קהילת יהודי קזבלנקה
קזבלנקה (מספרדית: Casablanca, "הבית הלבן"; בערבית: الدار البيضاء א־דאר אל־ביידא, בברברית: ⴰⵏⴼⴰ) היא עיר על חופה האטלנטי של מרוקו. אוכלוסייתה מונה כ-3.3 מיליון נפש (2010), והיא העיר הגדולה ביותר במרוקו, והנמל העיקרי של המדינה.
הקהילה היהודית בקזבלנקה
הקהילה היהודית בקזבלנקה החלה להתפתח במאה ה-14 באזור שנקרא אז אנפה. אחרי שהפורטוגלים הרסו את המקום הקהילה התפזרה וחזרה לשם במאה ה-18. לאחר הגעת סוחרים יהודים למקום הקהילה החלה להתפתח, לגדול ולהשפיע עד שלבסוף היהודים בקזבלנקה היו הנציגים של מעצמות אירופאיות. בתחילת המאה ה-20 היו כ 6,000 יהודים ולאחר פרעות בעיר הסמוכה הגיעו עוד 1,000 פליטים יהודיים. ב-1907 הותקפה העיר על ידי שבטים מקומיים ויהודים רבים נפצעו ונרצחו. לאחר פרעות אלה הוכרזה מרוקו תחת ממשלת צרפת וקזבלנקה הפכה לבירתה הכלכלית,, כך הקהילה היהודית נהייתה למרכז היהודי החשוב ביותר במרוקו[1].
פעילות ציונית בקזבלנקה
בקזבלנקה הייתה פעילות ציונית ענפה. האגודה הציונית פעלה לא רק לאיסוף כספים כמו ברוב המקומות, אלא גם בהפצת השפה העברית, הקמת תנועות נוער והקמת מועדון "מכבי". לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו אף גם לצאת עיתונים עבריים, כמו: "האחדות" ו "העתיד המצויר".[1]
תקופת השואה
בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון, החלה האנטישמיות גם בקזבלנקה. התעמולה הנאצית המוצלחת גרמה להחלת תקריות אנטישמיות כמו ניפוץ חלונות ראווה של חנויות יהודיות ואפליות נגד היהודים בקזבלנקה כמו אי סיפוק כרטיסים אשר בעזרתם היהודים יוכלו להשיג ציוד בסיסי ומזון בזמן המלחמה,[2]עבודה בכפייה בכפייה מטעם הנאצים.
מדינות כמו ברזיל וספרד, שלהם אזרחים רבים בקזבלנקה, הגנו על אזרחיהם ואפשרו להם להמשיך את עסקיהם כרגיל.[3]
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו פליטים מאירופה לקזבלנקה, ומחנה פליטים הוקם בסמוך. ב-11 בנובמבר 1942, עם כניסת האמריקאים לעיר, ניצלו היהודים מפוגרומים. ניצולים יהודים מאירופה המשיכו להגיע לעיר ומשם הפליגו באוניות של הג'וינט לאמריקה. במשך כל הזמן אירעו מאורעות נגד היהודים.
יצירות ספרותיות בזמן השואה בקזבלנקה
ב-1944 יהודי בשם אשר פרוספר חסין, סופר סת"ם ומורה בעיר כתב את מ'גילת היטלר'. המגילה מגוללת בתוכה את אירועי השואה מעלייתו של היטלר לשלטון, כיבוש אירופה ועד לרציחת היהודים ולקיחת רכושם בכוח. לאחר שיחרור מרוקו חסן מתאר את ההצלה של היהודים על ידי בעלות הברית. אך חסן מדגיש שבניגוד למגילת אסתר הסוף כאן הוא לא שמח ולכן יש לקרוא אותו בכובד ראש כזיכרון לנרצחים. המגילה מקבילה למגילת אסתר הן בסגנון הכתיבה והן בהשראת סיפור המגילה, והן בצורה שבה המגילה המקורית הייתה, מגולוגלת כמו מגילת אסתר, וגם שסיפור מגילת אסתר מקביל לסיפור השואה בצרה שהעם היהודי נקלע אליה, וברצון של הגויים מסביב להשמיד אותו.[4]
מתוך המגילה
(א) וַיְהִי בִּימֵי הִיטְלֶיר הַצַּבָּע הוּא הַקָּאפּוֹרָאל הַמּוֹשֵׁל עַל כָּל גֶּרְמָנְיָא שְׁבַע עֶשְׂרֵה מְדִינוֹת. (ב) בַּיָּמִים הָהֵם בַּעֲלוֹת הָאַכְזָר הַזֶּה עַל כִּסֵּא מֶמְשַׁלְתּוֹ אֲשֶׁר בְּבֶּרְלִין הַבִּירָה. (ג) שָׁכַח עָנְיוֹ וְדוּד הַצְּבָעִים שֶׁהָיָה עַל שִׁכְמוֹ לֶחֶם עוֹנִי וּבְגָדִים קְרוּעִים וְחַצְרוֹת הַבָּתִּים שֶׁשָּׁם הָיָה לָן. (ד) זָכוֹר לֹא זָכַר יְמֵי הַצּוֹם וְחַיֵּי נְדוּדִים בַּיּוֹם אֲכָלָהוּ חֹרֶב וְקֶרַח בַּלַּיְלָה וַאֲנָשִׁים טוֹבִים לְבֵיתָם סְחָפוּהוּ. (ה) גַּם הָאֲנָשִׁים הַדַּלִּים אוֹתוֹ רִחֲמוּ וְחֶמְלָה זוֹ הוּא לֹא לָמַד וַיִּתְאַכְזֵר וַיִּשְׁמַן וַיִּבְעַט כַּחֲזִיר. (ו) מִסְפַּר צָרוֹתָיו הָרַבּוֹת שָׁכַח וּמִלִּבּוֹ הֱסִירָן וְנִקְמַת אֲבוֹתָיו הָמָן וַעֲמָלֵק יִמַּח שְׁמוֹ כִּשְׁמָם זָכַר וְעַל לִבּוֹ חֲרָטָהּ רָאָה הַהַתְחָלָה וְנִסְתַּמָּא לְבַסּוֹף. (ז) אָמַר בְּלִבּוֹ זְקֵנַי נֻוצְּחוּ מִמִּעוּט חָכְמָתָם וַאֲנִי אִישׁ דַּעַת וּמָלֵא תְּבוּנָה עֲצָתִי נְכוֹנָה וּזְרוֹעִי חֲזָקָה וּבָזֶה אֶכְבֹּשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם.
— אשר פרוספר חסין, מגילת היטליר
במקום שמות בני המן נכתבו שמותם של בכירים נאצים: היטליר, מוסלני, הימליר, גוריניג, גולבליס, היץ ועוד.(ראו ערך: אשר חסין)
בשנת 1945, יהודי בשם אביטן פרסם אוטופיה בשם "אושר האדם" ועוד אחת בשם "בניין העולם ובריאת האדם מחדש" שתי היצירות נכתבו בעקבות המלחמה בתקווה לבנות עתיד טוב יותר, היצירות נכתבו מתוך הנחת יסוד שנמצאת בפסילוסופיה של הרמב"ם במורה נבוכים.[5]
רקע הקהילה לאחר השואה
אחרי שחרור העיר ממשלת וישי, ב־1942, עוד בזמן השואה, נהרו לעיר אלפי יהודים והקהילה גדלה להיות כ 75000 יהודים. היהודים הצליחו להשתלב מאוד בחברה הכללית, עד כי יהודים אף ייצגו בממשל. בשנות הארבעים של המאה העשרים הפכה הקהילה היהודית בקזבלנקה לחשובה בפיתוח המסר בעיר עד 1956 התגוררו בקזבלנקה כ-100000 יהודים. (ראו ערך: קזבלנקה)
העלייה לארץ לאחר השואה
לאחר השואה החלה עלייה, בילתי ליגאלית, על ידי מוסד לעלייה ב' שהיה אחראי לעלות יהודים מכל העולם בצורה בילתי חוקית, ללא הרשאה מהמדינות ממנו יצאו היהודים.עם קום המדינה, נרשמו פרעות ביהודי קזבלנקה והחלה עלייה המונית לארץ באותה שנה ובשנים שלאחריה.
העלייה נעשה בעזרת ספינות שהפליגו ישירות לארץ ישראל או שהפליגו לצרפת, תחנת מעבר שבדרך כלל ארכה מספר חודשים ולאחריה לארץ ישראל.
בשנות השישים, בוטל האיסור עלייה, והעלייה שהייתה מונהגת עד אז בסתר על ידי שליחים יהודים, נעשתה פומבית כך שבסוף שנות התשעים נותרו בקזבלנקה כ 6000 יהודים.[1]
הערות שוליים וקישורים
- ^ 1.0 1.1 1.2 קזבלנקה, באתר בית התפוצות - מוזיאון העם היהודי
- ^ אנטישמיות כלפי יהודי קזבלנקה, באתר מרכז תיעוד יהדות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, 2015-10-08
- ^ מיכל אולמן, מיכל בכר, יהדות צפון אפריקה והשואה, יהדות צפון אפריקה והשואה, עמ' 28
- ^ "מגילת היטלר", קזבלנקה, 1944 | עדים דוממים - סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם, באתר www.yadvashem.org
- ^ פרופסור גיא מירון, דוד גדג', בשביל הזיכרון 30, עמ' 48-53
