X-10 (מטוס ללא טייס)
 | |||||||||||||||
| ה-X-10 מוצג במוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקני | |||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס ניסוי | ||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||||||||
| יצרן | North American Aviation | ||||||||||||||
| טיסת בכורה | 14 באוקטובר 1953 | ||||||||||||||
| צוות | ללא | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
ה-X-10 מתוצרת נורת' אמריקן אוויאיישן, בדומה ל-X-9 שרייק, הוא מדגים טכנולוגיה לא מאויש לטכנולוגיות טילים מתקדמות המשתייך לסדרת מטוסי ה-X. הוא נועד להשיג תוצאות מחקריות לצורך פיתוח טיל השיוט SM-64 נואחו.
היסטוריה
פיתוח טילי שיוט קרקע-קרקע על-קוליים ארוכי טווח בנורת' אמריקן שהחל ב-1946 הוביל לבסוף לפיתוח ה-SM-64 נואחו. לצורך השגת תוצאות מחקריות לפיתוח ה-SM-64, נבנה ה-RTA-A-5, ששמו שונה ל-X-10 ב-1951, והוא טס לראשונה ב-13 באוקטובר 1953.
ה-X-10 הונע על ידי שני מנועי טורבו-סילון, כלל כן נסע מתקפל ויכל להמריא ממסלול המראה ולנחות עליו כמו מטוס רגיל. הקנארדים וכנפי הדלתא שלו היו זהים לאלו ששימשו בטיל הנואחו. ה-X-10 נשלט מהקרקע על ידי מפעיל באמצעות מערכת הנחיה, ששידרה לו פקודות ברדיו, וצויד במערכת טייס אוטומטי לטיסה יציבה. מטוסי X-10 מאוחרים יותר כללו מערכת ניווט אינרציאלית.
בזמנו, ה-X-10 היה המטוס המהיר ביותר שהיה מונע על ידי מנועי טורבו-סילון, בהגיעו למהירות שיא של מאך 2.05. הגובה המרבי אליו הגיע ה-X-10 הוא 44,800 רגל. התוכנית המוצלחת הופסקה ב-1956, עם התחלת הניסויים הראשונים בטיל הנואחו. התוכנית עברה מבסיס אדוארדס לקייפ קנבראל ב-1955. הטיסה האחרונה של ה-X-10, 27 במספר, נערכה ב-26 בינואר 1959. מתוך שלושה עשר מטוסי X-10 שנבנו, רק עשרה שימשו לניסויים. פרט ל-X-10 אחד, אבדו כל מטוסי ה-X-10 בתאונות נחיתה או כששימשו כמטרות לירי. ה-X-10 היחיד ששרד מוצג כיום במוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקני בבסיס חיל האוויר רייט-פטרסון, ליד דייטון אשר באוהיו.
קישורים חיצוניים
על הX-10 (באנגלית)
| מטוסי ה-X האמריקניים | |
|---|---|
|
