בולגריה במלחמת העולם הראשונה
 | |
| צד בעימות | חלק ממעצמות המרכז |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 14 באוקטובר 1915 |
| תאריך סיום העימות | 29 בספטמבר 1918 |
| אירועי הסיום | קרב דוברו פולה |
| ראש המדינה בפועל | פרדיננד הראשון, מלך בולגריה |
| מפקדים בולטים | ניקולה ז'קוב, שר המלחמה ומפקד החזית והגנרל פנטליי קיסלוב, גיבור קרב טורטוקאיה |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 4.85 מיליון בשנת 1914[1] |
| תקציב לאומי | עלות כוללת של המלחמה 815.2 מיליוני דולר ארצות הברית (במחירי 1914) |
| נתוני הצבא | |
| צבא בולגריה | 10 אוגדות חיל רגלים ובנוסף גדודי ארטילריה, אסקדרוני פרשים, גדודי מקלענים, גדודי הנדסה ורפואה. בסך הכול 177 גדודים. סדר הכוחות הבולגרי: 522,395 אלף חיילים, 8,900 קצינים ו-600 רופאים בו זמנית ו-1.2 מיליון חיילים שגויסו במהלך כל המלחמה[2] |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש | 101,224 חיילים הרוגים בקרבות או ממחלות, 155,026 פצועים[3], 27,029 נעדרים או שבויים ועוד כ-100,000 אזרחים נהרגו במהלך הלוחמה או ממחלות[4] |
| אבדות בשטח | לפי חוזה ניי, חבל דרום דוברוג'ה הועבר לרומניה, תראקיה ליוון ומקדוניה הווארדארית, לממלכת יוגוסלביה |
ממלכת בולגריה לחמה במלחמת העולם הראשונה מ-14 באוקטובר 1915 ועד 29 בספטמבר 1918 לצד מעצמות המרכז. הרפתקנותו הצבאית של מלך בולגריה פרדיננד הראשון, אשר הקים צבא מודרני מאומן ומצויד במיטב הציוד הגרמני ושאף להקים מחדש את האימפריה הבולגרית כבר גבתה מבולגריה מחיר כבד, כאשר ב-1913 הובסה במלחמת הבלקן השנייה, אך שאיפותיו להחזרת השטחים שאבדו לבולגריה, בשילוב לחץ מהפיקוד הצבאי, הביאו להצטרפות בולגריה למלחמה. היה זה הימור מצדו של המלך, אם כי נראה היה, לפחות בתחילת הקרבות, שההימור היה מושכל, שכן בחודשים הראשונים נראה היה שסיכויי הניצחון של מעצמות המרכז גבוהים. לאחר תבוסת הסרבים, החזיקו הבולגרים בשטחים נרחבים באזור מקדוניה הווארדארית ובהמשך כבשו שטחים במזרח מקדוניה ותראקיה. בגזרה הרומנית עלה בידי הבולגרים לכבוש את חבל דרום דוברוג'ה אותו איבדו לרומנים במלחמת הבלקן השנייה, ולהשתתף בקרבות שהובילו לתבוסתה של רומניה. אלא שבהמשך נטתה המערכה לרעת הבולגרים, שהלכו ונשחקו בחזית המקדונית עד תבוסתם בספטמבר 1918. המלך פרדיננד אולץ לוותר על כיסאו, ויורשו, בוריס השלישי, נכנע למדינות ההסכמה.
רקע
ערכים מורחבים – חוזה סן סטפנו, קונגרס ברלין, הסכם לונדון (1913), הסכם בוקרשט (1913)
מלחמות בולגריה ורקע מדיני
חלום "בולגריה הגדולה"
רעיון הלאומיות שהתפשט במאה ה-19 באירופה, בעיקר כתגובה לכיבושי נפוליאון ולהתפשטות הרעיונות הליברליים של המהפכה הצרפתית, הביא להתעוררות תנועות לאומיות אצל עמים רבים ביבשת. היחלשות האימפריה העות'מאנית עוררה גל של רגשות לאומיים גם בחבל הבלקן, והביאה ליצירת ישויות לאומיות חדשות, כדוגמת בולגריה וממלכת סרביה, שהתנתקו מהעות'מאנים תוך כדי מאבק לעצמאות. לאחר סיום המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) נחתם חוזה סן סטפנו שבמסגרתו הוסכם על הקמתה של נסיכות בולגרית שגבולותיה כוללים גם חלקים נרחבים במזרח תראקיה, אזורים בצפון תראקיה ובמקדוניה היוונית וכן במקדוניה הווארדארית.
גבולות אלו היו הגשמת חלומם ההיסטורי של הבולגרים לשוב לימי הממלכה הבולגרית הראשונה. אולם הבריטים והאוסטרו-הונגרים, שחששו מהתחזקות מעמד האימפריה הרוסית בבלקנים באמצעות גרורתה בולגריה, הובילו לכינוס קונגרס ברלין ב-1878, שבו צומצמו מאוד גבולות בולגריה, ונלקחו ממנה שטחים רבים, כולל שטחי מקדוניה שאפשרו גישה לים האגאי. הבולגרים ראו בסיכומי קונגרס ברלין בגידה של חלק מהמעצמות במאבקם לעצמאות ובזכותם לגבולותיהם ההיסטוריים. אכזבה זו הובילה את הבולגרים לחתירה להגמוניה אזורית ולהחזרת השטחים שנגרעו ממדינתם גם בכוח. הסרבים חתרו אף הם למעמד דומה, דבר שהוביל למתיחות בינם לבין בולגריה.
מדינות אלה חוזרו במרץ על ידי המעצמות הגדולות באמצעות סיוע כלכלי, באספקה של ציוד צבאי רב וכן בתמיכה פוליטית בשליטים. מנהיגי המעצמות חששו מפריצתו של גל לאומי דומה, בעיקר באימפריה הרוסית ובאימפריה האוסטרו-הונגרית, שגבלו בבולגריה ובסרביה שבהן ישבו בני אותם לאומים אתניים. המעצמות שאפו ליציבות שלטונית בבולגריה ובסרביה, וכן שאפו ליחסים קרובים עם המשטרים בשתי המדינות, ובכך למעשה ליבו את מאבק הכוחות האזורי בין הבולגרים לסרבים[5].
החתירה להגמוניה אזורית
כך נוצרו עימותים בין מדינות הבלקן, שבהם בלט בחריפותו העימות בין בולגריה לסרביה, שהייתה האויב ההיסטורי של העם הבולגרי, עוד מימי האימפריה הבולגרית הראשונה. ב-14 בנובמבר 1885, הכריז המלך הסרבי מילאן הראשון מלחמה על בולגריה, בשאיפה להישגים טריטוריאליים, ותוך ניצול חוסר הסדר הפנימי בנסיכות הבולגרית. לאחר הישגים סרביים בראשיתה, הסתיימה מלחמת בולגריה-סרביה בניצחון בולגרי, ובה כבשה בולגריה שטחים בסרביה. רק איום מפורש של האוסטרו-הונגרים על בולגריה מנע את המשך התקדמות הצבא הבולגרי, והביא לסיום המלחמה[6].
ב-1908 ניצלו האוסטרו-הונגרים את חולשת העות'מאנים, וסיפחו רשמית[7] את בוסניה והרצגובינה, מהלך שהקים עליהם את הרוסים שהיו נתונים עימם במשא ומתן בעניין מחד ואת הסרבים, שלטשו עיניים לחבל זה, מאידך. השילוב בין הסכסוכים האזוריים בבלקן לבין העניין שגילו המעצמות בנעשה באזור, זיכה את הבלקן בכינוי "חבית אבק השריפה של אירופה". כך, בין 1912 ל-1913, התרחשו מלחמות הבלקן (הראשונה והשנייה). תחילה התאגדו ממלכת בולגריה, ממלכת סרביה, נסיכות מונטנגרו וממלכת יוון, במסגרת הליגה הבלקנית, ותקפו את העות'מאנים במטרה לכבוש שטחים נוספים ולצרפם למדינותיהם. הליגה הבלקנית נחלה הצלחה במלחמת הבלקן הראשונה וצבאו של פרדיננד הראשון אף כבש את אודרין (חלק מטורקיה המודרנית).
אולם, פרדיננד נטה להרפתקנות-יתר בתחום הצבאי, בשל שאיפתו להגשים את חזונו לחידוש ימיה של האימפריה הבולגרית. בלחץ קציני צבא מיליטנטים, הוא הוביל את בולגריה לעימות עם חברותיה לליגה הבלקנית. כך פרצה מלחמת הבלקן השנייה, שבמהלכה הובס הצבא הבולגרי, ובסיומה, במסגרת הסכם בוקרשט, איבדה בולגריה את מרבית השטחים שאותם כבשה במלחמת הבלקן הראשונה, וגישתה לים האגאי הוגבלה לרצועה צרה עד נמל דדאגץ'. מלחמות הבלקן הגבירו את החשש שמעצמות אירופה יתערבו באופן פעיל בסכסוך, עניין שעלול היה להביא למלחמה אירופית כוללת, בשל מערכת הבריתות וההסכמים ביניהן.
המלך פרדיננד נאחז בחלומו, וחבר לבסוף למעצמות המרכז שלחמו בסרביה, בשל רצונו להחזיר לבולגריה את השטחים שאבדו לה במלחמת הבלקן השנייה, וכן להשיב את יוקרתו ואת שמו הטוב, בשאיפה להגמוניה שלטונית באזור. בנוסף, הבטיחו הגרמנים לפרדיננד להכיר בגבולות שנקבעו בחוזה סן סטפנו. גם מוצאו של פרדיננד, נצר לשושלת סקסה-קובורג-גותה הגרמנית, הביא לנטייתו הטבעית בעד גרמניה.
הפוליטיקה הפנימית והלכי הרוח בקרב העם הבולגרי
ממלכת בולגריה הייתה מונרכיה חוקתית, ועל אף שסמכויותיו של פרדיננד הוגבלו על ידי הפרלמנט, לפי החוקה הבולגרית, הוא היה אוטוקרט באופי שלטונו. פרדיננד התעמת עם הפרלמנט ועם חלק מראשי הממשלה, והרבה לבחור בעלי תפקידים מקרב נאמניו[8]. פשוטי העם הבולגרי לא דגלו ככל הנראה במלחמה נוספת, שכן תוך 35 שנים ידעה המדינה שלוש מלחמות גדולות, שהחריבו חלקים נרחבים ממנה[9].
הצמרת הפוליטית והצבאית, שחלק גדול ממנה מונה על ידי פרדיננד, החזיקה בתפישה מיליטנטית ואופורטוניסטית, שליבתה את אש המלחמה. לאחר מלחמת הבלקן השנייה, נטתה דעת הקהל הבולגרית נגד האימפריה הרוסית ונגד מעצמות המערב, כגון צרפת והאימפריה הבריטית, משום שלדעת מעצבי המדיניות הבולגרית, הן לא תמכו במאבק הבולגרי להגמוניה אזורית.
בשנים אלו הייתה בולגריה אומה בעלת אוריינטציה דתית חזקה במיוחד, לכיוון הנצרות האורתודוקסית. תפישה דתית זו הייתה נחלתם של עמים נוספים באזור, כגון היוונים, שהפכו בהחלטת מנהיגיהם לאויבי בולגריה בקרב. פרדיננד לא העריך נכונה את עוצמת האמונה הדתית בקרב הבולגרים, ואת התגובה הנזעמת של חלק מהאוכלוסייה לברית שכרת המלך עם שנואי נפשם, המוסלמים מהאימפריה העות'מאנית, נגד אחיהם הנוצרים מיוון. לברית זו הייתה השלכה ממשית על המורל ועל המוטיבציה של הצבא הבולגרי בחזית המקדונית, במיוחד בעת קרבות ישירים מול הצבא היווני[10].
צבא בולגריה
מבנה הצבא וציודו
הצבא הבולגרי הממוסד נולד לאחר קבלת עצמאות בולגריה ב-1878, ושכבת הפיקוד הזוטר הצעירה התבססה על מיליציית המתנדבים אופלצ'נצי, שפעלה לצד הרוסים במלחמת העצמאות הבולגרית. עד ל-1885 היה נתון הפיקוד הבכיר בידי קצינים רוסים. מבחינת הזיקה הפוליטית, היו חברי אופלצ'נצי לאומנים במיוחד וחסרי פשרות, ועם עזיבת הצבא הרוסי את המדינה, החלו חברי הארגון לתפוס עמדות מפתח בצבא והובילו קו מיליטנטי במיוחד.
הנסיך אלכסנדר בטנברג, שהיה קצין צבא מיומן, הקים צבא מודרני ומאומן, שצבר בימי יורשו, המלך פרדיננד, ניסיון צבאי ופיקודי רב. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה התבסס הצבא הבולגרי על מערך של צבא סדיר בן 85,000 חיילים בגילאי 21–23, כוחות מילואים בהיקף של 250,000 חיילים בגילאי 24–40 וכוחות מיליציה בהיקף של 54,000 אנשים בגילאי 41–46 שהוגדרו כ"קו שלישי". במהלך המלחמה גייסו הבולגרים 15 אוגדות, מתוכן 13 אוגדות רגלים ו-2 אוגדות פרשים[11]. מומחים מעריכים שכ-1.2 מיליון חיילים בולגרים גויסו במהלך כל מלחמת העולם הראשונה[12]. לאחר חוזה ניי צומצם היקף כוח האדם של הצבא הבולגרי לכדי 33,000 איש, שאורגנו כז'נדרמריה.
מספר החיילים באוגדות הרגלים הבולגריות הגיע ל-24,000 ובהיקף כוח האדם דמו לגייסות בצבאות אירופיים. כל אוגדה מנתה 2 חטיבות, כל חטיבה מנתה 2 רגימנטי רגלים בני 4,583 חיילים כל אחד ובכל רגימנט 2 גדודים בני 4 פלוגות. בנוסף מנתה כל חטיבה פלוגת מקלענים בת 80 חיילים, פלוגת חיל עזר בת 180 חיילים, שני אסקדרוני פרשים ורגימנט ארטילריה בן 1,959 חיילים שאורגן ב-3 פלוגות תותחנים. עוד נמנו בכל חטיבה פלוגת ז'נדרמריה, פלוגת הנדסה, פלוגת אספקה ופלוגת רפואה. כל אוגדת פרשים מנתה 2 חטיבות ובכל חטיבה 2 רגימנטים. כל רגימנט פרשים מנה 657 חיילים ואורגן ב-4 אסקדרונים. בנוסף מנתה כל חטיבה רגימנט ארטילריה רכוב, גדוד אספקה וגדוד רפואה[11].
הרובה העיקרי בו צוידו חיילי הרגלים הבולגרים היה מדגם שטייר מנלישר M1895 מוזן מחסנית מתוצרת אוסטרו-הונגרית. רובים נוספים היו מוסין נגאן, ברדאן וקרנקה M-1867 מתוצרת האימפריה הרוסית וכן מאוזר 98 מתוצרת גרמנית. הקצינים צוידו גם באקדחים ואקדחי תופי. יחידות הרגלים צוידו במקלעי מקסים אשר סופקו לצבא הבולגרי על ידי הגרמנים החל מ-1908. חיילי חיל הפרשים צוידו ברובי קרבין. הארטילריה הבולגרית התבססה על תותחי 75 מילימטרים מתוצרת שניידר מצרפת וכן מתוצרת קרופ הגרמנית, תותחי הרים בקוטר 75 מילימטרים וכן מספר סוללות תותחי הוביצר, רובן בקוטר 120 מילימטרים ועוד תותחים בודדים בקטרי 105 ו-150 מילימטרים. פגזי התותחים היו מתוצרת קרופ וריינמטאל מגרמניה[13].
כמו כן שלח הצבא הגרמני מדריכים וכוחות עזר במיוחד בתחום האווירי. הצי הבולגרי היה עדיין בחיתוליו, והפעיל 6 ספינות טורפדו מסוג "דראזקי". אחת מהן טובעה על ידי מוקש ימי רוסי בים השחור ב-16 בספטמבר 1916.
הפיקוד הצבאי
המלך פרדיננד הראשון היה המפקד העליון של הצבא ומפקד הצבא בפועל היה הגנרל ניקולה ז'קוב. ב-1915 כיהן ז'קוב בתפקיד שר ההגנה הבולגרי, וב-1916 מונה למפקד כוחות הצבא בחזית הבלקן. ז'קוב היה בעל ניסיון צבאי רב. ב-1885, בעת המלחמה מול הסרבים, שירת כקצין צעיר בדרגת סגן, ולאחריה השתתף באופן פעיל בהפיכה שבה הודח הנסיך אלכסנדר בטנברג. במלחמות הבלקן שירת כקולונל בחזית תראקיה. הוא היה לאומן חסר פשרות וחסיד של "בולגריה הגדולה". לאחר מלחמת העולם הראשונה הודח מתפקידו.
הפיקוד הצבאי הבולגרי הורכב בעת ההיא מקצינים שנחשבו מיליטנטים בדעותיהם, רבים מהם יוצאי האופלצ'נצי אשר שאפו להחזיר בכל מחיר את האבדות הטריטוריאליות של מלחמת הבלקן השנייה, וחלקם היוו את גרעין ההפיכה הצבאית שהובילה להדחתו של הנסיך בטנברג באוגוסט 1886. הצבא הבולגרי אורגן ב-4 ארמיות. הארמייה הראשונה הוצבה במרכז מקדוניה בקבוצת ארמיות תחת פיקודו של אוגוסט פון מקנזן. הארמייה השנייה הוצבה בדרום מזרח מקדוניה. הארמייה השלישית בגזרה הרומנית באזור דוברוג'ה והארמייה הרביעית באזור מזרח תראקיה. עם התמשכות הלחימה וניודן של יחידות צבא גרמניות לחזית המערבית, סופחו יותר אוגדות בולגריות ל"קבוצת שולץ" בחזית המקדונית בצמוד לארמייה הגרמנית ה-11. בספטמבר 1918 נכללו 6 אוגדות רגלים בולגריות ב"קבוצת שולץ" (האוגדות: 1, 2, 3, 4, 6 ו-12) וכוח זה נקלע לחיכוכים קשים מול הפיקוד הגרמני על רקע תחושת הזלזול שחשו הבולגרים מצידו[11].
הגנרל גאורגי טודורוב היה אחד מקציני הצבא המנוסים ביותר בשורות הצבא הבולגרי. הוא נלחם עוד במלחמה העות'מאנית-רוסית, שהובילה לעצמאות בולגריה. טודורוב שירת בתפקידי פיקוד פעיל בכל מלחמות בולגריה, ונמנה עם חבורת הקצינים שהדיחה את הנסיך בטנברג בהפיכה של 1886. במלחמת העולם הראשונה, כשהוא בן 58, פיקד על הארמייה הבולגרית השנייה שפעלה בחזית המקדונית, ותחת פיקודו ניצחו הבולגרים בקרב אובצ'ה פולה. ב-8 בספטמבר 1918 החליף טודורוב את הגנרל ז'קוב שחלה, מונה למפקד החזית, ונחל ביחד עם צבאו את תבוסתם הצורבת בקרב דוברו פולה, שהובילה לפריצת החזית ולבקשת הבולגרים להפסקת אש. לאחר המלחמה נתפש טודורוב כאחראי לכישלון בחזית.
מפקדי ארמיות נוספים היו הגנרל קלמנט בוידז'ייב, מפקד הארמייה הבולגרית הראשונה שפעלה בגזרה הסרבית, ותחת פיקודו ניצחה בקרב מוראבה ובקרב קוסובו, שהוביל להכנעתה של סרביה, והגנרל סטפן טושב, מפקד הארמייה הבולגרית השלישית שנלחמה בחזית הרומנית, בקרב דובריץ' ובקרבות ליד העיירה קובאדין שהובילו לכיבוש חבל דרום דוברוג'ה והעיר קונסטנצה. במהלך המלחמה מונה טושב למושל מקדוניה, ומכיוון שנחשב גיבור מלחמה, הותר לו להמשיך ולשרת גם לאחריה, בניגוד לקצינים רבים אחרים[11].
מפקדים בכירים נוספים היו הגנרל ולדימיר ואזוב, מפקד האוגדה התשיעית הבולגרית, שפיקד על קרב דויראן השלישי, שבו הביסו הבולגרים את כוחות הצבא הבריטי, והגנרל פנטליי קיסלוב, מפקד אוגדת חיל הרגלים הרביעית של צבא בולגריה, שלחמה בקרב טורטוקאיה בגזרה הרומנית. קיסלוב נודע באומץ לבו, ובכך שלא אחת נלחם בקו הקדמי יחד עם יחידות החוד של אוגדתו.
מהלך המלחמה
,_Greece_-_August_1916_(World_War_1).jpg)
המערכה על סרביה
- ערך מורחב – המערכה על סרביה במלחמת העולם הראשונה
המערכה בבלקן רקע כללי
בעקבות הירצחו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד, הציבה האימפריה האוסטרו-הונגרית אולטימטום לסרבים, אשר כלל בין היתר דרישה לפרוק את האגודות הלאומיות מנשקן, להטיל פיקוח על העיתונות, ולהתיר לנציגי אוסטריה לחקור את הרצח. על אף שהסרבים הסכימו לקבל את מרבית הדרישות, הכריזה ב-8 ביולי 1914 אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה. בעקבות הכרזה זו הופעלה מערכת הבריתות האירופית, ובתוך כחודש ימים היו כל מעצמות אירופה מעורבות במלחמה[5]. הצבא הסרבי, שמנה 250,000 חיילים בפיקודו של רדומיר פוטניק, הצליח לבלום ובהמשך אף להדוף את הצבא האוסטרו-הונגרי שמנה כ-450,000 לוחמים. ב-14 בדצמבר 1914 הביסו הסרבים את האוסטרו-הונגרים בקרב קולובארה והדפו אותם אל מחוץ לגבולות סרביה.
עם הפלישה האוסטרו-הונגרית לסרביה, הכריזה מונטנגרו בעלת בריתה מלחמה על אוסטרו-הונגריה. צבא מונטנגרו הדף את הצבא האוסטרו-הונגרי ואף הצליח לחדור לשטחי בוסניה. אלבניה זכתה בעצמאותה לאחר מלחמות הבלקן, וב-14 בפברואר 1914 הכריזה על עצמה רשמית כנסיכות עצמאית. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה שרר חוסר יציבות פוליטית בנסיכות שאילץ את שליטה, הנסיך וילהלם שתמך במעצמות המרכז, לעזוב את הנסיכות. באוקטובר פלש צבא יוון לשטח אלבניה והשתלט על חבל צפון אפירוס ובכלל זה על הערים ג'ירוקסטרה וקורצ'ה. ממלכת איטליה פלשה לאלבניה וצבאה כבש את ולורה. במקביל כבשו צבאות סרביה ומונטנגרו חלקים מצפון אלבניה.
הרקע להצטרפות בולגריה למערכה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הכריזה בולגריה על נייטרליות. הן מעצמות המרכז והן מדינות ההסכמה חיזרו אחרי הבולגרים במטרה לצרפם לצידן, תוך מתן הבטחות טריטוריאליות שונות. ב-6 באוגוסט 1914 חתמו בולגריה והאימפריה העות'מאנית על הסכם הגנה הדדי ובמסגרתו התחייבו שלא לתקוף מדינה בלקנית מבלי ליידע האחת את השנייה. במקביל, החלו הבולגרים לשאת ולתת עם נציגי שני הצדדים הלוחמים. הבריטים היו מוכנים להציע לבולגרים את שטחי מקדוניה הווארדארית, אך הסרבים התנגדו בעיקשות. במאי 1915 הציעו מדינות ההסכמה לבולגריה שטחים במזרח תראקיה ובמקדוניה בתמורה להצטרפות בולגריה למערכה ותקיפת האימפריה העות'מאנית. עוד הובטח סיוע כלכלי. הצעתן של מדינות ההסכמה לא תואמה עם יוון וסרביה, הן התנגדו למהלך והעניין הוביל לחוסר אמון בקרב הבולגרים.
מעצמות המרכז מצידן, ידעו על המשא והמתן מול נציגי מדינות ההסכמה ובשלהי מאי הבטיחו לבולגרים את אזור מקדוניה הווארדארית וציינו שלאחר המלחמה ידונו ברוח אוהדת עם יוון ורומניה על השבת השטחים במזרח תראקיה ודרום דוברוג'ה. במהלך כל קיץ 1915 התקיימו מגעים דיפלומטיים קדחתניים של שני הצדדים מול הבולגרים כדי לשכנעם להצטרף למערכה. מגעים אלו כונו מאוחר יותר "הקיץ הבולגרי". הבולגרים החליטו לקבל את הצעת מעצמות המרכז[14].
וסיל רדוסלאבוב, ראש הממשלה הבולגרי, ציין באוקטובר 1915, כי הנימוקים לכניסתה של בולגריה למלחמה תוך קבלת הצעת מעצמות המרכז, נעוצים הן בצורך בהגנה נגד התוקפנות הסרבית, והן מסיבות כלכליות, מאחר שמעצמות המרכז הן המדינות העיקריות עמן סוחרת בולגריה. עוד ציין רדוסלאבוב, כי הן מדינות ההסכמה והן מעצמות המרכז הציעו לבולגריה הצעות כלכליות וטריטוריאליות מפתות, אך זו הגרמנית הייתה הכנה מכולן. ראש הממשלה הבולגרי הוסיף ואמר, כי המלחמה בבלקן איננה אידאולוגית, אלא נועדה למימוש צורכיהן החומריים של האומות הלוחמות, ולעניין זה המטרה מקדשת את האמצעים ואין מניעה לשתף פעולה עם האויב לשעבר, האימפריה העות'מאנית, שכן אם תיפול איסטנבול לידי הרוסים, כלכלת בולגריה ורמת חיי תושביה יהיו הראשונות להיפגע.
גרמניה ואוסטרו-הונגריה הוכיחו את העומק הכלכלי שלהן גם בעתות מלחמה. רדוסלאבוב הוסיף וציין, שסרביה היא אויבתה ההיסטורית של בולגריה, עושקת חבל מקדוניה, שהוא חלק מהמולדת הבולגרית, ופוגעת פיזית וכלכלית באזרחי החבל ממוצא בולגרי. סיבה נוספת להצטרפות בולגריה למעצמות המרכז היא שמדינות ההסכמה תמכו בסרביה והיו מעוניינות בהרחבת הטריטוריה שלה על חשבון בולגריה[15]. בנוסף, ההישגים העות'מאניים במערכת גליפולי העמיקו את ביטחונם של מדינאים בולגרים ושל ראשי הצבא הבולגרי, בבחירת מעצמות המרכז כבעלות ברית שיובילו את המערכה להכרעה מהירה לטובת הבולגרים[16].
ב-6 בספטמבר חתמו בסופיה וסיל רדוסלאבוב מטעם בולגריה וגיאורג מיכאליס מטעם הקיסרות הגרמנית על ברית הגנה הדדית ובולגריה הצטרפה רשמית למעצמות המרכז. במסגרת ההסכם התחייבו הבולגרים לנקוט במדינות נייטרלית כלפי יוון ורומניה כל עוד הן לא יתקפו את בולגריה או מי ממעצמות המרכז.
בולגריה במערכה על סרביה
ב-22 בספטמבר הכריזה בולגריה על גיוס כללי ולאור ההכרזה פנו הסרבים לבריטים ולצרפתים בבקשת עזרה דחופה. אף על פי שראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס צידד במדינות ההסכמה ואף הציע לבריטים ולצרפתים להשתמש בנמל סלוניקי כדי להנחית כוחות סיוע לסרבים, הגיע המלך היווני קונסטנטינוס הראשון להבנות עם הבולגרים על שמירת מצב של אי לוחמה לכשיתקפו הבולגרים בסרביה ולמרות הסכם ההגנה הקיים בין היוונים לסרבים. העניין גם תאם את סיכומם של הבולגרים מול מעצמות המרכז. ב-14 באוקטובר 1915 הכריזה בולגריה מלחמה על סרביה וצבאה תקף בשתי חזיתות, מצפון בולגריה לכיוון העיר ניש ומדרומה לכיוון העיר סקופיה.
לאחר שהאוסטרו-הונגרים נכשלו שוב ושוב בהכנעת הסרבים, ניצלו הגרמנים את ההזדמנות ולאור כוונת הבולגרים לתקוף, פלשו אף הם ב-7 באוקטובר לסרביה, תוך שהם חוברים לאוסטרו-הונגרים. כוחות מעצמות המרכז תחת פיקודו הכולל של אוגוסט פון מקנזן, המשיכו במתקפתם לכיוון אלבניה, תוך שהם מכים בכוחות הסרבים והמונטנגרים המצויים במדינה. לרשות הסרבים עמדו 194 גדודי לוחמים שהיו מותשים לחלוטין והם הותקפו בשתי חזיתות על ידי הארמיות הבולגריות הראשונה והשנייה, הארמייה השלישית האוסטרו-הונגרית והארמייה ה-11 הגרמנית שמנו 288 גדודי חיילים. במענה לפניית הסרבים, הונחתו בראשית אוקטובר שתי אוגדות אנגלו-צרפתיות ליד סלוניקי, ולאחר התארגנות החלו בתנועה לכוון סרביה, אך הצבא הסרבי כבר היה בשלבי קריסה ובנוסף היה כוח הסיוע קטן בהיקפו מכדי להביא למפנה במערכה. בנובמבר כבר היה הצבא הסרבי בנסיגה מלאה דרך הרי אלבניה, תוך שכוחות מעצמות המרכז נעים לעברו. במקביל, התקדם הצבא האוסטרו-הונגרי לאורך החוף האדריאטי האלבני, תקף את כוחות הצבא האיטלקי ששלטו באזורים מסוימים בנסיכות והביא לנסיגתם.
הצבא הסרבי, הממשלה והמלך פטר הראשון הצליחו להסיג את כוחותיהם עד לאזור העיר דורס שלחופיה האדריאטיים של אלבניה תוך מניין נפגעים רב. משם פונו 151,828 החיילים והפליטים הסרבים על ידי ספינות מדינות ההסכמה. בהסכמת הממשלה היוונית נתקבלו מרביתם באי קורפו וחלקם באי הסמוך וידו. כמו כן הגיעו מקצת מהפליטים לביזרטה. האוסטרו-הונגרים נחלו הצלחה בפלישתם למונטנגרו וב-25 בדצמבר 1915 נכבשה הנסיכות. בינואר 1916 החילו האוסטרו-הונגרים משטר צבאי בסרביה ומונטנגרו.
ב-3 בדצמבר 1915 הובסו הבריטים על ידי אלמנטים מהארמייה הבולגרית השנייה ליד קוסטורינו במהלך נסיגתם מסרביה למגננה באזור סלוניקי, תוך שהם נתונים להתקפות אוויריות מצד הגרמנים על ידי מטוסים וצפלינים. לאחר הקרב נסוגו כוחות מדינות ההסכמה וביססו עמדות הגנתיות תוך בניית ביצורים היקפיים באזור החולש על סלוניקי. ב-4 בדצמבר הושלם סופית כיבוש סרביה. הצבא הבולגרי הגיע אל גבולות יוון ועצר את התקדמותו לאור התחייבות הממשלה הבולגרית לנייטרליות מול היוונים. לאחר שאלפתריוס וניזלוס ראש ממשלת יוון פוטר על ידי המלך בגיבוי הגנרל יואניס מטאקסס, מפקד הצבא, הציגו היוונים חזית נייטרלית אחידה. בתגובה הפקיעו כוחות מדינות ההסכמה את אזור סלוניקי מידי היוונים והטילו בו משטר צבאי.
קו ההגנה אשר ביססו כוחות מדינות ההסכמה היה לאורך הגבול היווני עם סרביה הכבושה וחלק מהגבול עם אלבניה. לאורך קו הגנה זה התנהלו קרבות תוך שהיוזמה עוברת בהדרגה ממעצמות המרכז למדינות ההסכמה. חזית לחימה זו נודעה כחזית המקדונית או חזית סלוניקי. החזית המקדונית לא נחשבה לחזית מרכזית במלחמת העולם הראשונה. על כל חייל שנפל בקרב בחזית זו, מתו שלושה חיילים ממלריה, מהשפעת הספרדית וממגפות אחרות[17].
מלחמת ההתשה בחזית המקדונית
- ערך מורחב – החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה
ב-5 בינואר 1916 כונסה בעיר הסרבית הכבושה ניש מועצת מלחמה של נציגי מעצמות המרכז, כאשר מפקדי הצבא הבולגרי לחצו לתקיפת כוחות מדינות ההסכמה באזור סלוניקי. כפועל יוצא מהוועידה, הודיעו נציגי מעצמות המרכז לממלכת יוון כי בכוונת כוחותיהם לחצות את גבולות הממלכה לכיוון מזרח מקדוניה ותראקיה ללא הכרזת מלחמה על היוונים. המלך היווני הפרו גרמני הודיע שהממלכה תשאר נייטרלית, הורה לצבאו שלא להתערב בנעשה והעניין הגביר את התרעומת בקרב חלק מהפיקוד הצבאי שתמך בראש הממשלה המפוטר וניזלוס. במאי 1916 דרש מפקד כוחות מדינות ההסכמה הגנרל מוריס סראי מהממשלה היוונית לבטל את הכוננות בצבא ולשחרר חלק מהכוחות המגויסים. הממשלה היוונית נעתרה לדרישתו. מתקפות האוויר של מעצמות המרכז נמשכו בכל הרבע הראשון של 1916 והן גרמו לנפגעים ולנזק רב לבריטים ולצרפתים. עד קיץ 1916 נותרו הכוחות מחופרים בעמדותיהם ובמועד זה הגיעו לחזית תגבורות סרביות, רוסיות ואיטלקיות.
בשלב זה חולק קו החזית המקדונית לחמש גזרות: על הגזרה מהנהר סטרומה ועד הווארדאר הגנו הבריטים בצירוף כוח איטלקי. הגזרה מהווארדאר ועד עיקול הנהר צרנה הוחזקה על ידי גיס צרפתי, מעיקול הצרנה ועד גרדשניצה על ידי ארמייה סרבית, מגרדשניצה ועד אגם פרספה על ידי גיס צרפתי-רוסי, ומאגם פרספה לכוון הגבול האלבני באגם אוחריד, על ידי כוח צרפתי-סרבי. מולם ניצב כוח מעצמות המרכז, כאשר הארמייה הבולגרית הראשונה הוצבה בגזרת האגמים פרספה ואוחריד, הארמייה ה-11 הגרמנית בצירוף אוגדות בולגריות שנספחו אליה הוצבה צפונית לאגם דויראן והארמייה הבולגרית השנייה הוצבה בגזרת הנהר סטרומה.
באוגוסט 1916 תקפו הבולגרים את קווי מדינות ההסכמה בשני ראשים. הצבא היווני לא נטל חלק בלוחמה מאחר שחלק מחייליו שוחררו ופורקו מנשקם בהתאם להנחיית הצרפתים והחלק האחר הונחה כאמור על ידי המלך היווני שלא להתנגד לתנועות הצבא הבולגרי. וכך, הבקיעה הארמייה הראשונה את קווי מדינות ההסכמה, חדרה לשטח ממלכת יוון וכבשה את פלורינה תוך סיוע אווירי גרמני. במקביל, תקפה הארמייה השנייה בגיבוי יחידות גרמניות בגזרת הנהר סטרומה והצליחה אף היא בהבקעת קווי מדינות ההסכמה. הבריטים והצרפתים תקפו מצידם את קווי מעצמות המרכז בגזרת אגם דויראן במטרה להקל על הלחץ בגזרות האחרות ובקרב דויראן הראשון הונחלו להם אבדות כבדות. לאחר הבקעת קווי מדינות ההסכמה התקדם הצבא הבולגרי ללא התנגדות וכבש שטחים נרחבים מזרחית לנהר סטרומה ובכלל זה את הערים סרס ודרמה. ב-24 באוגוסט הגיעו הכוחות התוקפים לעיר הנמל החשובה קוואלה השוכנת לחוף הים האגאי.
הממשלה היוונית הנחתה את כוחות הצבא שלא להתנגד לבולגרים ולסגת והגיס היווני הרביעי נסוג לנמל בקוואלה לצורך פינויו. בהיעדר ספינות פינוי נאלצו מפקדי הגיס וחייליו להיכנע והם הועברו למחנה שבויים בגרליץ שבגרמניה. בהמשך, הפגיזו ספינות הצי של מדינות ההסכמה את נמל קוואלה במטרה למנוע מהבולגרים והגרמנים לעשות בו שימוש. בשלב זה נעצרה המתקפה הבולגרית בשל מחסור בתחמושת, דלק ואספקה לחיילים. אירועים אילו הגבירו את התרעומת בצבא היווני והובילו בסופו של דבר להפיכה במסגרתה הודח המלך קונסטנטינוס. ב-1 בספטמבר 1916 החלו הבריטים במתקפת נגד בחזית הנהר סטרומה שיועדה לשחרור העיר סרס מהכיבוש הבולגרי ובמהלכה הצליחו להגיע לקרבת העיר ולהטיל עליה מצור. במקביל, תקפו הצרפתים והסרבים את הכוחות בגזרת פלורינה וב-18 בספטמבר הצליחו לדחוק את הצבא הבולגרי מהעיר ולהסיגו לקווי תחילת המתקפה. ב-12 בספטמבר פנו ראשי הפיקוד הגרמני לאיסמאיל אנוור פאשה, שר המלחמה העות'מאני, בבקשה לשליחת כוחות סיוע עות'מאניים לחזית. העות'מאנים היקצו את האוגדה ה-50 בהיקף של כ-12,000 חיילים אשר בשלהי ספטמבר החלו בפרישתם מזרחית לנהר סטרומה, תוך שהם מסופחים לארמייה הבולגרית השנייה וקובעים את מפקדתם בעיר דרמה[18].
באוקטובר 1916 הקימו הגרמנים כוח בסדר גודל של קבוצת ארמיות שעמד תחת פיקודם ונועד להיות כוח המשימה המרכזי מטעם מעצמות המרכז בזירה. הגנרל אוטו פון בלו הועבר מהחזית המזרחית ומונה לעמוד בראש הכוח שכונה "קבוצת בלו". קבוצת בלו מנתה את הארמייה הבולגרית הראשונה והארמייה ה-11 הגרמנית אשר אליה נספחו מספר אוגדות בולגריות שהיו נתונות לפיקודו הכולל של מפקד הארמייה קונו פון שטויבן. הבולגרים סירבו להעמיד את הארמייה השנייה תחת פיקוד גרמני והיא נותרה תחת פיקודם עד סיום הקרבות. ב-25 באוקטובר השלימה האוגדה העות'מאנית ה-50 את הערכותה בגזרת דרמה וב-31 באוקטובר הצליחו לוחמיה לבלום מתקפה של כוחות בריטיים בגזרת העיר סרס. במהלך נובמבר תקפו הסרבים והצרפתים בגזרת ביטולה, תוך שהבולגרים מקצים כוחות נוספים להדיפת המתקפה. לבקשת הגרמנים שלחו העות'מאנים לגזרה המזרחית לסטרומה גם את האוגדה ה-46 בהיקף של 13,000 חיילים, תוך שהם חוברים לאוגדה ה-50 ליצירת הגיס ה-20 העות'מאני. בנוסף נשלח רגימנט הרגלים ה-177 בהיקף של כ-4,000 חיילים ונספח לארמייה הבולגרית הראשונה[18].
בראשית 1917, נערכו עיקר הקרבות מול הצבא הבריטי בחזית אגם דויראן, כאשר שני הצדדים השיגו תיקונים קלים בלבד בקו החזית[19]. הקיפאון היחסי בגזרה שממזרח לסטרומה, הוביל את העות'מאנים להוצאת כוחותיהם מהזירה וניתובם לגזרת עיראק וארץ ישראל ועד לחודש מאי פונו שתי האוגדות מהגזרה. הרגימנט ה-177 נותר בחזית עד מאי 1918[18].
בשלהי אפריל החלה מתקפה משולבת של כוחות מדינות ההסכמה לאורך החזית. הבריטים תקפו בגזרת אגם דויראן ולאחר הישגים בתחילתו של קרב דויראן השני, הצליחו הבולגרים להודפם ולהסב להם אבדות כבדות. הצרפתים, הסרבים והרוסים כבשו את העיר ביטולה, אך בהמשך הוכו בקרב הר באבה שנערך בפאתי העיר, תוך שהם סופגים כ-6,000 נפגעים. לאחר כישלון המתקפה המשולבת של מדינות ההסכמה התפתחה בחזית מלחמת התשה אשר שחקה בהדרגה, אך באופן משמעותי את כוחות הצבא הבולגרי שהיו נחותים בכמותם, בציודם הצבאי ובאספקה השוטפת. במקביל חל ביוון "הקרע הלאומי". אלפתריוס וניזלוס הקים בסלוניקי את הגיס להגנת האומה היוונית וכן ממשלת צללים שזכתה להכרת מדינות ההסכמה. כוחות הנאמנים לווניזלוס הועברו מכרתים תוך שהם תובעים להצטרף למלחמה לצד מדינות ההסכמה. מולם ניצבו כוחות הנאמנים למלך בפיקודו של יואניס מטאקסס. צי מדינות ההסכמה הטיל מצור ימי על יוון תוך איום להפגיז את אתונה. המלך היווני קונסטנטינוס הראשון נאלץ לוותר על כיסאו ובנו אלכסנדר הראשון הומלך תחתיו. וניזלוס הפך שוב לראש ממשלת הממלכה כולה וב-2 ביולי 1917 הכריזה יוון מלחמה על מעצמות המרכז.
החזית הרומנית
- ערך מורחב – רומניה במלחמת העולם הראשונה
ב-27 באוגוסט 1916 הצטרפה ממלכת רומניה למערכה לצד מדינות ההסכמה. הרומנים תקפו את הצבא האוסטרו-הונגרי בהרי הקרפטים ונעו לתוך טרנסילבניה. מפקד זירת הבלקן מטעם מעצמות המרכז אוגוסט פון מקנזן הורה על פתיחת מתקפה נגד רומניה בגזרת דוברוג'ה כדי להקל על הלחץ בגזרת טרנסילבניה. הארמייה הבולגרית השלישית בפיקודו של סטפן טושב בצירוף חטיבה גרמנית והגיס העות'מאני השישי שמנה שתי אוגדות פתחו במתקפה שיעדה העיר קונסטנצה. הבולגרים הביסו את הרומנים בקרב טורטוקאיה, הארמייה הרומנית השלישית החלה בנסיגה מהירה מחבל דרום דוברוג'ה והצבא הבולגרי השתלט על השטח. ב-15 בספטמבר הפסיקו הרומנים את המתקפה בטרנסילבניה וניתבו את כוחותיהם למערכה מול כוחותיו של פון מקנזן בגזרת דוברוג'ה. צבא האימפריה הרוסית החיש כוחות לבוקרשט כדי לסייע לרומנים והכוחות המשולבים תקפו את כוחות מעצמות המרכז ליד קובאדין. לאחר הצלחה ראשונית נבלמה מתקפת הנגד הרומנית-רוסית. ב-19 באוקטובר יצאה הארמייה הבולגרית השלישית למתקפה נוספת, במסגרתה נכבשה העיר קונסטנצה והכוחות הרומנים והרוסים נסוגו לכיוון הדלתה של הדנובה.
ב-23 בנובמבר חצו כוחות מעצמות המרכז את הדנובה ליד סבישטוב, הפתיעו את הכוחות הרומנים והצליחו לכבוש שטחים נרחבים. בראשית דצמבר יצאו הרומנים למתקפת נגד כושלת בגזרת הנהר ארג'ש. בעקבות כישלון המתקפה החל הצבא הרומני בנסיגה רחבה ומהירה לאורך כל החזית. בראשית דצמבר הביסו כוחות מעצמות המרכז את הצבא הרומני בקרב בוקרשט שהוביל לכניעת העיר ולמעבר ההנהגה הרומנית לעיר יאשי. ב-27 בדצמבר נכבשה רמניקו סראט, ב-5 בינואר 1917 נכבשה בראילה וב-8 בינואר פוקשאן. במהלך החורף התייצבה החזית, עניין שאיפשר לצבא הרומני להתארגן מחדש ולפתוח בסדרת מתקפות במהלך קיץ 1917. אף על פי שהרומנים והרוסים לא הצליחו לפרוץ את קווי מעצמות המרכז, סדרת המתקפות אילצה את פיקוד מעצמות המרכז להקצות כוחות גדולים לזירה זו. עם פרוץ מהפכת אוקטובר עזב הצבא הרוסי את זירת הלחימה, הרומנים נותרו לבדם במערכה וב-9 בדצמבר 1917 נאלצו לחתום על הסכם שביתת נשק עם מעצמות המרכז. ב-3 במרץ 1918 נחתם חוזה ברסט-ליטובסק אשר סיים את מצב הלוחמה בין מעצמות המרכז לאימפריה הרוסית. ב-7 במאי 1918 אולצו הרומנים לחתום על חוזה בוקרשט ובמסגרתו מסרו את חבל דרום דוברוג'ה כולו וחלק מצפון דוברוג'ה לבולגריה. תביעותיה הטריטוריאליות של בולגריה לקבלת כל חבל דוברוג'ה לא נענו במלואן, שאר חלקי החבל נותרו בידי כוחות צבא גרמניים והעניין עורר זעם רב בבולגריה. אי קבלת התביעות הטריטוריאליות בשילוב הקיפאון בחזית המקדונית וחוסר השקט מבית הובילו להתפטרות ראש הממשלה רדוסלאבוב ובמקומו מונה אלכסנדר מלינוב. מלינוב התפטר אף הוא לאחר מספר חודשים ובמקומו מונה תאודור תאודורוב[20].
תבוסת בולגריה
נטיית החזית המקדונית לרעת הבולגרים
באפריל 1917 הועבר מתפקידו אוטו פון בלו, מפקד קבוצת הארמיות שהייתה כוח המערכה העיקרי של מעצמות המרכז בזירה, ובמקומו מונה פרידריך פון שולץ. "קבוצת הארמיות בלו" הפכה ל"קבוצת הארמיות שולץ". הכוח המקורי שהורכב מהארמייה ה-11 הגרמנית והארמייה הבולגרית הראשונה, עובה ב-3 אוגדות בולגריות נוספות ומנה בסך הכול 7 אוגדות בולגריות בגיבוי פיקודי של קציני מטה גרמנים ואוסטרו-הונגרים. לכוח נספחה גם הארמייה ה-2 הבולגרית, אך למרות בקשתם החוזרת של הגרמנים היא נותרה תחת פיקוד עצמאי. ניקולה ז'קוב מפקד החזית הבולגרי מינה את איוון לוקוב איש סודו למפקד הארמייה השנייה[21]. בין אנשי הצבא הבולגרים לגרמנים שררה מערכת יחסים עכורה, בעיקר ב"קבוצת שולץ" וזאת בשל חוסר האיזון בין מספר הקצינים הגרמנים לקצינים הבולגרים אשר פיקדו על האוגדות הבולגריות והיחס המתנשא של הפיקוד הגרמני, והדבר הוביל לפגיעה ברוח הלחימה של הבולגרים[22].
החזית המקדונית עברה שינוי מהותי בשלהי 1917, כאשר צבאות מדינות ההסכמה חוזקו ב-21 אוגדות נוספות: 6 צרפתיות, 6 סרביות, 7 בריטיות, איטלקית אחת וכן שתי חטיבות רוסיות. בתחילת 1918 הצטרף לכוחות הלוחמים הצבא היווני אשר עבר ארגון מחדש, בכוח של 3 אוגדות. בשלב זה של הקרבות נפלה עיקר המעמסה על הכוחות הסרביים והצרפתיים, אך בקרב סקרה שנערך בסוף מאי הובס הצבא הבולגרי בידי כוח יווני עדיף, וכך זכו היוונים לטבילת אש משמעותית ראשונה לצבאם המחודש. מפקד החזית החדש מטעם מדינות ההסכמה, הגנרל אדולף גיומא, החל בתכנונה של מתקפה כוללת שמטרתה הבקעת קווי החזית והכרעתה.
בעקבות התבוסה הבולגרית בקרב סקרה הודח מפקד הארמייה הבולגרית הראשונה דימיטר גשוב ובמקומו מונה סטפן נרזוב. בין פברואר לאוגוסט 1918 ערקו 2,200 חיילים בולגרים והחמירו בעיות המשמעת, וכתוצאה הועמדו לדין צבאי כ-40,000 חיילים וקצינים בולגרים, ובין 450[23] ל-2,500 חיילים הוצאו להורג[24].
החזית המקדונית נטתה לרעת הבולגרים. היקף האבדות שהלך ועלה, הקיפאון בחזית ללא כל הישגים טריטוריאליים, המשק הבולגרי שהחל לקרוס ושיתוף הפעולה עם אימפריה מוסלמית נגד "אחיהם" הנוצרים-אורתודוקסים ביוון, הביאו לאובדן מורל ואורך נשימה בקרב הצבא בחזית, שבא לידי ביטוי גם בבעיות משמעת ובעריקות. בנוסף, הסתמן הפסד גרמני במערכה הכוללת, מצב עניינים שעלול היה להותיר את הבולגרים ללא תמיכה של מעצמת-על. ההתנגדות מבית להמשך המלחמה גברה והיא הובלה על ידי מנהיג מפלגת האיכרים הכריזמטי אלכסנדר סטמבוליסקי שאף נכלא בעוון חתרנות. מהפכת אוקטובר שפרצה ברוסיה גרמה להתעוררות חתרנית קומוניסטית גם בבולגריה[10]. בנוסף חלה הרעה נוספת ביחסים מול הקיסרות הגרמנית אשר גילתה יחס מתנשא אל מול אנשי הצבא והממשל הבולגרים.
מתקפת הווארדאר של מדינות ההסכמה והכרעת החזית המקדונית
ביוני החליף לואי פראנשה ד'אספרה את אדולף גיומא בפיקוד על כוחות מדינות ההסכמה ועסק בהשלמת התוכנית למתקפה כוללת. בראשית ספטמבר חלה הגנרל ז'קוב ונאלץ לסיים את תפקידו ובמקומו מונה הגנרל גאורגי טודורוב למפקד החזית של הצבא הבולגרי. ב-14 בספטמבר 1918 פתחו כוחות מדינות ההסכמה בפיקודו של הגנרל ד'אספרה במתקפה לאורך עמק הווארדאר. המתקפה החלה בהפגזה ארטילרית כבדה מ-500 תותחים מגזרת ביטולה ועד נהר הווארדאר. בשל הפגזת ההסחה, סבר הגנרל פון שולץ שהמתקפה תתנהל באזור ביטולה וריכז את מרבית כוחותיו שם. כפועל יוצא מטעות זו נאלץ פון שולץ להורות על נסיגה רחבה של כוחותיו לאורך כל החזית המקדונית במטרה לייצב קו חדש[25].
הבריטים השתתפו ב-18 וב-19 בספטמבר בקרב דויראן השלישי אשר היה כישלון חרוץ עבורם. כוחותיהם נאלצו לתקוף בנחיתות טופוגרפית עמדות בולגריות מבוצרות היטב שניצבו כ-700 מטרים מעליהם, והם ספגו אבדות כבדות במיוחד. עדות הלוחמים מקרב זה אשר פורסמה שנים מאוחר יותר, מציינות "טבח מיותר וחסר כל הגיון" שהתרחש בקרב שהוגדר כאסון צבאי לבריטים[26].
הצרפתים והסרבים לחמו בתנאי קרקע נוחים יחסית לעומת הבריטים. למרות התנגדות עיקשת של הצבא הבולגרי, הם הצליחו בסיוע אסקדרוני פרשים בריטים לפרוץ את הקווים הבולגרים ולכבוש את קוסטורינו וסטרומיצה[26]. בין 15 ל-21 בספטמבר 1918 נערך בפסגת דוברו פולה שבמקדוניה קרב מכריע שבו היו נתונות האוגדות הבולגריות השנייה והשלישית בנחיתות קשה לעומת גדודי הצבא הצרפתי והסרבי. הכוחות הצרפתיים הפעילו להביורים ועשו שמות בקרב החיילים הבולגרים. קרב דוברו פולה הסתיים בתבוסה קשה לבולגרים, החיילים נטשו את החזית, מרדו במלך פרדיננד הראשון ודרשו את הדחתו, תוך שהם נעים אל עבר הבירה סופיה ונבלמים. הובקעה פרצה ברוחב 25 קילומטרים בקו החזית המקדונית אשר לתוכה נעו במהירות הכוחות הסרבים והצרפתים, תוך שהם מתקרבים אל גבולות ממלכת בולגריה. עצמאות בולגריה הועמדה בסכנה וממשלתה נאלצה להורות למפקדי הצבא לבקש הפסקת אש.
מפקד הארמייה ה-2 הגנרל איוון לוקוב פנה למפקד הזירה מטעם מדינות ההסכמה הגנרל הצרפתי ד'אספרה בבקשה לשביתת נשק. לאחר משא ומתן קצר סוכמו תנאי שביתת הנשק של סלוניקי והיא נכנסה לתוקפה ב-29 בספטמבר 1918[27]. קרב דוברו פולה נחרת בנרטיב הבולגרי כאחד מאסונותיה הגדולים ביותר של בולגריה.
תוצאות המלחמה והשפעותיה
- ערכים מורחבים – ועידת השלום בפריז (1919), חוזה ניי
הכרזת הפסקת האש ב-29 בספטמבר 1918 סיימה את מלחמת העולם הראשונה בתבוסה בולגרית כואבת. במהלך המלחמה נהרגו בקרבות או נפטרו עקב מחלות 101,224 חיילים וכ-100,000 אזרחים בולגרים[4]. משנוכח פרדיננד שעצמאות הממלכה בסכנה החליט לוותר על הכתר[28], או אולץ להתפטר[8] וב-3 באוקטובר 1918 הפך בוריס השלישי למלכם של הבולגרים. הצעד הראשון שבו נקט היה כניעה רשמית למדינות ההסכמה.
ההיגיון שעמד מאחורי מדיניותן של מדינות ההסכמה מול יריבותיהן ממעצמות המרכז שלאחר המלחמה, היה הפגנת ניצחונן באופן מוחלט ודורסני וזאת על ידי הכתבת תנאי כניעה דרקוניים אשר ימנעו לתפישתן כל אפשרות נוספת לפתיחת מלחמה מצד יריבותיהן. במסגרת ועידת השלום בפריז ניסו המעצמות המנצחות לכפות על בולגריה תנאים שנחשבו בגדר השפלה לאומית במקרה הטוב ואסון לאומי במקרה הגרוע. ראש הממשלה המכהן תאודור תאודורוב סירב לחתום על תנאי ההסכם והתפטר ולראשות הממשלה התמנה מתנגדה החריף ביותר של המלחמה, אלכסנדר סטמבוליסקי.
ב-27 בנובמבר 1919 נחתם על ידי ראש הממשלה סטמבוליסקי חוזה ניי. לפי חלק מהמקורות, סטמבוליסקי שנודע כאיכר קשוח שבר בזעם את העט שעמו חתם על ההסכם ולפי מקורות אחרים, סירב לקחת אותו עמו למזכרת כמקובל[29]. במסגרת החוזה נאלצה ממלכת בולגריה לוותר על תראקיה לטובת יוון, על חבלי מקדוניה לטובת ממלכת יוגוסלביה וממלכת יוון ובכלל זה על הגישה לים האגאי ועל דרום דוברוג'ה לטובת ממלכת רומניה. כמו כן חויבה הממלכה בפיצויים כבדים ונאסר עליה להחזיק צבא להוציא ז'נדרמריה.
ממלכת בולגריה עברה טלטלה פוליטית, דמוגרפית וחברתית. בוצע טרנספר של אוכלוסיות, בעיקר של תושבים ממוצא בולגרי מתראקיה לשטחי הממלכה, ויוונים מממלכת בולגריה לתראקיה שהייתה כעת בשליטת יוון. ראש הממשלה סטמבוליסקי שנקט רפורמות נוקשות שכוונו נגד אצולת הממון והצבא, נרצח באכזריות בהפיכה פרו-פשיסטית, אשר בעקבותיה בוצע ניסיון הפיכה קומוניסטי שלווה בשפיכות דמים חסרת תקדים בממלכה הצעירה. ארגוני טרור חצי צבאיים ביצעו פיגועים וניסיונות התנקשות בחיי המלך אשר גבו מאות קורבנות. המשבר הכלכלי שפרץ ב-1929 לא פסח על בולגריה ורושש את המעמד הבינוני שעיקרו איכרי המדינה והאבטלה גאתה מאוד. משבר זה הביא להפיכה צבאית ב-19 במאי 1934, הנהגת משטר טוטליטרי ברחבי המדינה והגבלת סמכויות המלך בוריס. רק אז התעשת המלך ובתמיכת גרמניה הנאצית פעל בנחרצות להחזרת סמכויות השלטון אליו[27].
התנאים הדרקוניים שכפו מדינות ההסכמה על בולגריה השיגו את ההפך הגמור מכוונתן המקורית. ההשפלה הלאומית שחוו הבולגרים במסגרת חוזה ניי, בשילוב חבירת ממלכת יוגוסלביה לצרפתים ויוון לאימפריה הבריטית, ביחד עם העוינות והחתרנות נגד שלטון המלך בוריס בהשראת ברית המועצות, גרמו למלך הבולגרי לפנות החל מאמצע שנות ה-30 לבעלת הברית הוותיקה והכוח העולה באירופה, גרמניה הנאצית. וכך, עמדתה הפוליטית העתידית של ממלכת בולגריה במלחמת העולם השנייה שילבה תמיכה במדינות הציר במטרה להשיג את "שטחי המולדת" שאבדו במלחמת העולם הראשונה מחד, אך מבלי לערב את הצבא הבולגרי בלוחמה בפועל מאידך[30].
סוגיית היחס לאוכלוסייה הסרבית במהלך המלחמה
לאחר המלחמה האשימו הסרבים ומפקדי צבאות מדינות ההסכמה את הבולגרים בפגיעה מכוונת באוכלוסייה האזרחית הסרבית בשטחים הכבושים, תוך ביצוע מעשי הרג וטיהור אתני. סוגיה זו, על אף שנבדקה על ידי מספר גורמים נותרה שנויה במחלוקת[1]. ראש הממשלה הבולגרי החדש אלכסנדר סטמבוליסקי מינה ועדת חקירה לבדיקת הסוגיה אך תוצאותיה לא הובאו לידיעת הציבור. עם זאת, הקולונל היהודי אברהם תג'ר אשר מונה להיות מפקד חיל המצב בעיר וראניה לקראת סיום המלחמה ציין בזיכרונותיו, כי קיבל פקודה מפורשת ממפקדיו להוציא להורג את ראשי היישוב ופרנסיו ביער הסמוך והוא סירב לפקודה בשל היותה בלתי אנושית. תג'ר הועבר מתפקידו והועמד לדין צבאי בגין סירוב פקודה אך זוכה בערכאה עליונה. לאחר המלחמה מונה תג'ר על ידי ראש הממשלה סטמבוליסקי להיות אחד מנציגי בולגריה לוועידת השלום בפריז, כשאחת ממטרות המינוי הייתה הזמת האשמות הסרבים והצגת פניו האנושיות של הצבא הבולגרי[31].
כלכלת בולגריה במלחמת העולם הראשונה
ממלכת בולגריה השקיעה את מירב משאביה החומריים והאנושיים במלחמה כדי למקסם את סיכוייה לניצחון ואת הרווחים הטריטוריאליים הפוטנציאליים. התוכניות הצבאיות התבססו על מלחמה קצרת ימים בת מספר חודשים לכל היותר, ובהתאם לכך הוקצו המשאבים הכלכליים. בתחילת המערכה אכן נראה שניצחון מעצמות המרכז יושג בקלות יחסית ובתוך זמן קצר. אך אז, מאמצע 1916 ועד קיץ 1917, התייצב קו החזית המקדונית והחל סוג של מלחמת התשה תוך סדרת קרבות שהניבו הישגים טריטוריאליים זניחים ומספר נפגעים גבוה מאוד. כדי להגיע להכרעה, דרש הצבא משאבים נוספים רבים בציוד ובכוח אדם, מתוך הנחה שהכמות תכריע את אסטרטגיות הלחימה השונות.
ניתן להעריך שבולגריה השקיעה בכל שנת לחימה בין 25% ל-33% מהתוצר הלאומי הגולמי שלה[32]. העלות הכוללת של המלחמה למשק הבולגרי נאמדת ב-815.2 מיליוני דולר אמריקני (במחירי 1914), מתוכם כ-100 מיליוני דולר אמריקני (במחירי 1913) הם עלות ישירה. גם מספר המגויסים הרב כ-1.2 מיליון, גרם למעשה להקפאת הפעילות המשקית[33]. לדוגמה, תנובת החיטה של המשק החקלאי הבולגרי ירדה מ-1.184 מיליוני טונות ב-1913 ל-0.631 מיליוני טונות ב-1916. נוצר מחסור במזון והאינפלציה גאתה[1].
תוצאות המלחמה היו הרסניות מבחינת כלכלתה של בולגריה. נבלם קצב גידול האוכלוסין המהיר אשר אפיין את כל אוכלוסיית אירופה וגם את אוכלוסיית בולגריה מסוף המאה ה-19. מדובר היה לראשונה במלחמה טוטאלית, כאשר רבע מאוכלוסיית בולגריה הייתה מגויסת ואחוז הנפגעים הבולגרים במלחמה עמד על 7.3% מכלל האוכלוסייה וכ-29.7% מכלל הכוח הלוחם, אשר היווה גם את כוח העבודה העיקרי במשק ובני המעמד הבינוני. ההוצאות העצומות העמידו את אוצר המדינה הבולגרי בפני פשיטת רגל, קל וחומר כשנאלץ להתמודד עם קנסות המלחמה שהוטלו על בולגריה בחוזה ניי מחד, ועם ההוצאות העצומות שנדרשו לשיקום המשק הבולגרי והפליטים הרבים שנעקרו מבתיהם מאידך[32].
יהודי בולגריה במלחמת העולם הראשונה
- ערך מורחב – יהדות בולגריה
יהודי בולגריה התגייסו בהמוניהם לצבא ובפועל שותקו כל חיי הציבור של הקהילה היהודית אשר הייתה בתקופת פריחה בעת שלטונו של המלך פרדיננד. בעת המלחמה פעל בית חולים יהודי לנפגעי הקרבות בעיר סופיה[34]. כאמור, הקולונל היהודי אברהם תג'ר מונה למפקד חיל המצב בעיר הסרבית הכבושה וראניה. בהמשך מונה לאחד מנציגי בולגריה לוועידת השלום בפריז. עוד מונה כאחד מנציגי בולגריה לוועידת השלום, ד"ר ישועה כלב, ממנהיגי יהדות בולגריה[31]. במלחמת העולם הראשונה נפלו 714 מבני הקהילה היהודית בבולגריה, מתוכם 28 קצינים, חלקם בכירים. רבים מהנופלים היו אישים מרכזיים בקהילות היהודיות בערי בולגריה השונות, כך שבנוסף לנזק החומרי בעקבות המלחמה נגרמה פגיעה ממשית בניהול חיי הקהילות[35].
המשבר החברתי ששרר במדינה מתום המלחמה בלווי המשבר הכלכלי החריף שפרץ בבולגריה בשנות ה-20 של המאה ה-20 הביאו להגירת יהודים מקהילות קטנות יחסית לערים מרכזיות בבולגריה שבהן הייתה קהילה מבוססת ובעלת יכולת תמיכה באוכלוסיות חלשות. כך לדוגמה, היגרו יהודים מבלגואבגרד וברקוביצה לסופיה ומקרנובט לבורגס ובמספר בני הקהילה בערים אלו חלה ירידה הדרגתית וניכרת. לשטחי בולגריה הגיעו מאות פליטים יהודים שנמלטו או אולצו להגר מאזורי הקרבות. חלק מאוכלוסיית פליטים זו כבר נמנה עם פליטי המלחמות הקודמות בזירה והם היו נתיני המדינות השכנות או מחוסרי נתינות ובעלי דרכון ננסן. בספטמבר 1939 גורשו מבולגריה מרבית הפליטים שהוגדרו "נתינים זרים" במסגרת המסע לגירוש נתינים זרים.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו למעלה ממחצית מיהודי בולגריה בבירה סופיה, חלקם בפרוור העוני יוצ'בונאר[36]. לא זו אף זו, הירידה הניכרת בתנובה החקלאית ובייצור המזון בבולגריה גרמה לחלק מבני הקהילות החלשות להגיע עד פת לחם. בקהילות המבוססות, הוקמו מוסדות סעד ורווחה כדי לסייע למצוקה הקשה בה נתונים היו חלק מיהודי בולגריה.
לקריאה נוספת
- Richard Cooper Hall, Balkan breakthrough: the Battle of Dobro Pole 1918, Indiana University Press, 2010, מסת"ב 0253354528
- Mann, Arthur James; Wood, William Thomas, The Salonika front, University of California Libraries, 1920
קישורים חיצוניים
- תמונות ארכיון מהמלחמה (בבולגרית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 היסטוריה של בולגריה "סקירה היסטורית 1896-1914", באתר World History at KMLA (באנגלית).
- ^ Richard Cooper Hall, Balkan breakthrough: the Battle of Dobro Pole 1918, Indiana University Press, 2010, עמוד 41.
- ^ Richard Cooper Hall, עמוד 174.
- ^ 4.0 4.1 US War Dept 1924 data listed in the Encyclopedia Britannica.
- ^ 5.0 5.1 קציעה אביאלי–טביביאן, "המלחמה הגדולה" - 1918-1914: רוחות מלחמה, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2003.
- ^ H.S. White, An Account of the Servo-Bulgarian War 1885, Pallas Armata reprint.
- ^ יצוין, כי עוד ב-1878 השתלטו האוסטרו-הונגרים על האזור, אך הם זכו להכרה בינלאומית חלקית לצעד ועד למועד זה לא הכריזו רשמית על הסיפוח.
- ^ 8.0 8.1 מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 25 - 26.
- ^ המלחמה העות'מאנית-רוסית, מלחמת בולגריה-סרביה ומלחמות הבלקן הראשונה והשנייה.
- ^ 10.0 10.1 אלברט רומנו, יהדות בולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים, 1967, עמוד 357.
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 Nigel Thomas ,Dušan Babac, Darko Pavlović, "Armies in the Balkans 1914-18, Osprey publishing, Great Britain ,2001, page 21-23", באתר גוגל ספרים (באנגלית).
- ^ צבא בולגריה "צבא בולגריה במלחמת העולם הראשונה", באתר Spartacus Educational (באנגלית).
- ^ בין שתי מלחמות 1913–1915, הארטילריה של צבא בולגריה, באתר Bulgarian Artillery (באנגלית).
- ^ מרסל דונן, L'été bulgare, notes d'un témoin- juil-let-Octobre 1915 (1917), באתר ארכיון האינטרנט (בצרפתית).
- ^ Source Records of the Great War, Vol. III, ed. Charles F. Horne, National Alumni 1923
- ^ Haythornthwaite, Philip, J. Gallipoli 1915, Frontal Assault on Turkey, Osprey Campaign Series 8, Osprey Publishing, 1990.
- ^ Gordon ,Brook-Shepherd, November 1918, Little, Brown and Company, Boston, Toronto, edition 1981, pages 116-117.
- ^ 18.0 18.1 18.2 הצבא העות'מאני בחזית המקדונית, באתר Turkey in the First World War (באנגלית).
- ^ קרבות סרביה במלחמת העולם הראשונה "הצבא הסרבי בחזית המקדונית", באתר Serbian Network (באנגלית).
- ^ Spencer Tucker, Priscilla Mary Roberts, Encyclopedia of World War I, ABC-Clio inc., California, 2005, page 964.
- ^ אנציקלופדיה לתולדות מלחמת העולם הראשונה, "חזית סלוניקי במלחמת העולם הראשונה", באתר גוגל ספרים (באנגלית).
- ^ Richard Cooper Hall, "קרב דוברו פולה, פריצת הדרך במערכה בבלקן", באתר גוגל ספרים (באנגלית).
- ^ תקציר אנציקלופדי לתולדות הרפובליקה העממית הבולגרית, הוצאת דפוס פרגמון, סופיה, 1985, עמוד 211, באתר גוגל ספרים, (באנגלית).
- ^ Richard Cooper Hall, עמוד 172
- ^ David F. Burg, L. Edward Purcell, "Almanac of World War I", באתר גוגל ספרים (באנגלית).
- ^ 26.0 26.1 צבא האימפריה הבריטית במלחמת העולם הראשונה "החזית המקדונית - זיכרונות חיילים ומפקדים", באתר Memorabilia Homestead (באנגלית).
- ^ 27.0 27.1 רומנו, עמודים 358 - 359.
- ^ Palmer, Alan, The Kaiser: Warlord Of The Second Reich, Weidenfeld and Nicolson, London, 1978, page 206.
- ^ אלכסנדר גרבנארוב, "חוזה ניי בראי הפוליטיקה הבולגרית", באתר Focus News (בבולגרית).
- ^ נווה, אייל, "ההסדרים הנלווים בעקבות חוזה ורסאי", ספרי תל אביב, תל אביב, 1994.
- ^ 31.0 31.1 אלברט רומנו, עמודים 291 - 292.
- ^ 32.0 32.1 DeLong, J. Bradford, "Slouching Towards Utopia?: The Economic History of the Twentieth Century-World War I", University of California at Berkeley and NBER, 1997.
- ^ מיכאל הרסגור, "התאבדותה של אירופה", סקירה חודשית[דרושה הבהרה], 1984, עמודים 25 - 40.
- ^ רומנו, עמודים 304 - 305.
- ^ אלברט רומנו, עמוד 286.
- ^ לוחות סטטיסטיים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 643 - 661.
| קרבות צבא ממלכת בולגריה במלחמת העולם הראשונה, אוקטובר 1915 – ספטמבר 1918 | ||
|---|---|---|
|
| מדינות במלחמת העולם הראשונה | ||
|---|---|---|
| מדינות ההסכמה | איטליה • ארצות הברית • בלגיה • האימפריה הבריטית (אוסטרליה • אירלנד • דרום אפריקה • ניו זילנד • קנדה) • יוון • האימפריה היפנית • ליבריה • מונטנגרו • סין • סרביה • פורטוגל • צרפת • רומניה • האימפריה הרוסית | |
| מעצמות המרכז | האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) • בולגריה • הקיסרות הגרמנית • האימפריה העות'מאנית | |
