אזינו לאריו
 | |
| מדינה |
 איטליה |
|---|---|
| מחוז |
 לומברדיה |
| נפה | לקו |
| ראש העיר | פייטרו פנסה |
| תאריך ייסוד | 1927 |
| שטח | 18.7 קמ"ר |
| גובה | 913 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בקומונה | 760 (2014) |
| ‑ צפיפות | 41 נפש לקמ"ר (2014) |
אֶ֫֫זינו לאריו (Esino Lario) היא עיירה ומועצה מקומית (comune) בנפת לקו (lecco) בהרי האלפים האיטלקיים בצפון מחוז לומברדיה, סמוך לגבול שווייץ, כ-60 ק"מ מצפון למילאנו, במרחק של 15 ק"מ צפונית מערבית ללקו (Lecco), וכ-4.3 ק"מ מן החוף המזרחי של אגם קומו. בעיירה מתגוררים כ-760 תושבים, אך התיירות בה מגדילה את מספר השוהים בה באופן ניכר.
האזור סביב אזינו לאריו מוקף בנוף אלפיני קארסטי הנחשב מרהיב ביופיו, ובו מערות ונקבים בסלע, שנוצרו במשך שנים באופן טבעי על ידי משקעים.
גאוגרפיה
העיירה ממוקמת למרגלות האלפים האיטלקיים, כ-4.3 ק"מ מן החוף המזרחי של אגם קומו. היא ממוקמת בראש העמק הקטן ואלסאסינה (Valsassina). העיר מורכבת משני חלקים היסטוריים: אזינו תחתית, שהייתה יישוב נפרד, ממוקמת בגובה של כ-900 מטרים מעל פני הים, ואזינו עלית, בגובה של כמעט 1,300 מטרים מעל פני הים. במשך מאות שנים היו אלה שני יישובים קטנים נפרדים, והם אוחדו ליישוב מוניציפלי אחד בשנת 1927, בתקופת השלטון הפשיסטי.
מקור המילה לאריו במונח הלטיני לאגם: Larius. באזור האלפים האיטלקיים ובמורדותיו שוכנים אגמיה הגדולים והמרהיבים של איטליה, ביניהם אגם קומו (כ-4 ק"מ מהעיירה), אגם גארדה, אגם מאג'ורה, ובמרחק לא רב, בגבול שווייץ, אגם לוגאנו.
אזור אזינו לאריו הררי. הנקודה הנמוכה ביותר באזור, אליה ניתן להגיע, היא בגובה 554 מטרים מעל פני הים, ואילו הנקודה הגבוהה ביותר היא פסגת גריניה (Grigna) שגובהה 2,904 מטרים. ריבוי דולומיט (סלעים בעלי דרגת קושי גבוהה ביותר, המורכבים מסידן פחמתי וממגנזיום) באזור, גרם לנוף קארסטי מרשים, שבו מספר רב של בולענים ומערות טבעיות שנוצרו בסלע, בכל רחבי האזור.
תופעת טבע בולטת באזור היא המונקודנו (Moncodeno), כעין אמפיתיאטרון טבעי הממוקם במורדות הרי גרינייה (Grigna) בגובה של בין 1,700 מטרים ל-2,300 מטרים, ובו מספר רב של בולענים (שקעים באדמה), וכמעט 500 מערות. התופעה נוצרה על ידי פעולה משולבת של הקארסט ושחיקה שהושפעו מקרח שכיסה את האזור במהלך עידן הקרח. בחלק מהמערות נמצא קרח תת-קרקעי.
אקלים
אזינו לאריו מאופיינת במזג אוויר לח, אקלים ממוזג, קר יותר מאשר ברוב עמק הפו, בשל גובהה הניכר. הטמפרטורה השנתית היא סביב 10 מעלות צלזיוס בממוצע, עם ריבוי משקעים, יותר מ-1,700 מ"מ משקעים בשנה ממוצעת. הגשמים תכופים במשך כל השנה, בעיקר בקיץ. בתקופת החורף, בה יש פחות משקעים, יורד באזור שלג.
הקיץ מתון, עם ממטרי גשם תכופים וסופות רעמים. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 19 °C, גבוהה יותר בחודשי יולי ואוגוסט, ונמוכה במקצת ביוני. גם במקרים הנדירים בקיץ בהם יש גלי חום, טמפרטורות המקסימום עולה לעיתים רחוקות על 32 מעלות צלזיוס.
החורף קר ומושלג, אך ממוזג. הטמפרטורה הממוצעת לחודשים דצמבר, ינואר ופברואר היא סביב 1-2 °C, ולא בכל יום יורד שלג.
היסטוריה
העיירה אזינו לאריו נוסדה ב-1927 על ידי מיזוג של שני היישובים הקטנים אזינו העלית ואזינו התחתית.
בשלהי שלטון האימפריה הרומית המערבית, שלט בצפון איטליה אודואקר, שהיה השליט הברברי הראשון שכבש את איטליה. בהמשך נכבש האזור על ידי הביזנטים במלחמה ממושכת. לאחר מכן, בשנת 569 לספירה, כבשו הלומברדים את מילאנו. לוחמי האימפריה הביזנטית, הגנו על אזינו לאריו בתקופת לוחמה שארכה 20 שנה, עד מותו של המלך אלבוין. הלומברדים שכבשו את המקום התירו למקומיים תושבי המקום להמשיך לשהות במקום ולעבד את האדמה תמורת מסים גבוהים.
לקראת סוף המאה השתים עשרה, עם חיזוק המעמדות השונים, נוצר שלטון עצמאי של היישובים באזור. כל כפר נוהל באופן עצמאי על ידי ראשי המשפחות, שיוצגו על ידי נציגים נבחרים שישבו בנפת לקו.
בתחילת המאה השש-עשרה, התקיים סכסוך על האגם (לאריו) המזרחי, אגם קומו, בין צבאות צרפת וספרד, בסופו עבר האזור לשליטה ספרדית, ובהמשך עבר המקום לשליטת בית האבסבורג. השפה והתרבות של צפון איטליה נותרו בעינן למרות חילופי השליטים באזור.
אף על פי שאזינו לאריו הייתה עיירה קטנה וענייה, היא השתתפה בתהליך הפוליטי והחברתי של איחוד איטליה, שהתרחש במהלך המאה ה-19. בינואר 1848 החלה תסיסה במרבית המדינות האיטלקיות. ב-5 בינואר החלה שביתה בלומברדיה במהלכה נמנעו האזרחים מעישון וממשחק בלוטו, שני העיסוקים שהוטל עליהם מס כבד, שהיה מקור הכנסה לשליטים האוסטרים. מתנדבים מאזינו לאריו הצטרפו ללוחמים מלקו וממילאנו במרד, שהוביל למלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה (1849-1848) ולהקמתה של ממלכת איטליה.
125 חיילים מאזינו לאריו נהרגו במהלך מלחמת העולם הראשונה, מספר גדול ביותר ביחס לאוכלוסיית העיירה. חלק מאותם חיילים היו מעוטרי מדליות. לאחר המלחמה החליט השלטון הפשיסטי על איחוד שתי העיירות הנפרדות "אזינו העלית" ו"אזינו התחתית" ולמיזוגן לרשות מוניציפלית אחת. המיזוג הושלם בשנת 1927, והעיירה החדשה נקראה Esino Lario, "אגם אזינו".
כלכלה
חקלאות
האקלים הצפוני הממוזג וריבוי המשקעים, הביאו לכך שבעבר היה האזור כולו מיוער ביערות אשור ושדר. אזינו לאריו הייתה חלק מקבוצת יישובים במורדות האלפים המיוערים, שסיפקו פחם עץ ועצי הסקה לסביבתם. עם ההתקדמות הטכנולוגית, צמצום הצורך בהסקה על ידי פחם, והתכלות היערות, הצטמצמה הפעילות הכלכלית בתחום זה, אף כי היערנות עדיין נחשבת כחלק ממורשת המקום. את השימוש בטבע להסקה החליף כיום גידול צמחי ועצי נוי במקום.
תיירות
התיירות באזינו לאריו החלה בסוף המאה ה-19, עם גילויי המאובנים וייחוד המקום, שהיה בעבר שקוע מתחת לקרחון. משלחות מחקר רבות של גאולוגים ומדענים אחרים, הגיעו למקום, במיוחד בתקופות הקיץ הנוחות יותר.
במאה העשרים החלו להגיע גם תיירות נופש. נופי מורדות הרי האלפים המיוערים מצד אחד, ומוקפים בסלעים קארסטיים מצד שני, הפך לאבן שואבת לתיירים. בשנות ה-70 של המאה העשרים כבר הייתה העיירה באופן מעשי עיירת תיירות, כאשר בחודשים יולי ואוגוסט הגיעו למקום 12,000 מבקרים, בעוד אוכלוסיית העיירה עצמה היא כ- 700 נפש בלבד. במקביל החלה להיבנות תשתית לתיירות בהתאם.
בחורף, הנוף במקום מושלג כולו, וקיימת תיירות חורף גם למטרות סקי בסביבה.
אזינו לאריו אירחה את כנס "ויקימניה 2016" של קרן ויקימדיה. הייתה זאת הפעם הראשונה שכנס זה התקיים בעיירת נופש ולא בעיר גדולה.
תרבות וקהילה
במקום נמצא מוזיאון שהוקם בשנת 1930. המוזיאון משמר ומדגים את תולדות האדם והסביבה. הוא מוקדש לגאולוגיה, חקר החי והצומח, ולהיסטוריה המקומית. המקום מתהדר גם בתערוכות של צילומי נופים אמנותיים המוצגות בו.
בנוסף, היישוב באזינו, על שני חלקי העיירה, הוא בן מאות שנים. עתיקותו של היישוב ניכרת למשל במבני הכנסיות המרשימות העומדות עדיין על תילן, חלקן מהמאה ה-15 וה-16.
בניין העירייה (המועצה) באזינו לאריו
תכנון עירוני ויצירת אמנות תלוית-מקום בוויה מונטפיורי 19, אזינו לאריו
כנסיית סנט פייטרו, אורטאנלה
כנסיית סן ג'ובאני באזינו התחתית
