שארל השני, דוכס לורן
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. שארל השני, דוכס לורן (בצרפתית: Charles II de Lorraine; 11 בספטמבר 1364 – 25 בינואר 1431), המכונה הנועז היה דוכס לורן מ-1390 ועד מותו וקונסטבל צרפת מ-1418 עד 1425.
שארל הצטרף למסע הצלב הברברי, לחם בניקפוליס וסייע לאבירים הטבטונים בליבוניה. במהלך מלחמת מאה השנים, הוא חיפש קשרים הדוקים יותר עם משפחת המלוכה הצרפתית, אפילו הפך לקונסטבל על ידי המלכה איזבלה. בעקבות מלחמה חסרת החלטה נגד אחיינו, הוא מת ב-1431.
ביוגרפיה
ראשית חייו
שארל נולד ב-11 בספטמבר 1365, שארל היה בנם הבכור של ז'אן הראשון, דוכס לורן, וסופיה מווירטמברג, בתו של אברהרד השני, רוזן וירטמברג. [1] במהלך נעוריו, הוא היה מקורב לפיליפ השני, דוכס בורגונדיה, והם היו חברים לנשק בכמה הזדמנויות. קרבה זו לבורגונדי הייתה בעיקר תוצאה של התרחקותו של אביו מהחצר הצרפתית, החצר שאליו התקרבו דוכסי לורן במאה וחצי האחרונות, כאשר פרשו מהאימפריה הרומית ה"קדושה", שבתוכה הדוכסות שלהם הייתה עדיין מבחינה טכנית. מדינה וסאלית. שארל התריס מול לואי הראשון, דוכס אורליאן, שתמך באזרחי נפשאטו נגד אביו והקיסר ואצלב כאשר האחרון הואשם על ידי נתיניו בחולשה. ואצלב הודח בשנת 1400 והוחלף על ידי רופרכט השלישי, רוזן הפלטין על הריין, חותנו של שארל.
שארל היה גם שותף מרכזי בכמה תנועות צלבניות מאוחרות. הוא הצטרף למסע הצלב הברברי ב-1391 והשתתף בקרב ניקופוליס מוכה האסון ב-1396. שם הוא ליווה את יוחנן חסר הפחד, רוזן נבר ובנו של חברו פיליפ. בשנת 1399, הוא סייע לאבירים הטבטונים בליבוניה. [2]
מלחמת מאה השנים
צרפת התפרקה לשתי מפלגות: הארמניאק של ברנרד השביעי, רוזן ארמניאק, המורה של שארל הראשון, דוכס אורליאן, והבורגונדים של ז'אן חסר הפחד, יורשו של פיליפ, שנתמך על ידי שארל מלורן. עם זאת, שארל לא נכנס לסכסוך האנגלו-צרפתי שהשתולל אז, מלחמת מאה השנים, אך אחיו, פרידריך הראשון, רוזן וודמונט, הסתבך ומת בקרב אז'נקור ב-1415. אף על פי כן, המלכה, איסבו מבוואריה, מינתה את שארל לקונסטבל בשנת 1418. [3] בשנת 1425, הוא טען שהעומס גדול מדי עבורו וויתר על התפקיד. [4]
שארל אימץ עמדה חדשה מול צרפת לאחר רצח ז'אן חסר הפחד ב-1419. יורשו של ז'אן, פיליפ השלישי, היה בעל שטח רב בארצות השפלה ורק לורן ושמפניה הפרידו את בורגונדי שלו מרכושו בבלגיה. מחשש לשאיפות מלחמתיות, שארל חשב שזה נבון לכוון מחדש את נאמנותו וחברותיו הרחק מיריב אפשרי כזה. באמצעות קשריו הצרפתיים, הוא השיג את עזרתו של שארל השביעי נגד בורגונדי וחיתן את בתו עם רנה מאנז'ו, לימים מלך נאפולי.
שנותיו האחרונות של שארל היו רצופות בעימותים ואומללות. אחיינו, אנטואן מוודמונט דרש חלק מהירושה ושארל נאלץ להילחם נגדו ב-1425, ללא הצלחה יתרה. בתחילת 1429, ז'אן ד'ארק עלתה לרגל לסן-ניקולא-דה-פורט. היא יעצה לדוכס לנטוש את פילגשו אליסון דו מיי. [5] תוך התעלמות מעצה זו, שארל נתן לה ליווי ושלח אותה לשינון. הוא מת שנתיים לאחר מכן בבירתו נאנסי ב-25 בינואר 1431. [6]
משפחתו
שארל התחתן עם מרגרט מפפאלץ, [7] בתם של רופרכט, מלך גרמניה ואליזבת מנירנברג, בשנת 1393, רק שתי בנות שרדו את הילדות:
- איזבלה (1400–1453), התחתנה עם רנה מאנז'ו [1]
- לואי, מת צעיר
- ראלף, מת צעיר
- קתרין (1407–1439), התחתנה עם יאקוב, מרקיז באדן
עם פילגשו, אליסון דו מיי, היו לו חמישה ילדים:
- פרי ד'איינוויל (נפטר 1453/56), הלורד של בילשטיין, וילאקור, וקסונקור, פלגני וזינקורט
- ז'אן פיליפיל (נפטר ב-1460), לורד דרניאול, התחתן עם פיליפה דה מרש
- פרי דה לינוויל (נפטר 1425 בערך).
- קתרין (נפטרה 1425 בערך).
- איזבל (נפטרה לאחר 9 באוגוסט 1457), התחתנה עם אנרי מליוקור.
קישורים חיצוניים
- שארל השני, דוכס לורן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Bogdan 2007, p. 284.
- ^ Bogdan 2007, p. 64.
- ^ Sumption 2015, p. 552.
- ^ Davidson & Oosterwijk 2021, p. 229.
- ^ Pernoud 1982, p. 38.
- ^ Kekewich 2008, p. 27.
- ^ Bogdan 2007, p. 76.
