ז'אק קר
 | |
| דיוקן משוער של ז'אק קר, בארמונו בבורז' |
זַ'אק קֶר (בצרפתית: Jacques Cœur; 1395 – 25 בנובמבר 1456) היה פקיד ממשלתי צרפתי וסוחר בחסות המדינה שהונו האישי הפך לאגדה והוביל לבסוף לנפילתו. הוא יזם דרכי מסחר קבועות בין צרפת ללבנט. לקר יש עד היום מעמד אייקוני בבורז', שם בנה בית מפואר שנשמר עד היום.
קורות חייו
ראשית חייו
ז'אק קר נולד בבורז', העיר שבה אביו, פייר קר, היה סוחר עשיר. על ז'אק שומעים לראשונה בסביבות 1418, כאשר התחתן עם מסה דה לאודפאר (Macée de Léodepart), בתו של למבר דה לאודפאר (Lambert de Léodepart), אזרח רב השפעה, ראש עיריית בורז' ועובד לשעבר של ז'אן, דוכס ברי.[1]
בערך ב-1429 הוא יצר שותפות מסחרית עם שני אחים בשם גודאר (Godard); ובשנת 1432 הוא היה בדמשק, ועסק בקנייה ובסחר חליפין, והעביר את מרכולת הלבנט – עפצים, צמר ומשי, מוהר (אנ'), בדי ברוקד (אנ') ושטיחים - אל פנים צרפת דרך נרבון. באותה שנה הוא התבסס במונפלייה, ושם החלו הפעולות הגדולות שהפכו אותו למהולל בקרב אנשי הכספים. חסרים פרטים; אבל בטוח שתוך שנים ספורות הוא העמיד את ארצו בעמדה טובה למדי להתחרות עם רפובליקות הסחר הגדולות של איטליה, ורכש לעצמו מוניטין שהוא מסוגל, כסוחר בלבד, להעניק סיוע מהותי לאבירים של רודוס ולרפובליקה של ונציה עצמה.[1]
עלייתו לגדולה
בשנת 1436, זומן קר לפריז על ידי שארל השביעי, מלך צרפת ומונה למנהל המטבעה. לתפקיד זה הייתה חשיבות רבה, והחובות בגינו מעיקות. המדינה הייתה מוצפת במטבעות חסרות ערך משלוש תקופות מלוכה, שהכיתוב בהן היה הן בצרפתית והן באנגלית, ושארל היה נחוש לבצע רפורמות גורפות. ליישום תוכניות אלו הוא נתמך בהצלחה על ידי הסוחר, שלמעשה היווה השראה או הכין את כל הצווים הנוגעים למטבעות של צרפת שהוטבעו בין 1435 ל-1451. בשנת 1438, הוא מונה למנהל של ההוצאות המלכותית; בשנת 1441 הוא ומשפחתו קיבלו מעמד של אצילים באמצעות מכתב הרשאה. הוא בחר במוטו "A vaillans cuers riens impossible", "ללב אמיץ, שום דבר אינו בלתי אפשרי".[א] ב-1444 הוא נשלח כאחד מהנציבים המלכותיים לעמוד בראש הפרלמנט החדש של לנגדוק בפזנה (אנ'), שם עדיין ניתן לראות את ביתו, תפקיד אותו מילא עד יום קלונו. ב-1445 ניהלו סוכניו במזרח משא ומתן על הסכם בין הסולטאן של מצרים לאבירי רודוס; ובשנת 1447 הטיל על ז'אן דה וילאג', אחיינו מנישואין, לבצע שליחות למצרים.[2] התוצאות היו חשובות ביותר; הושגו זיכיונות ששיפרו מאוד את מעמדם של הקונסולים הצרפתים בלבנט, ובכך נוסדה השפעה במזרח, שאף שנקטעה לעיתים קרובות, הייתה במשך כמה מאות שנים מקור מסחר ראשי עבור צרפת. באותה שנה, סייע קר במשלחת אל אמדאו השמיני דוכס סבויה לשעבר, שנבחר לאפיפיור (בדיעבד, אנטי-אפיפיור) כפליקס החמישי על ידי ועידת בזל (אנ'), ובשנת 1448 הוא ייצג את מלך צרפת בחצרו של האפיפיור ניקולאוס החמישי, שם ארגן הסכם בין ניקולאוס ואמדאו, וכך סייע לסיים את הפילוג האפיפיורי. ניקולאוס התייחס אליו בכבוד רב, שיכן אותו בארמון האפיפיור ונתן לו רישיון מיוחד לסחור עם הכופרים. בערך מזמן זה הוא הציע לשארל להמשיך את מלחמת מאה השנים ובשנת 1449, לאחר שנלחם לצדו של המלך לאורך כל המערכה, הוא נכנס לרואן בתהלוכת הניצחון של שארל.[1]
בשלב זה, תהילתו של קר הייתה בשיאה. הוא ייצג את צרפת בשלוש משלחות דיפלומטיות, וסיפק מימון לכיבוש מחדש המוצלח של נורמנדי. הוא הוסמך לפעול במשרדי מדינה שונים, והיה בעל הון שנחשב כעצום וחסר תקדים על ידי בני דורו. היו לו 300 מנהלים תחתיו, ובתי עסקים ברבות מהערים הראשיות של צרפת. הוא בנה בתים וקפלות, והקים קולג'ים בפריז, במונפלייה ובבורז'.[1] ארמון ז'אק קר (אנ') בבורז' היה מפואר במיוחד וכיום הוא אחד המונומנטים הטובים ביותר ששרדו מימי הביניים בצרפת. הוא גם בנה חדר תשמישי הקדושה וקפלת קבורה משפחתית בקתדרלת בורז'. אחיו ניקולא קר (Nicolas Cœur) מונה לבישוף של לוסון (אנ'), אחותו נישאה לז'אן בושטל (Jean Bochetel), מזכירו של המלך, בתו נישאה לבנו של הוויקונט של בורז', ובנו ז'אן קר הפך לארכיבישוף של בורז'.[1]
קר גם פעל לרכוש תארים ונכסים בתקופת הזוהר שלו: למשל, אדון טירת אינא-לה-ויי (אנ') בשנת 1435, שאטו דה בויזי (Château de Boisy) ליד פויי-לה-נונה (אנ') בשנת 1447, הטירה של מנטו-סלון (אנ') והבעלות על בארליה (אנ') בשנת 1448, הבעלות על פיזיי (אנ') בשנת 1450, ושאטו דה מאוברנש (Château de Maubranche) בשנת 1451.[3]
הנפילה
המונופול העצום של קר גם גרם לחורבנו. כיוון שעסק בכל דבר (כסף ונשק, פרוות ותכשיטים, ברוקד וצמר), ופעל כמתווך, בנקאי וחקלאי, הוא ספג הרבה מהמסחר במדינה, והסוחרים התלוננו שהם לא יכולים להרוויח בגללו. הוא הלווה כסף לאנשי חצר נזקקים, לבני משפחת המלוכה ולמלך עצמו, ובעלי החוב שלו, שקינאו בעושרו, היו להוטים להזדמנות לגרום לנפילתו.[1]
בפברואר 1450 מתה לפתע אנייס סורל (אנ'), פילגשו של המלך. שמונה עשר חודשים לאחר מכן התפשטה השמועה שהיא הורעלה, וגברת של חצר המלכות שהייתה חייבת כסף לז'אק קר, ז'אן דה ונדום (Jeanne de Vendôme), אשתו של פרנסואה דה מונברון (François de Montberon), ואיטלקי, ג'ובאני קולונה, האשימו אותו רשמית בהרעלתה. אפילו לא הייתה עילה להאשמה כזו, אבל בגין פשע זה ופשעים אחרים לכאורה, הורה המלך שארל השביעי ב-31 ביולי 1451 על מעצרו ותפיסת רכושו, תוך שהוא שומר לעצמו סכום כסף גדול למלחמה בגיין. נציבים, שכמה מהם היו בין אויביו של קר בחצר המלוכה, נבחרו לנהל את המשפט והחלה חקירה, שהשופטים בה היו או בעלי חוב של הנאשם או כאלו שהחזיקו ברכוש שלו שעוקל. הוא הואשם בכך ששילם בזהב ומטילי זהב צרפתיים לכופרים מוסלמים, בטביעת מטבעות בעלי ערך זול, בחטיפת חותרים עבור ספינות המשוטים שלו, בהחזרה של עבד נוצרי שתפס מקלט על סיפון אחת מספינותיו לשוביו, ובביצוע הונאה וסחיטה בלנגדוק. הוא הגן על עצמו במרץ. חפותו הייתה גלויה, אך הרשעה הייתה הכרחית, ולמרות מאמצים ניכרים של חבריו, לאחר עשרים ושניים חודשי כליאה בחמישה בתי סוהר, הוא נידון להביע חרטה פומבית על אשמתו, לשלם למלך סכום השווה לכ-1,000,000 ליש"ט בשנת 1911,[1] ולהישאר אסיר עד שכל תנאים אלה ימולאו. גזר דינו כלל גם החרמת כל רכושו, והגליה.[1]
ב-5 ביוני 1453 נכנס גזר הדין לתוקף. בפואטייה הוא נאלץ להודות באשמה בפומבי ולהביע חרטה, ובמשך כמעט שלוש שנים לא ידוע עליו דבר. סביר להניח שהוא נשאר בכלא. בינתיים, רכושו העצום חולק בין אנשי החצר האהובים על שארל השביעי.
בריחה, חסות האפיפיור ומוות
בשנת 1455 הצליח ז'אק קר להימלט לפרובאנס. רדפו אחריו, אבל קבוצה בראשות ז'אן דה וילאז' ושניים מהמנהלים הוותיקים שלו הובילה אותו לטרסקון (אנ'), ומשם, דרך מרסיי, ניס ופיזה, הוא הצליח להגיע לרומא. הוא התקבל בכבוד ובשמחה על ידי ניקולאוס החמישי,[1] שערך משלחת צבאית נגד הטורקים. עם מותו של ניקולאוס, המשיך קליקסטוס השלישי בעבודתו, והפך את אורחו, קר, לקפטן[1] של צי של שש עשרה ספינות משוטים שנשלחו לעזרת רודוס.[1] קר יצא למשלחת צבאית זו, אך חלה בכיוס, ומת שם ב-25 בנובמבר 1456. לאחר מותו הראה שארל השביעי רצון טוב למשפחתו, ואיפשר לבניו של ז'אק קר לרשת את כל מה שנותר מעושרו של אביהם.[1]
לאחר מותו
בעקבות חרפתו ומותו של קר, ניסו יורשיו להשיב כמה מנכסיו הקודמים בהליכים משפטיים שנמשכו כמה עשורים. הם זכו להצלחה חלקית כאשר אנטואן דה שאבאן (אנ'), שניכס לעצמו וקנה את נכסיו של קר בפיזיי, איבד בעצמו חסות מלכותית עם עלייתו לשלטון של לואי האחד עשר, מלך צרפת בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-15. עם זאת, המהפך היה קצר מועד, ושאבאן החזיר לעצמו את כל התארים והנכסים על ידי הוראות מיוחדות של חוזה קונפלן (אנ') בשנת 1465. ההליכים הוסדרו לבסוף בשנת 1489 בין בני משפחת קר וז'אן דה שאבאן (Jean de Chabannes), בנו של אנטואן והיורש הזכר היחיד.
מורשת
.jpg)
הארמון העירוני שז'אק קר בנה לעצמו בבורז', (ארמון ז'אק קר (אנ')) הוא אנדרטה מרכזית של האדריכלות האזרחית הצרפתית מהמאה ה-15. הוא הוסב לבית משפט במאה ה-19, ושוחזר בקפידה במאה ה-20.
מבנים אחרים קשורים לכאורה או בצורה לא מדויקת לז'אק קר. "בית ז'אק קר" (maison de Jacques Cœur) בפריז נבנה או נרכש על ידי בנו של ז'אק קר, ז'ופרואה (אנ'), ולכן הכינוי שגוי.[4] בתים עתיקים אחרים ידועים כ"בית ז'אק קר" קיימים בפזנה (אנ'), בסאנסר (אנ') ובל'ארברל (אנ').[5]
במהלך הקיסרות השנייה, הוצג ז'אק קר כמבשר של מדיניות ההתפשטות הכלכלית שקידם נפוליאון השלישי. הוא פוסל על ידי אליאס רובר (אנ'), כאחד מסדרת הפסלים של צרפתים מהוללים בהרחבה של הלובר בתקופת נפוליאון השלישי. פסל ציבורי נוסף של ז'אק קר, מאת הפסל אנטואן-אוגיסטן פראו (אנ'), הוצב ב-1879 בבורז' מול הכניסה לארמונו.
דמותו הוצגה על על שטר כסף צרפתי בן 50 פרנק שעוצב בסוף הרפובליקה הצרפתית השלישית, בשימוש תחת צרפת של וישי ועד יוני 1945.
רחובות וכיכרות על שם ז'אק קר קיימים בהרבה עיירות וערים בצרפת, כולל בורז', מונפלייה ופריז. בורז' כיבדה את בנה המקומי במספר מקרים, למשל. ה-Lycée Jacques-Cœur (בית הספר התיכון ז'אק קר) ו-Théâtre Jacques Cœur (תיאטרון ז'אק קר). במונפלייה, ז'אק קר קשור לפיתוח הנמל המקומי של לאט (אנ'). כמה פרויקטים נקראו על שמו בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, כשהעיר התרחבה לכיוון הים לאורך הנהר לז (אנ'). אלה כוללים שוק בשכונת אנטיגון (אנ') לאורך הלז; אגם מלאכותי, ה-Bassin Jacques Cœur ברובע החדש של העיר, פור מריאן (Port Marianne); ותיאטרון בלאט.
כביש ז'אק קר (Route Jacques Coeur) הוא דרך נוף המקשרת בין מספר אתרים וטירות ליד בורז', שלרבים מהם אין אסוציאציות היסטוריות עם ז'אק קר.
הערכה
בביוגרפיה משנת 1997,[6] משנה ההיסטוריון הצרפתי ז'אק ארס (Jacques Heers) את ההשקפה המבוססת בהיסטוריוגרפיה הצרפתית, לפיה ז'אק קר הפגין כישורים יוצאי דופן והצלחה כסוחר. הוא מציין כי אין ראיות לכך שהמיזמים של קר, למשל בכרייה ליד ליון, היו רווחיים במיוחד, וכי הצי שהקים עבור המסחר עם הלבנט היה צנוע בגודלו (לעולם לא יותר מארבע ספינות משוטים) בהשוואה לאלו של סוחרים איטלקיים או קטאלונים בולטים. במקום זאת, משער ארס שהצלחתו של קר נבעה ברובה המוחלט מתפקידו בחצר המלוכה, וכי עושרו הגיע ממינוף הגישה הפריווילגית שלו למשאבי המדינה. לפיכך, ארס מרמז כי במקום לראותו כסוחר מבריק, יש לראות את קר בצורה הטובה ביותר כטכנוקרט מיומן וכמקדים של אנשים כמו ניקולא פוקה או ז'אן-בטיסט קולבר.
קישורים חיצוניים
- ז'אק קר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Cœur, Jacques 1911 Encyclopædia Britannica
ביאורים
- ^ משחק מילים על שם משפחתו, Cœur, שפירושו בצרפתית לב
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 Cœur, Jacques 1911 Encyclopædia Britannica
- ^ Reyerson, Kathryn L. (2007). "The Transitional Role of Jacques Coeur in the Fifteenth Century". Between the Middle Ages and Modernity: Individual and Community in the Early Modern World. New York: Rowman & Littlefield Publishers. p. 256. ISBN 9780742553095.
- ^ Roland Narboux. "Les biens immobiliers de Jacques Cœur". Jacques Coeur de Bourges : Site des Amis de Jacques Cœur.
- ^ "La maison Cœur". Paris Promeneurs.
- ^ "La Maison dite de Jacques Cœur". Les Amis du Vieil Arbresle.
- ^ Jacques Heers (1997). Jacques Cœur, 1400-1456. Paris: Perrin.
