סטיב ביקו
סטיבן בנטו ביקו (באנגלית: Stephen Bantu Biko, 18 בדצמבר 1946 – 12 בספטמבר 1977) היה אקטיביסט, שלחם נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. עמד בראשה של תנועת "התודעה השחורה" שביקשה להביא לשחרור פיזי ומנטלי של השחורים בדרום אפריקה. נהרג בידי שוטרים במתקן מעצר בשנת 1977. בחייו ובמותו הפך ביקו לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם המאבק בשלטון האפרטהייד.
חייו האישיים
ביקו נולד בשנת 1946 בקינג וויליאם'ס טאון[1] בפרובינציית הכף המזרחי בדרום אפריקה, בן למשפחה מקבוצת הקוסה. אביו, מתיו מזינגאיה, עבד בכוחות המשטרה ולאחר מכן בתור פקיד ממשלתי, ומת בשנת 1950 כשביקו היה בן ארבע. אימו, אליס נוקוזולה ביקו, עבדה בבית החולים בעיר.
ביקו נישא לנטסיקי משלאבה (Ntsiki Mashalaba) ב-1970 ולשניים נולדו שני ילדים: נקוסינאתי ב-1971 וסאמורה. לביקו שני ילדים גם מד"ר ממפלה רמפלה, שהייתה פעילה בולטת בתנועת התודעה השחורה: בת בשם לראטו שנולדה ב-1974 ומתה מדלקת ריאות בגיל חודשיים, ובן בשם הלומלו שנולד ב-1978 לאחר מותו של ביקו. לביקו בת נוספת מלורין תבאנה בשם מוטלאטסי, שנולדה ב-1977.
פעילותו הפוליטית
בשנת 1966 נרשם ללימודי רפואה בבית הספר לרפואה באוניברסיטה של נאטאל, שמשכה אליה סטודנטים שחורים רבים והיוותה מוקד דינמי בהתפתחות תנועת המחאה השחורה. בשנתו הראשונה נבחר לנציג באגודת הסטודנטים של האוניברסיטה.
בתחילה לקח חלק בפעילות בין-גזעית, כגון זו של התאחדות הסטודנטים הלאומית של דרום אפריקה (NUSAS), אולם עד מהרה הבין כי הפעילות הבין-גזעית היא חסרת השפעה תחת החקיקה וההתנהלות של משטר האפרטהייד. ביקו טען כי יש להקים ארגון סטודנטים של שחורים בלבד, במנותק מהארגונים הליברליים הלבנים. ב-1969 היה בין מקימי ארגון הסטודנטים הדרום אפריקאי (SASO) ונבחר לנשיא הראשון של הארגון. האג'נדה של הארגון כללה התבססות פוליטית עצמאית של השחורים ואיחוד הסטודנטים השחורים באוניברסיטאות תחת רעיון התודעה השחורה. הרעיון לפיו השחורים מסוגלים להגדיר את זהותם, להתארגן בכוחות עצמם ולעצב את עתידם באמצעים פוליטיים ותרבותיים, הכה גלים באוניברסיטאות ובציבור השחורים במדינה. בנוסף לכל אלו היה ביקו מעורב בפעילותה של הפדרציה העולמית של הסטודנטים הנוצרים.
בשנת 1972 היה ביקו בין מקימי הארגון "ועידת העם השחור" (BPC) – גוף שנועד להרחיב את הפעילות של SASO, להוציא את תנועת התודעה השחורה מהאוניברסיטאות ולהביא אותה אל החברה האזרחית כולה. באותה השנה הושעה מלימודי הרפואה והחל לעבוד בסניף דרבן של "פרויקט הקהילות השחורות" (BCP), זרוע של ארגון "אספת השחורים" שעסקה בנושאי פיתוח. בשנת 1973 משרד המשפטים הטיל עליו ועל כמה מעמיתיו שורה של מגבלות, בהתאם לחוק למניעת קומוניזם משנת 1950. השלטונות הורו לביקו לעזוב את דרבן ולשוב לעיר הולדתו, קינג וויליאמס טאון. בנוסף הוטלו עליו שורה של מגבלות כגון איסור להיפגש עם יותר מאדם אחד, לנאום בפומבי, לפרסם את כתביו, להתראיין בתקשורת או לצאת ממחוז המגורים שלו. המשטר אף אסר על התקשורת לצטט את דבריו. הגבלת התנועה הוטלה על רבים ממנהיגי תנועת התודעה השחורה, ומטרתו הייתה לבודד אותם, לשבור את רוחם ולסכל כל אפשרות שיצליחו לתאם ולהוציא לפועל פעילות פוליטית.
עם שובו לעיר הולדתו, ביקו הקים בה את הסניף ה-15 של ה-BCP ועמד בראשו. הסניף התמקד בפיתוח קהילתי ובהתבססות-עצמית בתחומי בריאות, חינוך ויצירת מקומות עבודה. בין הפרויקטים המרכזיים ניתן למנות את המרפאה הציבורית המתקדמת "Zanempilo clinic" שהוקמה ללא מימון ממשלתי, קרן הנאמנות "Zimele" שתמכה באסירים פוליטיים לשעבר ובני משפחותיהם, פרויקט בתחום תעשיית העורות בשם "Njwaxa" וכן קרן "Ginsberg" לחינוך ששמה לה למטרה לסייע לסטודנטים שחורים.
למרות הדיכוי של משטר האפרטהייד, ביקו ותנועת התודעה השחורה מילאו תפקיד משמעותי בארגון גל המחאה והמהומות שפרצו בסווטו ב-16 ביוני 1976 והתפשטו בכל רחבי המדינה. בתום גל המחאה, שדוכא ביד קשה בידי מנגנוני הביטחון של הממשלה וגבה את חייהם של למעלה מ-500 דרום אפריקאים שחורים, פעילותה של תנועת המחאה השחורה הוצאה כליל מן החוק וביקו סומן כמטרה מרכזית בעיני השלטונות.
כפי שאמר ביקו, ההוכחה שהתודעה השחורה היא כח שיש להתחשב בו היתה "במלה אחת - סווטו!"
— נייג'ל וורדן[2]
מותו
ב-18 באוגוסט 1977 נעצר ביקו על ידי מחסום משטרתי בהתאם לתקנה מספר 83 למניעת טרור משנת 1967, והובל לתא מעצר מספר 619 בתחנת המשטרה של פורט אליזבת, שם נחקר בידי מספר שוטרים. החקירה נמשכה עשרים ושתיים שעות וכללה מכות ועינויים, שכתוצאה מהם לקה ביקו בתרדמת. הוא סבל מפגיעות ראש חמורות ונאזק אל סורגי החלון.
ב-11 בספטמבר 1977, אסור באזיקים נלקח ביקו ברכב משטרתי למרחק 1100 ק"מ משם – אל בית הכלא בפרטוריה, שבו היו קיימים שירותים רפואיים. עקב החבלות החמורות שנגרמו לו כתוצאה מהעינויים, מת ביקו בכלא יממה מאוחר יותר – ב-12 בספטמבר 1977. המשטרה טענה כי מותו נגרם כתוצאה משביתת רעב שקיים, אולם הנתיחה שלאחר המוות מצאה בגופו חבלות רבות ופגיעות ראש חמורות.
העיתונאי הדרום אפריקאי דונלד וודז, שהיה בקשר רצוף עם ביקו בתקופה שלפני מותו, נכח בחדר המתים וצילם את החבלות שעל הגופה. וודז גורש מדרום אפריקה על ידי משטר האפרטהייד, ועבר לבריטניה. בין כתביו המוקדשים למאבק באפרטהייד נמצא גם הספר "Biko"[3], שעליו מבוסס הסרט "הזעקה לחופש"[4].
בשל מעמדו הציבורי, הידיעה אודות מותו פשטה במהירות ועוררה הדים רבים בעולם אודות אכזריותו של משטר האפרטהייד. בהלווייתו נכחו כעשרת אלפים איש, ביניהם שגרירים ודיפלומטים מארצות הברית וממערב אירופה. במסיבת עיתונאים של המפלגה הלאומית שנערכה זמן קצר לאחר הידיעה בדבר מותו, אמר שר המשפטים והמשטרה, ג'ימי קרוגר: "אינני חש שמחה או צער עבור מר ביקו. אני חש שוויון נפש" (באפריקאנס: "Dit laat my koud").
ב-2 בפברואר 1978 הכריז התובע הכללי של הכף המזרחי כי אין בכוונתו להעמיד לדין איש מהשוטרים שהיו מעורבים במעצרו ובחקירתו של ביקו. יתר על כן, במהלך המשפט נטען כי חבלות הראש שמהן סבל נגרמו כתוצאה מניסיון התאבדות ולא ממכות. פסיקתו של השופט הייתה כי לא ניתן להעמיד איש לדין באשמת רצח היות שאין עדי ראייה להריגתו, וכי על האישומים בדבר הריגה ותקיפה חל חוק ההתיישנות.
בשנת 1997, לאחר נפילת משטר האפרטהייד ובמהלך ועדות האמת והפיוס שהתקיימו במדינה, הודו חמישה שוטרים לשעבר בהריגתו של ביקו וביקשו חנינה. בקשתם נדחתה. ב-7 באוקטובר 2003 הכריזו גורמים במשרד המשפטים במדינה כי חמשת השוטרים הנאשמים ברצח משנת 1977 לא יועמדו לדין הן בגלל מחסור בראיות והן בגלל התיישנות התיק.
אידאולוגיה
התודעה השחורה צמחה על בסיס רעיונות דומים שנשמעו באפריקה ומחוצה לה מפי הוגים כגון פרנץ פאנון ולאופולד סדאר סנגור, וכן הושפעה מהתנועה לזכויות האזרח ומאבקה באפליה הגזעית נגד השחורים בארצות הברית בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. ביקו אימץ את המוטו של מאבק השחורים בארצות הברית בשנות השישים - "שחור זה יפה" (Black is Beautiful), ועליו אמר: "man, you are okay as you are, begin to look upon yourself as a human being"[5].
כתנועה שצמחה בקרב הסטודנטים השחורים, היא הושפעה גם ממרד הסטודנטים של סוף שנות ה-60.
בהתאם לתפיסת התודעה השחורה של ביקו, המאבק לשחרור מורכב משני שלבים: שחרור פסיכולוגי מרגשי הנחיתות ומהבניית הזהות השחורה על ידי הלבנים, ושחרור פיזי משלטון האפרטהייד. לטענת ביקו, המחסום הפסיכולוגי הוא ההסבר לכישלונם עד לאותה העת של ארגוני שחורים כגון ה-PAC והקונגרס הלאומי האפריקני[2].
"מה שהתודעה השחורה מנסה ליצור הוא...אנשים שחורים אמיתיים, אנשים שאינם רואים עצמם כסרח עודף של החברה הלבנה"
— עברית: נייג'ל וורדן[2]
Black consciousness is in essence the realization by the black man of the need to rally together with his brothers around the cause of their operation - the blackness of their skin - and to operate as a group in order to rid themselves of the shackles that bind them to perpetual servitude
— סטיב ביקו בכינוס של SASO, דצמבר 1971
ביקו הושפע גם מהגותם של מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג, אולם בניגוד לגישתם הלא-אלימה סבר כי המאבק לשחרור הפיזי צריך להלום את המציאות הפוליטית שתחת משטר האפרטהייד. ניתן לראות בגישתו הלא-אלימה צעד טקטי ולא עיקרון בסיסי. בנוסף, יסודות התודעה השחורה עמדו בניגוד לרעיונות מולטי-גזעיים של מנהיגים בקונגרס הלאומי האפריקני כדוגמת נלסון מנדלה.
אזכורים באמנות
ספרות
- בספר השירה של ג'ק הירשמן משנת 1975, "The Arcanes", מופיע השיר "The Compound Arcane" אשר נכתב כמחווה לביקו.
- בשנת 1978, לאחר מותו, יצא לאור ספרו "I Write What I Like"[6] ובו אוסף מכתביו מהשנים שבהן נאסר עליו לפרסם את דעותיו בפומבי.
- בספרו משנת 2001, "Too Black. Too Strong", פרסם המשורר בנג'מין זפניה שיר בשם "Biko The Greatness".
תיאטרון וטלוויזיה
- ב-1978 יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי "The Life and Death of Steve Biko" בבימויו של מלקולם קלארק.
- ב-1979 הועלה מחזה בשם "The Biko Inquest" שנכתב על ידי נורמן פנטון וג'ון בלייר. המחזה זכה לעיבוד טלוויזיוני ב-1985 בבימויו של אלברט פיני.
- ב-1987 ביים ריצ'רד אטנבורו את הסרט "הזעקה לחופש" המגולל את סיפורו של ביקו, בכיכובם של דנזל וושינגטון וקווין קליין. הסרט מבוסס על הספר "Biko" מאת דונלד וודז.
מוזיקה
שירים רבים נכתבו כהוקרה לביקו או מתייחסים אליו במילותיהם:
- 1978: A motor bike in Afrika מתוך האלבום The future Now של פיטר האמיל הוא השיר הראשון שבו הוזכר ביקו באנגלית לאחר מותו.
- 1978: The Death of Stephen Biko באלבום Heroes של טום פקסטון.
- 1978: Tribute To Steve Biko באלבום Peace In The Ghetto של טאפר זוקי.
- 1979: Biko's Kindred Lament באלבום Tribute to the Martyr של Steel pulse.
- 1980: Biko באלבום Peter Gabriel של פיטר גבריאל.(חודש על ידי רוברט וייאט).
- 1981: Biko ו-Chile Your Waters Run Red Through Soweto באלבום Good News של Sweet Honey in the Rock.
- 1989: Stand Like Steel באלבום Return to Paradise של רנדי סטונהיל.
- 1993: Steve Biko (Stir It Up) באלבום Midnight Marauders של A Tribe Called Quest.
- 1997: Steve Biko באלבום Many Moods of Moses של בני מאן.
- 2009: I Believe באלבום Dear Listener של Lowkey.
- Jah Jah Deh Deh באלבום How Do You Call It? של פטריס.
- Cry Freedom מאת דייב מת'יוס בנד.
- Steve Biko באלבום Pousse Au Crime et Longueurs de Temps של Dirty district.
- Silver Tongue Show מאת Groundation.
- The One Love Movement on Bantu Biko Street אלבום מאת Simphiwe Dana.
- Diallo באלבום The Ecleftic: Two Sides of a Book של וייקליף ז'אן.
- Figli Della Stessa Rabbia מאת Banda Bassotti
- Mal Sacate מאת כריס כריסטופרסון.
- New Africa מאת יוסו נ'דור.
- Coded Language מאת סול ויליאמס.
- Licensed to Kill מאת וייבז קרטל.
- Biko Drum מאת קריסטי מור.
- Show 'Em Whatcha Got באלבום It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back של Public Enemy.
ציור
- "Homage to Steve Biko" מאת ווילי בסטר.
- "?Who killed Steve Biko" מאת טוני אשטון.
לקריאה נוספת
- וורדן, נייג'ל. 2002. התהוותה של דרום אפריקה המודרנית : כיבוש, הפרדה ואפרטהייד. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
קישורים חיצוניים
- תמונות ומידע על ביקו, באתר cultural institute של גוגל.
- ביוגרפיה של ביקו, באתר Steve Biko Foundation.
- Biko מאת פיטר גבריאל, באתר יוטיוב.
- ראיון עם סטיב ביקו משנת 1972.
- The Definition of Black Consciousness, דבריו של ביקו בכינוס של SASO ב-1971.
- היסטוריה של תנועת התודעה השחורה, באתר South African History Online
- ציטוטים של ביקו, בוויקיציטוט באנגלית.
- Cry freedom
הערות שוליים
- ^ ראו King William's Town בוויקיפדיה האנגלית
- ^ 2.0 2.1 2.2 וורדן, נייג'ל. 2002. התהוותה של דרום אפריקה המודרנית : כיבוש, הפרדה ואפרטהייד. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 147-149
- ^ הספר Biko, בוויקיפדיה האנגלית
- ^ ראו Cry Freedom בוויקיפדיה האנגלית
- ^ Biko, Steve. 1986. I Write What I Like. San Francisco: Harper & Row. pp. 103–104.
- ^ I Write What I Like, בוויקיפדיה האנגלית
