תלסופוביה
 | |
| הדגמה של צוללת מסוג וירג'יניה. אנשים בעלי תלסופוביה לעיתים יפחדו להיכנס אל תוך גופים אשר שוכנים בגופי מים עמוקים | |
| תחום | פסיכיאטריה, פסיכולוגיה קלינית |
|---|---|
| שכיחות | 5 עד 10 אחוז מהאוכלוסייה (ארצות הברית) |
| גורם |
|
| תסמינים |
|
| טיפול | טיפול בחשיפה, ייעוץ, טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול תרופתי |
תלסופוביה (מיוונית: θάλασσα = תלסו "ים", φόβος = פחד. באנגלית: Thalassophobia) היא מושג מתחום הפסיכולוגיה, המתאר פחד או הירתעות מגופי מים עמוקים כמו ים, אוקיינוסים, בריכות או אגמים. יש להבדיל תלסופוביה מאקוופוביה, המסווגת כפחד ממים עצמם ולא מגופי מים עמוקים.
תלסופוביה יכולה לכלול פחד משהייה בגופי מים גדולים ומקווי מים עמוקים, פחד מריקנותו העצומה של הים, מגלי ים, יצורים מימיים ופחד ממרחק מהיבשה. הגורמים לתלסופוביה אינם ברורים שכן הם יכולים להשתנות מאוד בין אנשים, והם נושא למחקר על ידי אנשי מקצוע רפואיים. חוקרים הציעו שהפחד מגופי מים גדולים הוא בחלקו תגובה תורשתית ואנושית, ויכול להיות שהוא קשור גם להשפעות של תרבות פופולרית הגורמת לפחד ומצוקה. ישנה תיאוריה שהפסיכולוגיה הבסיסית של הפוביה נובעת מהטבע הסמלי של המים. באופן ספציפי, מרחבי הים קשורים לעיתים קרובות ללא-מודע העמוק של האדם. חומרת התלסופוביה, הסימנים והתסמינים הקשורים אליה הם נזילים ומורכבים למדי. אנשים עם תלסופוביה חווים ייסורים רגשיים ופיזיים הנגרמים על ידי מגוון של טריגרים. טיפול בפוביה זו עשוי לכלול שילוב של פסיכותרפיה ותרופות נגד חרדה, והוא יעיל ביותר כאשר ניתן לחולים במהלך הילדות, כאשר התלסופוביה בדרך כלל בשיאה.
גורמים
- הקשר תורשתי: נהוג לחשוב שהפחד מגופי מים גדולים הוא תכונה תורשתית העוברת מדור לדור. בני אדם מעדיפים ודאות על פני סיכון והסתגלות על סמך היסטוריית למידה. מחקר משנת 2016 של ניקולס קרלטון[1] קובע כי "הפחד מהלא נודע" הוא מנגנון שהניע את הישרדות האנושות מאז ראשיתו. גילוי פחד כלפי מקווי מים עמוקים הוא למעשה מוצדק מאחר שהאבות הקדמונים הבינו שהישרדותם תלויה בהישארות בארץ טריטוריאלית ולא בסביבות מימיות. הבנה זו הובילה לפחד מהותי שעובר מדור לדור על מנת להבטיח את הישרדות המין האנושי.
- מיתולוגיה ותרבות פופולרית עכשווית: הים מתואר לעיתים קרובות כמרחב של אסון ועונש, דרך אירועים כמו המבול, ולהבדיל טקסטים כמו "הסערה" מאת ויליאם שייקספיר הציגו את הים כעולם אחר שיש בו רוע. הספרות הגותית והעל-טבעית נמשכה לעבר הים כסביבה פורייה, וכתוצאה מכך יוצרת תמונה לא נעימה ומפחידה במוחם של הקהל. הסרט שובר הקופות משנת 1975, "מלתעות", נחשב לסרט קולנוע רב השפעה שהניע את התנועה המודרנית של התלסופוביה. השפעות תרבותיות אלו (הן עתיקות והן מודרניות) נחשבות שהוסיפו לשכיחות הפחד מגופי מים עמוקים לאורך הזמן.
- חוויות עבר וגנטיקה: אירוע טראומטי יכול גם לעורר פחד עמוק מאוקיינוסים.[2] חוויות טראומטיות של פחד בזמן שחייה, או כמעט טביעה הן גם הגורמים המובילים לתלסופוביה. בנוסף לכך, התבוננות בסוכני חיברות משמעותיים כמו הורים הסובלים מפוביה זו, נחשבת לגורם לפיתוח תלסופוביה בשלב מאוחר יותר בחיים. מדענים מאמינים שגנטיקה ותורשה ביולוגית ממלאות תפקיד מרכזי בהשגת פחד מפני ימים, אוקיינוסים ואגמים. גורמים גנטיים כאלה כוללים בן משפחה עם תלסופוביה, ואפילו שמיעת סיפורים מפחידים על תאונות מים. חוויות אישיות וגידולו של האדם הם כולם משתנים שעלולים להיות הגורם לתלסופוביה.
- תיאוריות פסיכולוגיות סביב תלסופוביה: תלסופוביה מוסברת לעיתים קרובות כפחד קדמוני. בהתחשב בכך שבני אדם הם יונקי יבשה ואנו מסתמכים על הראייה שלנו כדי לאסוף מזון, קיימת התנגדות תורשתית לים העמוק. קרל יונג, פסיכיאטר שווייצרי, חקר את הארכיטיפים בלא-מודע הקולקטיבי. ארכיטיפים הם משמעויות נסתרות בסמלים ובמסרים בחברה. הלא-מודע הקולקטיבי הוא חשיבה לא מודעת של חברה אוניברסלית. יונג מזכיר במחקרו[3] כי מים הם ארכיטיפ פופולרי בלא-מודע הקולקטיבי כהשתקפות של המחשבות והרצונות האפלים ביותר של האדם.
ראו גם
הערות שוליים
