לבוש דרוזי מסורתי
הלבוש הדרוזי המסורתי מושפע באופן מהותי מן הדת הדרוזית והסודיות המאפיינת אותה. הלבוש המסורתי פתר בעבר חלק מהגדרת הזהות הדרוזית, באמצעות ייחוד בעל מאפיינים חיצונים בולטים.[1] מקור הלבוש הדרוזי הדתי נקרא א'לבאס א'דין א'דרזי (اللباس الديني الدرزي) ונקבע על פי פירושיו של המנהיג הדתי אל-אמיר אל-סיד (الامير السيد, 1417 – 1479), שנכתבו בספר הקודש "אל חכמה" (الحكمة). בספר זה מובאים תיאורים של מנהגים וטקסים (קייאם ותקאליד, قيام وعقال) וביניהם התייחסות ברורה לתרבות הלבוש (אאדב א'לבאס, ادب اللباس).[2]
העקרונות המנחים בלבוש הם צניעות, אחידות וסגירות, המתבטאים בבגדים ארוכים וכהים, בשחור ובכחול כהה, מאריגים פשוטים וטבעיים, בעיקר מכותנה. יש המייחסים לצבעים הכהים משמעות של עומק מחשבתי וקשר יסודי לדת. משמעות מראה הלבוש היא הרצון לשמור על אחידות וצניעות ולהימנע מססגוניות וקישוטיות העלולות לפגום בערכים והעקרונות המנחים.[3]
בעדה הדרוזית אנשי הדת נבדלים בלבושם המסורתי המיוחד מהגברים החילוניים. הציבור הדתי נקרא "עקאל" – בעלי הידע של הדת הדרוזית, ולעומתם – "ג'האל" – הבורים, כלומר החילוניים, מחוסרי הידע הדתי.
לפה אלעמאמה
הגברים הדתיים חובשים לראשם "לפה אלעמאמה" (اللفه العمامه), שהוא תרבוש לבן עגול, שחלקו העליון שטוח בגוונים אדומים. ה"לפה" עשויה לבד עבה, או סריג צמר עבה המוקשה על ידי עמילן. אישיות רמת מעלה, כמו השייך אמין טריף (נפטר בשנת 1994), חובש לפה בשם "לפה מכולסה". זוהי מצנפת גדולה יותר ומעוגלת מהיקף הראש כלפי מעלה, בסגנון הדומה למצנפות של מכובדי רבני העדה הספרדית היהודים, כדוגמת הראשון לציון (לפהטריף), ונקראת גם "עמאמה".[4]
מטפחת
מעל ה"לפה" חובש הגבר הדתי בדרך כלל "חטה" (حطه), שם נרדף לכאפייה לבנה, שתפקידה לסוכך על הראש, העורף והצוואר מפני השמש. ה"חטה" היא מטפחת משי לבנה שעוטפת את ה"לפה" פעמיים או שלוש, שוליה תחובים לתוך הקיפולים, והקצוות העודפים תלויים בגנדרנות בשיפולי הראש והצדעים. בכך ה"חטה" יוצאת דופן, שכן בניגוד ללבוש הדרוזי הפשוט מיסודו, והעשוי מחומרים לא מפוארים ולא יקרים באופן מכוון, היא עשויה משי ומהווה פריט המפאר ומכבד את ה"עוקאל". הצעירים הדתיים אינם חובשים את ה"לפה".[5]
שרוואל
השרוואל (شروال) עשוי מבד אטום, בדרך כלל מ"משי-בלון". צבעו שחור או כחול כהה, ובעבר נהגו הגברים להלך גם במכנסי שרוואל בצבע לבן. אין הבדל בין מכנסי שרוואל לגבר נשוי או רווק. השרוואל של הילדים הדתיים נראה כמו מכנסי השרוואל של המבוגר, מוקטן ומותאם לגילו וממדיו. גבר דרוזי דתי לובש מכנסי שרוואל מסורתיות (בערבית "א-לבאס"), שגזרתן הרחבה מאופיינת בתוספת שק - אריג מוארך ועתיר-בד באזור המפשעה בין הרגליים. מכנסיים אלו הולמים את התפישה הדתית הדוגלת בצניעות על ידי כיסוי מרבי של חלקים מוצנעים בגוף.[6]
זנאר
זונאר או חזאם, עשויים מבד או עור. בעבר קראו לו "עג'מיה", האזור הוא לפעמים מעור חזק ואבם בקצהו. אוזרים בו את הכותונת ולפעמים אף את ההינדיה. מהדק את המותניים ומצמצם את הבטן. אם עוסק האיש בענייני מקח וממכר והמטבעות בכיסו, הרי הוא חוגר "אפונדה" חגורת עור רחבה וכיסוי עשוי בה בפנים, לשים בו את כספו. ישנה לפעמים חגורת משנה - "אבנט" - המשמשת מקום קיבול לסכין, שבריה או מצית. [7]
חולצות
הגבר המסורתי במגזר הדרוזי לובש חולצת כתונת עשויה אריג בצבע כהה - שחור חלק או אחר, מכופתרת, בעלת צווארון ומונחת מעל מכנסי השרוואל הכהים. כמו כן אין מניעה ללבוש חולצה כהה, בדרך כלל משובצת, מכותנה או מכותנה מעורבת בפוליאסטר, בתנאי שתהיה כהה וארוכה. הצעיר הדתי לובש חולצה כהה וארוכת שרוולים, כמו הדתי המבוגר, מותאמת לגילו ולממדיו.[8]
עבאיה
העבאיה (العباية) היא אדרת ארוכה ורחבה העוטפת את הגוף כולו, ומשמשת רק את הדרוזים הדתיים, החכמים ויודעי רזי הדת, ולכן היא מיועדת לדתיים המבוגרים בלבד. העבאיה עשויה צמר וארוגה אריג דק ועדין. צבעה שחור, כחול כהה, ולפעמים בהיר, בעיקר בקיץ. ישנה עבאיה עם פסים לבנים על רקע שחור, המיועדת לדתיים מאד. מנהיגים חילוניים לובשים לעיתים עבאיה דומה בסוג האריג ועוביו, אך צבעה חום.[9]
לקריאה נוספת
- סעיד נבואני, דרוזים:מיסטיקה פולקור ומורשת, הוצאת בית המורשת הדרוזית, 2005, עמ' 54-50.
- סעיד נבואני, מנהגי מהמורשת הדרוזית, משרד החינוך והספורט, 2004, עמ' 174-167.
- פלאח ס., חיר נ., שעורים במורשת דרוזית עממית, ירושלים 1979, עמ' 70-50.
קישורים חיצוניים
- العمامه (אלעמאמה) - مجله ثقافيه اجتماعيه ادبية مصوره تعني بشؤون الطائفة الدرزية (עיתון תרבותי, חברתי וחינוכי לעדה הדרוזית)
הערות שוליים
- ^ אזרחים שווים זכויות, רבאח חלבי, דפוס חדקל בע"מ, ת"א, 2006.
- ^ ספר סודי לדת הדרוזית
- ^ דליה בר אור, עוז אלמוג, תמר אלמוג, אנשים בישראל, פרק 15, מאי 2008.
- ^ العمامه (אלעמאמה), عدد 78.
- ^ פלאח ס., חיר נ. שעורים במורשת דרוזית עממית, ירושלים 1979, עמ' 56
- ^ פלאח ס., חיר נ. שעורים במורשת דרוזית עממית, ירושלים 1979, עמ' 59
- ^ סעיד נבואני, דרוזים:מיסטיקה פולקור ומורשת, הוצאת בית המורשת הדרוזית, 2005, עמ' 51-52
- ^ סעיד נבואני, מנהגי מהמורשת הדרוזית, משרד החינוך והספורט, 2004, עמ' 169
- ^ סעיד נבואני, דרוזים:מיסטיקה פולקור ומורשת, הוצאת בית המורשת הדרוזית, 2005, עמ' 51
