משה זילברפרב
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה.
משה זילברפרב (ביידיש: זילבערפאַרב, ברוסית: Моисей Зильберфарб; 1876 – 19 במרץ 1934) היה איש ציבור ופעיל תרבות יהודי, כיהן כשר לענייני יהודים בממשלת הרפובליקה העממית של אוקראינה.
ביוגרפיה
זילברפרב נולד למשפחה חסידית אמידה ברובנו, ועד גיל ארבע-עשרה קיבל חינוך יהודי מסורתי. ב-1898 סיים את הגימנסיה בז'יטומיר, והמשיך ללימודי משפטים במכון הפוליטכני של קייב. הוא למד גם רפואה באוניברסיטת ברלין במשך שנתיים. ב-1904 השלים דוקטורט במשפטים באוניברסיטת ברן, והדיסטרציה שלו עסקה בתולדות האוטונומיה הקהילתית היהודית ברוסיה.
הוא עסק בפעילות פוליטית מגיל צעיר. בפסח 1903, מיד לאחר פוגרום קישינב, השתתף יחד עם פנחס דשבסקי, נחום שטיף בקונגרס ברובנו בו הוקמה תנועת "ווֹזְרוֹזְ'דֶנְיֵה" ("התחייה"). מפלגה זו יצאה נגד הציונות, הבונד והסוציאליזם הרוסי גם יחד. היא דגלה באוטונומיה לאומית פרסונלית ליהודי רוסיה, שנועדה לאפשר להם לפתח ולשמור על תרבותם, כמענה בטווח הקצר, ובהגירה לטריטוריה יהודית בחוץ לארץ בטווח הארוך.[1] בשנים הבאות כתב זילברפרב מספר חיבורים על היחס בין הסוציאליזם לבין השאלה היהודית. באפריל 1906 היה ממייסדיה ומנהיגיה של מפלגת הפועלים היהודית-הסוציאליסטית, שחבריה היו ידועים כ"סיימיסטים" בשל דרישתם לסיים (פרלמנט) אוטונומי יהודי, שצמחה מתוך הווזרוז'דניה ופעלה בהשראת רעיונותיו של חיים ז'יטלובסקי. כפעיל פוליטי, הוא נעצר מספר פעמים על ידי האוכרנה.
לאחר מהפכת פברואר 1917, התאחדו ה"סיימיסטים" עם מפלגת הפועלים הציונית-סוציאליסטית ויצרו את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית המאוחדת, ה"פֿאַראײניקטע". במרץ נבחר זילברפרב כנציג הפֿאַראײניקטע לראדה (מועצה) המרכזית של אוקראינה, שייסדה כעבור מספר חודשים את הרפובליקה העממית של אוקראינה. הממשל החדש ביקש להעניק אוטונומיה לכל הקבוצות הלאומיות. ב-7 ביולי מונה זילברפרב לתת-מזכיר לעניינים יהודיים במשרד הלאומים, תחת השר סרהי יפרמוב (אנ'). הוא ניסח את החוק שהבטיח אוטונומיה לאומית-תרבותית ליהודים. כמו כן, היה אחראי על ארגון האספה הלאומית, בת חמישים הצירים, שנועדה להגשים את החזון הסיימיסטי. בשל התעקשותו על חלוקת המושבים לפי מפתח שוויוני, החרימו הציונים את הגוף. כבר באותה עת החלו להתרחש פוגרומים ביהודים בהיקף גדול; תת-המזכיר התנגד ליוזמתו של יוסף טרומפלדור, בתמיכת סימון פטליורה, להקים יחידות הגנה עצמית יהודיות נפרדות.[2] ב-7 בנובמבר, לאחר הגעת הידיעות על מהפכת אוקטובר ברוסיה, כיהן זילברפרב כחבר המועצה הלאומית להגנת המהפכה, שמשלה באוקראינה בצווי חירום למשך מספר ימים. במדינה פרצה כמעט מיד מלחמת אזרחים קשה בין הבולשביקים לכוחות הראדה ולגורמים מקומיים שונים.
ב-22 בינואר 1918 קיבל את התפקיד החדש של השר לענייני יהודים, זמן קצר לפני שהראדה נאלצה להימלט מקייב והממשלה כולה התפטרה. בשל כך החזיק במשרה פחות משבוע.[3] באפריל 1918, מונה לראש הוועד הפועל של ה"קולטור ליגע", גוף שפעל לביסוס התרבות היידית. לאחר שהמנהיג הסמכותני פבלו סקורופדסקי תפס את השלטון בהפיכה צבאית, נעצר זילברפרב באוגוסט לזמן קצר. עם שחרורו, קיבל את תפקיד רקטור האוניברסיטה הלאומית היהודית החדשה בקייב, שמנתה בשיאה 250 סטודנטים. ב-1920, עם תבוסת הלאומנים במלחמת האזרחים וההשתלטות הסובייטית על אוקראינה, נסגר המוסד וזילבפרב יצא לגלות בוורשה.
בשנותיו האחרונות, הוא התקרב לבונד וניהל את רשת אורט בפולין. בניגוד לעמדת הרוב המוחלט בהנהגה היהודית, הגן על זכרו של סימון פטליורה וטען כי לא היה אשם בפוגרומים בהם נטבחו רבבות יהודים.[4]
קישורים חיצוניים
- משה זילברפרב באנציקלופדיה ההיסטורית של אוקראינה (באוקראינית)
- משה זילברפרב באנציקלופדיה לאוקראינה המודרנית (באוקראינית)
- משה זילברפרב, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- משה זילברפרב, "דאס אידישע מיניסטעריום און די אידישע אויטאנאמיע אין אוקראינע". אידישער פאלקס-פארלאג, 1918.
הערות שוליים
- ^ Barry Trachtenberg, The Revolutionary Roots of Modern Yiddish, 1903-1917. Syracuse University Press, 2008. עמ' 53-54.
- ^ Henry Abramson, A Prayer for the Government: Ukrainians and Jews in Revolutionary Times, 1917-1920, Harvard University Press, 1999. עמ' 78-83.
- ^ Henry Abramson, "Jewish Representation in the Independent Ukrainian Governments of 1917-1920," Slavic Review, 50,3 (1991), עמ' 545.
- ^ Jan Jacek Bruski, Between Prometheism and Realpolitik: Poland and Soviet Ukraine, 1921-1926. הוצאת האוניברסיטה היגלונית, 2016. עמ' 288.
