המכלול:מיזמים/פרקי הש"ס/כלל גדול
פרק כלל גדול הוא השביעי במסכת שבת. הפרק עוסק בדין שוגג וחילוק חטאות, לאחר מכן בל"ט מלאכות שבת, ובסוף – שיעורי חפצים לגבי הוצאה בשבת. במשנה מונה הפרק ארבע משניות, ובתלמוד הבבלי חולקה האחרונה לשתיים. בפרק תשעה דפים – מסוף סז עמוד ב עד עו עמוד ב.
נושאים עיקריים
רקע: ידיעות מחלקות
כל איסור לא תעשה שהעובר עליו במזיד חייב כרת – העובר עליו בשוגג חייב להביא קרבן חטאת. אם עבר פעמיים על אותו איסור בהעלם אחד, כלומר בשכחה אחת של האיסור – מביא חטאת אחת, אך אם לאחר הפעם הראשונה נודע לו שחטא, וחזר ושכח את האיסור ועבר עליו, כך שהיו שני המעשים בהעלמים נפרדים – מביא שתי חטאות, וכך גם אם עבר על שני איסורים נפרדים בהעלם אחד.
חילוק חטאות בשבת
המשנה הראשונה בפרק מלמדת דינים מיוחדים בחילוק חטאות בנוגע לחילול שבת בשוגג:
”כלל גדול אמרו בשבת:
- כל השוכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – אינו חייב אלא חטאת אחת;
- היודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – חייב על כל שבת ושבת;
- היודע שהוא שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – חייב על כל אב מלאכה ומלאכה;
- העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת – אינו חייב אלא חטאת אחת.” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ז עמוד ב' – דף סח עמוד ב)
טעם הכלל הוא שמספר החטאות הוא כמספר השגגות[1].
גדר שוגג
לאחר דיון על לשון המשנה "כלל גדול"[2], הגמרא דנה ב"השוכח עיקר שבת" שחייב חטאת: לפי רבי יוחנן וריש לקיש, רק מי שידע על המצווה ושכח חייב חטאת, אך מי שלא ידע מעולם על המצווה, כמו תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר בין הגויים – פטור. לפי רב ושמואל, גם הוא חייב[3]. רבי יוחנן וריש לקיש סוברים כמונבז, החולק על רבי עקיבא וסובר ששוגג חייב רק אם ידע על האיסור. מונבז סובר גם שאדם שידע בשעת מעשה על האיסור, אם לא ידע שחייבים עליו קרבן הוא מוגדר שוגג[4]. בדעת חכמים, נחלקים רבי יוחנן וריש לקיש במקרה של אדם שידע על האיסור ולא ידע על חיוב הכרת שבו; לפי ריש לקיש זהו מזיד, ולפי רבי יוחנן הוא נחשב שוגג וחייב חטאת[5].
המהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת
הגמרא עוסקת בדין של מי שנקלע למדבר ואינו יודע מתי שבת. עליו לקבוע יום אחד ובו לשבות מדי שבעה ימים; הגמרא דנה בפרטי הדין.[6]
חילוק מלאכות
מקור דין חילוק מלאכות, (הדין שכל מלאכה נחשבת כעבירה נפרדת)[7], ודין מי ששכח גם ששבת היום וגם מספר מלאכות, כמה חטאות חייב[8].
חילוק חטאות
גרירה
הגמרא דנה בדין 'גרירה', לפיו במצבים מסוימים אפשר לכפר על עבירה אחת בקרבן הבא על עבירה אחרת[9].
צירוף מעשים לשיעור כשהם מחולקים לחטאות
אם עבר על איסור בפחות מהשיעור האסור[א], וחזר ועבר בהעלם שני בפחות מהאיסור – האם מצטרפות שתי הפעולות והוא חייב חטאת או שאינן מצטרפות כיוון שהיו בשני העלמים[10].
מה מחלק את החטאות
נידונית מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש ב"אכל שני זיתי חֵלֶב בהעלם אחד, ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני". השאלה היא מתי מתחלק מעשה אחד מזה שיבוא אחריו, האם כשנודע לאדם על החטא, או דווקא כשכבר הפריש קרבן חטאת, או דווקא כשכבר הקריב אותו והתכפר[11].
מתעסק ושוגג
המתכוון לעשות פעולה אחת ובטעות עשה פעולה אחרת[ב] – אינו שוגג אלא מתעסק, ופטור מחטאת. הגמרא עוסקת במחלוקת אביי ורבא, האם גם אם התכוון אליה אך לא התכוון לעשותה באופן האסור[ג] הוא נחשב מתעסק[12].
אבות מלאכות
כהמשך למשנה הקודמת, שקבעה חילוק מלאכות, המשנה השניה מפרטת את 39 אבותתת המלאכות[13]. הגמרא עוסקת בהגדרת אבות המלאכות[14], בשיוך פעולות מסוימות למלאכות[15], בפעולות שיש בהן כמה מלאכות ובדיניהן הפרטיים של כמה כמה מלאכות[16], בפרט מלאכת בורר[17].
הוצאה
שלושת המשניות האחרונות עוסקות במלאכת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. המשנה השלישית של הפרק, באה אגב הראשונה: "ועוד כלל אחר אמרו בשבת", שחיוב חטאת על הוצאה הוא רק כשהוציא דבר שהוא ראוי לשמור אותו לשימוש, ונוהגים לשמור אותו. אם לא, חייב על הוצאתו רק מי שנוהג לשמור אותו. הגמרא מסבירה את המשנה ומביאה דעה חולקת[18]. המשנה הרביעית פותחת את העיסוק בשיעורי הוצאה (הכמויות של חומרים והגדלים של חפצים שחייבים על הוצאתם), שנמשך עד סוף הפרק הבא, פרק המוציא יין. המשנה מפרטת את השיעורים של מאכלי בהמות. נדונה השאלה האם חומרים בעלי שיעורים שונים יכולים להיחשב יחד כדבר חשוב שחייבים על הוצאתו[19]. המשנה החמישית והאחרונה קובעת את השיעור של מאכלי אדם – כגרוגרת. הגמרא עוסקת בחלקי המאכל שאינם נאכלים, אם הם מצטרפים לשיעור.
סוגיות מרכזיות
|
|