יהודי (קובץ PDF; 1.21 מגהבייט)
הערות שוליים
- ^ Wilfried Hartmann: Karl der Große. Kohlhammer, Stuttgart 2010, מסת"ב 978-3-17-018068-0, S. 162 f.
- ^ אל תיגע ביהודים שלי! [1095], באתר m.news1.co.il
