עקרון המציאות
עקרוןהמציאות בפסיכולוגיה פרוידיאנית ובפסיכואנליזה, הואיכולת הנפש להעריך את מציאות העולם החיצוני, ולפעול לפיה בהתאם תוך שהוא מאפשר לפרט לדחות סיפוקים על מנת לממשם בצורה אידיאלית, וזאת בניגוד לפעולת הדחפים בעקרון העונג. הדבר יכול להשתוות לניצחון השכל על התשוקה, לניצחון הראש על הלב, והחשיבה הרציונלית על החשיבה האמוציונאלית.
אחרי ההתפתחות האיטית של האגו, מ"עונג-אגו" ל-"מציאות-אגו": עקרון המציאות הוא העיקרון השולט על כל הפעולות שקורות בו.
היסטוריה של המושג
פרויד טען כך: "אגו שחונך כך נעשה הגיוני: הוא אינו נותן לעצמו יותר להישלט על ידי עקרון העונג, אך מציית לעקרון המציאות, שהוא גם, בצורה יסודית, מחפש להשיג עונג, אך עונג, כשהוא מובטח תוך לקיחה בחשבון של המציאות, אף על פי שהוא עונג דחוי ומצומצם". את ההתכחשות לדחפים הזכיר פרויד בהרצאת המבוא שלו באוניברסיטת וינה בשנת 1915, כשהפיץ בפומבי את הקונספט של הלא-מודע כחלק הגדול ביותר והמשפיע ביותר של הנפש, לרבות הדחפים, האינסטינקטים והמניעים שבני אדם לעיתים קרובות מתכחשים להם, ואינם מכירים בהם כלפי חוץ.
בהרצאתו ה-23, פרויד דן בקונפליקט בין עקרון המציאות לבין ממלכת הפנטזיה. הוא השווה את הפנטזיה מסוג חלום בהקיץ לשמורת טבע:
"שמורת הטבע שומרת על אופייה המקורי, בכך שכל מה שבתוכה, כולל מה שהוא חסר תועלת ואף מה שמזיק, יכול לגדול ולהתרבות לפי רצונו".
הוא טען גם כי "ישנו שביל המוביל חזרה מן הפנטזיה אל המציאות - השביל, דהיינו, האמנות".
התפתחות עיקרון המציאות
בינקות ובילדות המוקדמת, האיד שולט על ההתנהגות בעיקר על ידי ציות לעקרון העונג. הבגרות היא התהליך האיטי שלעידודו אחראיים החינוך והמחנכים, שבו אנו לומדים לסבול כאב הכרוך בדחיית סיפוקים, כפי שהמציאות דורשת זאת, ובזמן שהמציאות דורשת זאת. תוצאתו של תהליך זה הוא היכולת של הנפש הבוגרת להימנע מסיפוקים מיידיים, לטובת שביעות רצון בטווח הארוך.
כדי לעשות זאת, עקרון המציאות אינו מתעלם מהאיד, אך במקום זאת הוא שואף למלא את תשוקותיו בדרכים מאוזנות וראויות חברתית, תוך מודעות אליו והתאמתו לדרישות הסביבה.
הדרך שבה הוא ממתן את עקרון העונג ומבטיח סיפוק של צרכים אינסטינקטיביים נעשית לפי שיקולי עלות מול תועלת של פעולה, לפני החלטה האם לפעול על-פי הדחף או האם להתעלם ממנו.
עקרון המציאות מאלף את הנפש לשקול את הסיכונים, הדרישות וההשלכות של החלטות שונות. האגו אינו שואף להשמיד דחפים, אך במקום זאת עוצר באופן זמני את פריקת האנרגיה של האיד עד שיימצאו הזמן והמקום המציאותיים, המתאימים והבטוחים ביותר.
התהליך ההכרחי הזה של ההשהיה, מושג על ידי מה שנקרא תהליך משני. דוגמה לעקרון המציאות בפעולה ניתן לראות באדם השרוי בדיאטת הרזייה, אך בוחר שלא להיכנע לתשוקת הרעב. הוא יודע שסיפוק התשוקה הבלתי-בריאה, ואגב כך סיפוק עקרון העונג, יגרום למילויו שלצורך "ריק" בטווח הקצר בלבד, דבר שיסכל את מטרת הדיאטה שהוא עושה.
פסיכולוגים סבורים, כי הגם שחלק מרעיונותיו של פרויד עשויים להיות לוקים בחסר, וחלקם האחר אינם ברי-מבחן, בנוגע לייחודיות האדם ומצבו, פרויד שימש כמאבחן שאין שני לו. הדבר ניכר במיוחד בנוגע לעקרון המציאות, המתאמת בבהירות בחיי היומיום.
מרידה נוירוטית ופנטזיה
מרידה כנגד אילוצי עקרון המציאות, לטובת אמונה באומניפוטנציה ילדותית, מופיע כמאפיין בכל התנהגות נוירוטית - דבר שאפשר לראותו באופן הגלוי ביותר בפעולתם של מהמרים.
פסיכוזה יכולה להיחשב כתוצר של דחיית עקרון המציאות, בעוד ששינה וחלימה מציעות דוגמה יומיומית נורמאלית של "יציאה" מעולם המציאות. למרות זאת, סוזן אייזיק טוענת שהחשיבה המציאותית למעשה תמכת בפנטזיה הבלתי-מודעת, יותר מאשר היא מתנגדת אליה. באותו האופן, מחזיק ז'אק לאקאן בדעה שהמציאות דורשת את תמיכתו של עולם הפנטזיה הדמיונית על-מנת שהיא תמשיך להתקיים. אפילו הפסיכולוגים של האגו הגיעו למסקנה שתפיסת המציאות פועלת במסווה גדול יותר או קטן יותר של פנטזיה ילדותית.
גיבושו של עקרון המציאות
עקרון המציאות מגדיל את טווח קיומו עם ההתבגרות ודחיית היצרים בגיל העשרה, תוך שהוא מרחיב את גבולות ובגרות הבחירות שהפרט לוקח על עצמו. המתבגרים אינם עוד ילדים שחייבים להיכנע לכל צורך, אלא הם בוגרים-צעירים פוטנציאליים שביכולתם לדחות סיפוקים לטובת נסיבות מתאימות יותר. מה שדומיננטי כעת בנפשם הוא אינו כבר רק מה שמענג, אלא גם ובעיקר מה שמציאותי, אפילו אם הוא יכול להיות בלתי-נעים.
שינוי נוסף בעקרון המציאות בין גיל ההתבגרות לבגרות יכול להיות מעבר חד בהתגבשותו, בשל חוויות טראומטיות מסוימות, אך ההשפעה יכולה להיות מוכחת כמזיקה את פנים הבלתי-מודע.
בעקרון המציאות החדש, הפרטים חייבים למצוא עצמם מיוצגים בנוכחות בולטת בגבולות נפשם, ולהחליט החלטות הגיוניות, במקום להיות סתם נראים לעין.
עקרון המציאות נגד עקרון העונג
הן עקרון המציאות והן עקרון העונג הם רודפי הנאות, אך ההבדל המהותי ביניהם מתבטא בכך שעקרון המציאות מרוכז בטווח הארוך יותר והוא יותר מונחה-מטרה, ואילו עקרון העונג מתעלם מהכל מלבד הסיפוק המיידי של תשוקותיו. הדבר בא לידי ביטוי בכמה אספקטים כלהלן:
עקרון העונג
עקרון המציאות ועקרון העונג הם שני רעיונות מתחרים שנוסדו על ידי פרויד.
עקרון העונג הוא הרעיון הפסיכואנליטי שמתבסס על הדחף לעונג של האיד שבסיסו התפיסה שאנשים נמשכים להנאה, ונמנעים מסבל, כדי למלא את צורכיהם הביולוגיים והפסיכולוגיים.
ככל שאנשים מתבגרים, החיפוש המתמיד אחר העונג של האיד משתנה על ידי עקרון המציאות. כשעקרון המציאות מצליח בייסוד הדומיננטיות שלו כעקרון מפקח של האיד, החיפוש אחר שביעות הרצון אינו עולה על הדרכים הישירות ביותר, אך במקום זאת דוחה את ההגשמה שלמטרתו בתיאום עם התנאים שנכפים על ידי העולם שבחוץ, או במילים אחרות, דוחה סיפוקים.
שני הקונספטים האלו יכולים להשתקף במושגים או בתהליכים פסיכולוגיים.
שליטה בדחפים
פרויד תיאר תוצרים של שני כוחות מתחרים: עקרון העונג ועקרון המציאות. שני הכוחות האלו מתנגשים, מכיוון שדחפים מעודדים פעולה ללא שום מחשבה מתוכננת מראש או דיון והתייחסות מעטה לתוצאות, תוך החלשת תפקידו של עקרון המציאות. דחפים לעיתים קרובות מקשים על הנפש להתגבר, כיוון שהם מכילים חוויות מענגות צפויות מראש.
פרויד הדגיש את חשיבותה של התפתחות השליטה בדחפים כי היא הכרחית חברתית, והציוויליזציה האנושית תכשל בלעדיה. אם לפרט חסרה שליטה בדחפיו במידה מספקת, הוא מייצג פגם של הדחקה, שעלול להוביל לבעיות נפשיות-חברתיות חמורות.
התפתחותו של עקרון המציאות
היכולת לשלוט בדחפים ולדחות סיפוקים היא אחת מהאינדיקאטורים של האישיותהבוגרת, והתוצר של עקרון מציאות משגשג. בכל הילדות, ילדים לומדים כיצד לשלוט ביצריהם, וכיצד להתנהג בדרכים שהן מתאימות חברתית. חוקרים מצאו כי ילדים שיכולת דחיית הסיפוקים שלהם היא טובה יותר, עשויים להיות בעלי אגו מוגדר בצורה טובה יותר, כיוון שהם נוטים להיות יותר מעוניינים בדברים כגון שייכות חברתית ואחראיות. רוב הבוגרים השתיתו באגו שלהם את הקיבולת לעקרון המציאות. הם למדו לבטל את הדרישה המיידית והקבועה לסיפוקים עבור האיד. בהתפתחות האנושית, השינוי בעקרון הדומיננטי, מעקרון העונג לעקרון המציאות, הוא אחד מההתקדמויות החשובות ביותר בפיתוחו של האגו. השינוי יהיה לעיתים נדירות חלק, אך במקרים רבים הוא יכול להוביל לקונפליקט בין-אישי ואמביוולנטיות -דוערכיות. אם עקרון המציאות חדל להתפתח, דינמיות שונה לוקחת את מקומו. הסופר-אגו מפעיל את סמכותו על ידי כך שהוא מטיל אשמה על הפרטים כיוון שאין להם היכולת לפייס הן את ההיגיון והן את העונג. האגו הופך ללכוד בין ה "כדאי" של האיד לבין ה "לא-כדאי" של הסופר-אגו. אדם החי כעבד לתשוקותיו המיידיות, ובעקביות חש חרטה ואשמה על כך, לאחר מכן, יוביל עצמו לקיום עצמי עצוב ולא-ממומש באופן מתמיד. אין זה קשה למצוא דוגמאות למבוגרים שחיים באופן זה, כגון אלכוהוליסטים אשר שותים ולאחר מכן מרגישים אשמים בשל העובדה שעשו כך, ובכך הם ממשיכים להנציח את המעגל האכזר הזה.
אגו מפוצל
בכישלונו של האגו לאמץ את תפקידו המתפתח בתוך עקרון המציאות, הוא נשאר תחת שליטתו של עקרון העונג. תוצאה זו היא באגו מפוצל, זהו מצב בו שני העקרונות מתנגשים בצורה הרבה יותר חמורה מבאשר תחת פיתוי של יצר. באגו מפוצל, השליטה שלעקרון העונג ממשיכה בחוזק רב כבעבר, במקביל לנסיונות ההתחזקות של עקרון המציאות. ילד שהייצוג העצמי שלו מתחיל להיבדל מייצוג האובייקט של האם, וחווה דיכאון בשל האובדן של מה שהאם סיפקה לו, ולמרות זאת, באותו הזמן האם ממשיכה לעודד התנהגות זו בילד, במקום לאפשר לו להתבגר. הדבר כופה על נפשו היצמדות והכחשה שמקדמות את העיקשות של עקרון העונג בניסיון להימנע מהכאב של ההיפרדות או הדיכאון שמגיע אחריה. עקרון העונג מתכחש למציאות ההיפרדות מהאם או מהילד, בעוד שעקרון המציאות ממשיך לנסות לרדוף אחריו. דרך זו של התפתחות יוצרת שבר בין התחושות של הילד הגדל לבין המציאות של ההתנהגות שלו כשהם נכנסים לעולם האמיתי.
חיזוק עקרון המציאות
מנקודת מבט פרוידיאנית, משמעות אחת של חיזוק עקרון המציאות בתוך האגו יכולה להיות השגת שליטה על האיד. דרך הבגרות וחוש עצמי יותר טוב, פרטים יכולים למצוא את הכוח להתפתחות הדרגתית של עקרון המציאות, וללמוד כיצד לדחות עונג על ידי קבלת החלטות יותר רציונלית ומבוקרת. במודל הפסיכואנליטי המסורתי, הדבר יכול לקחת שנים אחדות שלריסון, ואפילו אז, אנשים רבים יעשו את בחירותיהם להשגת סיפוקים מיידיים על-פני דחיית סיפוקים.
על-מנת להחדיר בהדרגה לקחים של בגרות ושליטה עצמית בזמנים מוקדמים, חשובו קריטי ללמד ילדים ולחנכם כיצד לחזק את עקרון המציאות שלהם. ניתן לעשות זאת על ידי סיפור מעשיות שלקחיהן מוסריים ועוד.
