מיכאיל מטיושין
 |
מיכאיל וסילייביץ' מטיושין (ברוסית: Mikhail Vasilyevich Matyushin; 1861 - :14 באוקטובר 1934) היה צייר ומלחין רוסי, חבר מוביל באוונגרד הרוסי. בשנים 1910–1913 היו מטיושין ואשתו ילנה גורו (1877-1913) חברי מפתח ב"איגוד הנוער", אגודה של פוטוריסטים רוסיים.
מטיושין, מוזיקאי מקצועי וצייר חובב, למד את הפיזיולוגיה של החושים האנושיים ופיתח תפיסה משלו לגבי הממד הרביעי המחבר בין אמנות חזותית ומוזיקלית, תיאוריה שהוא הוציא לפועל בכיתות הסדנה שלו.
מטיושין ערך ניסויים כדי להדגים שהרחבת הרגישות החזותית ממרכזים אופטיים ברשתית תאפשר גילוי של "חומר אורגני וקצב חדשים בתפיסת המרחב". הוא ניסה ללמד את עצמו ואת תלמידיו לראות בשתי העיניים, כל אחת באופן עצמאי, ולהרחיב את שדה הראייה שלהם. הוא מתאר כמה מעבודותיו ורעיונותיו במאמר ארוך שכותרתו "חווית אמן בחלל החדש." [1]
ביוגרפיה
קריירה מוקדמת
לפי זיכרונותיו, כבר בגיל צעיר מטיושין למד קריאה, כתיבה ונגינה בכינור בעצמו. בגיל שמונה התקבל לשיעורי מוזיקה בקונסרבטוריון נובגורוד וב-1875 עבר לקונסרבטוריון של מוסקבה. מטיושין גם נטה לצייר, אבל לא יכול היה להרשות לעצמו הכשרה בקולג' באותה תקופה. לאחר סיום לימודיו ב-1881 הצטרף מטיושין לתזמורת החצר בסנט פטרסבורג וניגן איתה באופן מקצועי עד 1913. הוא קיבל הכשרה פורמלית באמנות גרפית בבית ספר עצמאי בסנט פטרסבורג בשנות ה-1890.
קובו-פוטוריזם
מטיושין הכיר את אשתו השנייה, הסופרת והציירת ילנה גורו, בבית הספר לאמנות שם השתלמו שניהם בשנים 1903–1905. [2] גורו, הצעירה ממנו בשש עשרה שנים, שינתה את השקפתו של מטיושין על האמנות והחברה והשניים הפכו לאוהדי תנועת הקובו-פוטוריסטית הרוסית שהתפתחה במקביל לפוטוריזם האיטלקי. מטיושין היה האדם המבוגר ביותר מבין הפוטוריסטים הרוסיים. [3] בשנת 1910 מטיושין וגורו תמכו וחברו יחד את "מלכודת לשופטים", המאסף הראשון של כתבי הפוטוריסטים הרוסים. לבני הזוג לא נולדו ילדים. היא מתה מלוקמיה באפריל 1913.
מוזיקה
באותה שנת 1913, שהפכה לשנת מפתח באוונגרד הרוסי, [4] הפיקה קבוצת "איגוד הנוער" שני מופעי תיאטרון ניסיוניים, "ולדימיר מיאקובסקי: טרגדיה" מאת ולדימיר מיאקובסקי ו"ניצחון על השמש", אופרה מאת ולמיר חלבניקוב, אלכסיי קרוצ'ניק (ליברית), מטיושין (מוזיקה) וקזימיר מלביץ' (עיצוב במה). מאז הפכה האופרה לבולטת בהופעה הראשונה של ציור הריבוע השחור של מלביץ'.
תיאוריות אמנות
בשנת 1918 השתלטו אמני אוונגרד על האקדמיה האימפריאלית לאמנויות לשעבר, ששמה שונה לסדנאות חופשיות, שם הוביל מטיושין שיעור אמנות משלו בנושא צבע. ב-1921 הקימה המדינה מחדש את האקדמיה וייסדה מחדש את גישתה הנאו-קלאסית. למרות מחאות הציבור, מטיושין, מלביץ' ולדימיר טאטלין איבדו את מישרתם. מטיושין ומלביץ' עברו אל המכון לתרבות אמנותית של לנינגרד, שם המשיכו מטיושין ותלמידיו בניסויים על צבע ותפיסה.
מטיושין, יחד עם מלביץ' ופאבל פילונוב, היו בטוחים שגבולות התפיסה האנושית האינדיבידואלית עדיין לא נחקרו וניתן להרחיב אותם בצורה מיסטית כמעט. התנועה החלה לדעוך בסביבות 1915 ופינתה את מקומה לאידאולוגיה קונסטרוקטיביסטית.
בעיה נוספת בה טיפל מטיושין הייתה חוסר היכולת האנושית לראות את כל 360 המעלות. בשנת 1923 כתב מטיושין כי הפתרון טמון בהתפתחות האישית של האמן עד לנקודה שבה הוא מגיע ל"שינוי פיזיולוגי בשיטת התפיסה הקודמת" והציג את המושג "מישור אחורי", שכבה של מידע מאחורי האדם. מטיושין הקים קבוצת מחקר חדשה "זורבד" (פשוטו כמשמעו לראות ולדעת) וטען שהיא גילתה עדויות לתפיסה של אירועים ואובייקטים הממוקמים מאחורי האדם, וכי לבני אדם יש מרכזי חזות המסוגלים לפתור את הראיה לאחור.
מורשת
בבית העץ של מטיושין וגורו בסנט פטרסבורג שוכן מוזיאון האוונגרד בסנט פטרסבורג, חטיבה של המוזיאון הממלכתי להיסטוריה של סנט פטרסבורג.[5] הבית, שנבנה במקור בשנות הארבעים או החמישים של המאה ה-19, הפך ב-1904 לרכושה של הקרן הספרותית ופעל כמלון אמנים. מטיושין וגורו עברו לדירה 12 בשנת 1912. המקום גם סיפק מחסה למאלביץ', פילונוב, מיאקובסקי ואמנים בולטים נוספים מאוונגרד הרוסי והריאליזם הסוציאליסטי.
לאחר 1979, כאשר אחרוני התושבים עזבו או מתו, הפך ביתו של מטיושין למוזיאון ציבורי.
עם זאת, הבניין הנוכחי הוא העתק חדש: הבית המקורי פורק ונבנה מחדש ב-1987 ולאחר שריפה ב-1990 הוא נבנה ונפתח מחדש ב-2006.
גלריה
.jpg)
קישורים חיצוניים
- מיכאיל מטיושין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Mikhail Matiushin - Monoskop, monoskop.org (באנגלית)
- ^ B. L. Bessonov, Dictionary of Russian Women Writers, Greenwood Publishing Group, 1994, מסת"ב 978-0-313-26265-4. (באנגלית)
- ^ Solomon Volkov, St. Petersburg--a cultural history, New York : Free Press, 1995, מסת"ב 978-0-02-874052-2
- ^ Katerina Clark, Petersburg, Crucible of Cultural Revolution, Harvard University Press, 1995, מסת"ב 978-0-674-66336-7. (באנגלית)
- ^ "Museum of Avant-Garde in Saint Petersburg (official site in Russian)"
