ג'ורג'ה רוסו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צילום של ג'ורג'ה רוסו בשנות ה-1930
תמונה זו מוצגת בהמכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ג'ורג'ה רוסורומנית: George Russu או Gheorghe Rusu ,מרץ 1880 - 1 בינואר 1977) היה צייר ופסל רומני, שהתמחה במיוחד בציור ובשימור איקונות. בשנת 2006 הוכר כחסיד אומות העולם שפעל להצלת משפחה יהודית בשם שלקמן.[1]

ביוגרפיה

ילדות וצעירות

גאורגה או ג'ורג'ה רוסו נולד בשנת 1880 במשפחה רומנית בכפר אידה מארה (יודה מארה, כיום Viile Tecii ויאילה טצ'י) בטרנסילבניה, אז בממלכת הונגריה, חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, כיום ברומניה, במחוז ביסטריצה-נסאוד.[2] הוא היה אחיינו של הכומר מירון קריסטיה, לימים הפטריארך הראשון של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית וראש ממשלת רומניה.[3] (לפי מקור אחר רוסו נולד בכפר צ'טאטיה דה באלטה במחוז אלבה[4]). רוסו למד בתיכון של משמר הגבול האוסטרו-הונגרי בעיר ביסטריצה, ואחר כך באקדמיה התאולוגית הנוצרית-אורתודוקסית "אנדריאנום" בסיביו. כמזכיר של דודו, הבישוף מירון קריסטיה, ערך רוסו מסעות שבהם חקר את מסורות הציור והתחריטים הכנסייתיים. בשנת 1906[4] נסע עם מלגה למספר שנים להשתלם בחקר האמנות הביזנטית באקדמיה לאמנויות יפות במינכן. שם התוודע לתאולוג דומיטרו סטנילואיה שלמד באוניברסיטה במינכן באותה תקופה.[2]

המשך פעילותו כאמן

עד שנת 1939 חילק רוסו את זמנו בין רומניה לגרמניה והמשיך לעסוק בציור איקונות, ברוח המסורת ארוכת השנים של הציורים הכנסייתיים של רומניה אך בסגנון אישי. רוסו עבד בפרויקטים נוספים כמו "המוזיקה", "הזמן" (פרויקט לקישוט כיפת כנסייה) בסביבות שנת 1928 פנה אליו המכון לכתבי הקודש ולמיסיון אורתודוקסי בבוקרשט על מנת לגייסו למיזם שנועד לקדם הפצת איקונות לפי הגישה המקובלת בכנסייה המקומית. בשנת 1937 אייר רוסו בסגנון נאו-ביזנטי את ספר התפילות היומיות - הליטורגייר - הרומני החדש, שבערכיתם של הפרופסור יואן מיכלצ'סקו והכומר פרסקיב אנגלסקו.

עבודתיו של רוסו מקשטות כנסיות רבות ברחבי רומניה: בין היתר, לבקשת הפטריארך מירון קריסטיה, צייר רוסו ארבעה איקונות ועיצב את פרויקט הפיסול (שבוצע על ידי הפסל מויסה שקיופו) באיקונוסטאזיס של הקתדרלה האורתודוקסית הרומנית "עליית השמיימה של האם הקדושה" בעיר קלוז'. האיקונוסטאזיס הזה נחנך בשנת 1933 בנוכחות המלך קרול השני.[2][5][4] בשנת 1923 הוא צייר את האיקונוסטאזיס החדש בכנסיית "אליהו הקדוש" של המנזר טופליצה מיסודו של מירון קריסטיה[6][7] ב-1938 התמנה ג'ורג'ה רוסו מנהל אמנותי של בית הדפוס לספרי קודש של הפרטיארכיה האורתודוקסית בבוקרשט. מבחינה פוליטית הצטרף בשלב מסוים למפגלה הלאומית של האיכרים שבראשות יוליו מאניו.[2] בשנת 1939 חזר מגרמניה כדי להשתתף בבניית קתדרלה חדשה והשאיר את בתו ואשתו בגרמניה. אחרי פריצת מלחמת העולם השנייה לא התאפשרה חזרתו לגרמניה. בעת הפגזות אוויריות על מינכן העבירו אשתו ובתו את אוסף תמונותיו מחוץ לבית המשפחה.

מעשיו בתקופת השואה להצלת יהודים

בשנת 1942 עבד רוסו כיועץ אמנותי של המיטרופוליה האורתודוקסית הרומנית של בוקובינה בצ'רנוביץ שבראשה עמד המיטרופוליט טיט סימדריה. בתוקף תפקידו ארגן מחדש את מוזיאון חפצי הקודש של המיטרופוליה.[4] בעת שהותו בצ'רנוביץ, הכיר ג'ורג'ה רוסו את הדפס, הצייר והמעצב הגרפי היהודי דוד שלקמן, פליט מהעיר יאש כשעבדו יחד בכנסייה בעיר, אז ברומניה. אחרי הכיבוש מחדש של חבל בוקובינה על ידי הצבא הרומני בברית עם הצבא הגרמני, ביוני-יולי1941, גורשו שלקמן, אשתו אידה ושני ילדיו (מרצל-מאיר וביאטריס) לגיטו בעיר, ולכשהתקיימו האקציות לגרוש היהודים למחנות טרנסניסטריה, התחבאו בני המשפחה במרתף בגיטו.

ראש העיר של צ'רנוביץ, באותה תקופה, טראיאן פופוביץ', מחה נגד גירושי היהודים, ניסה להמתיק את רוע הגזרה והצליח לקבל אישור משלטונות בוקרשט להשאיר 20,000 יהודים בעיר "בשל חשיבותם לכלכלת העיר". דוד שלקמן ברח מהגיטו וביקש מרוסו לעזור לו להשיג תעודה שתגן על משפחתו מפני הגירושים. כעבור מספר לילות, הופיע רוסו בגטו, לבוש כיהודי עם טלאי צהוב על בגדיו, והעביר לשלקמן את התעודה תוך סיכון חייו. בזכות תעודה זו הצליחה משפחת שלקמן לחזור לביתם מוגנים מגירוש. לאחר החלפת ראש העיר על ידי המשטר יון אנטונסקו, בשנת 1942 חודשו הגירושים ומשפחת שלקמן פנתה שוב לרוסו בבקשת עזרה. רוסו עזר להם למצוא מחבוא במרתף ארמון המיטרופוליט של צ'רנוביץ', טיט סימדריה, וכנראה בהסכמתו. המשפחה התחבאה שם למשך כמה חודשים, במהלכם דאג להם רוסו למים ואוכל.[1] בשנת 1944 בפני התקרבות הצבא האדום לצ'רנוביץ נמלט רוסו לחלק של טרנסילבניה שבשליטת רומניה ומשם לבוקרשט.

לאחר המלחמה

בבוקרשט קיבל רוסו תפקיד בוועדה למונומנטים היטוריים. הוא עבר בשיפוץ כמה מאוצרות האמנות הכנסייתית הרומנית במנזרים דרגומירנה-רראו (1946) וטיסמנה. לאחר המלחמה רוסו נשאר בבוקרשט. בזמן המשטר הקומוניסטי, בשנת 1948, צייר בכנסיית "הנסיכה באלאשה" בבוקרשט בלי שיקבל תשלום. הועמדה לרשותו דירת חדר בפרוכיית ספנטול גאורגה וק (Sfântul Gheorghe Vechi) בבוקרשט. במאי 1949, על אף קרבתו למירון קריסטיה וחברותו לשעבר במפלגה של יוליו מאניו, שנחשבו לחטאים בעיני השלטון החדש, התמנה רוסו על ידי הפטריארך החדש של הכנסייה האורתודוקסית, יוסטיניאן,[3] כיועץ בתחום האמנות בפטריארכיה הרומנית בבוקרשט.[2] בשנת 1950 התמנה לפרופסור לאמנות ביזנטית בפקולטה לתאולוגיה בבוקרשט ונבחר כחבר בוועדה לציור כנסייתי.[4] באוגוסט 1955 התמנה למנהל אתר השיפוץ הלימודי לציירים במנזר טיסמנה. ששת הציירים בהדרכתו עשו במקום עבודות שימור ושיפוץ נרחבות, כולל של ציורי הקיר מהמאה ה-18 שהועברו להמשך שימור במוזיאון המנזר, ביניהם תמונות ארבע הנסיכות - סטאנה, אשת השליט ראדו פאיסיה ובנותיה, ווייקה, סטאנקה ומריה.[2] בשנת 1958 צייר רוסו בקתדרלה האורתודוקסית של העיר סיביו. אף על פי שבהדרגה איבד את אור עיניו המשיך בפרויקטים גרפיים לספרי דת והמשיך בעבודתו בהוראה. [4] כעשרים שנה אחרי פעילותו בצ'רנוביץ חודש הקשר עם משפחת שלקמן ורוסו הגיע ללווייתו של אב המשפחה, דוד. אחרי מותו של דוד שלקמן הקשר עם המשפחה התרופף. בשנת 1970 השיגה בתו דומניצה יאסינסקי-רוסו, את אישור השלטון הקומוניסטי ברומניה לאיחוד המשפחה ולהגירת אביה לברזיל. רוסו חי את שנותיו האחרונות בעיר קוריטיבה במדינת פרנה. הוא נפטר שם ב-1 בינואר 1997.[1][8] ילדיו של שלקמן עלו לישראל ופעלו למען הכרתו של רוסו כחסיד אומות העולם.

הכרה והנצחה

  • ב-3 באפריל 2006 הוכר ג'ורג'ה רוסו אחרי מותו כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם.[1] טקס הענקת התואר התקיים בפטריארכיה של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית בבוקרשט בנוכחותם של מאיר שי, בנו של דוד שלקמן ובתו, דומניצה יאסינסקי רוסו.
  • מכון התרבות הרומני בעיר קוריטיבה במדינת פרנה בברזיל נקרא על שמו של ג'ורג'ה רוסו[9]

לקריאה נוספת

  • Mihai I.Poliec The Holocaust in the Romanian Borderlines - The Arc of Civilian Complicity, Routledge, Oxon, New York 2019
  • Cristina Păiuşan şi Radu Ciuceanu Biserica Ortodoxă Română sub regimul comunist 1945-1958, vol. I, Bucureşti 2001, p. 118
  • Lucian N.Leuștean Orthodoxy and the Cold War:Religion and Political Power in Romania 1947-1965 Palgrave MacMillan 2009

קישורים חיצוניים

Gheorghe Drăgulin Gheorghe Rusu, un pictor bisericesc uitat, Lumina, 12.06.2012

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 תיק חסיד אומות העולם מספר - M.31.2/10818, יד ושם
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2012 G.Drăgulin
  3. ^ 3.0 3.1 L.Leuștean 2009 עמ' 83
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 באתר basilica
  5. ^ אתר המיטרופוליה של קלוז'
  6. ^ אתר הבישופות קובאסנה והרגיטה 2017
  7. ^ על מנזר טופליצה
  8. ^ תערוכת האיקונות של רוסו בקוריטיבה 14.4.2017
  9. ^ [1] מכון התרבות הרומנית בקוריטיבה
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0