המלחמה הברברית השנייה
 | ||||||||||||||||||
| השייטת של דקאטור מחוץ לאלג'יר | ||||||||||||||||||
| מערכה: המלחמות הברבריות | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 17 ביוני 1815 – 19 ביוני 1815 (3 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הים התיכון | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אמריקאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
המלחמת הברברית השנייה (1815) או מלחמת ארצות הברית–אלג'יריה [2] הייתה מלחמה בין ארצות הברית לבין מדינות החוף הברברי בצפון אפריקה טריפולי, תוניס ואלג'יר. המלחמה הסתיימה כאשר הסנאט של ארצות הברית אשרר את הסכם אלג'יריה של קומודור סטיבן דקאטור ב-5 בדצמבר 1815.[3] עם זאת, דיי עומר אגה מאלג'יריה דחה את האמנה האמריקאית, סירב לקבל את תנאי השלום שאושררו על ידי קונגרס וינה ואיים על חייהם של כל תושבי אלג'יר הנוצרים. ויליאם שאלר היה הנציב האמריקני באלג'יר שניהל משא ומתן לצד דקאטור, אך הוא ברח על סיפונה של כלי שיט בריטיים [4] במהלך הפגזת אלג'יר ב-1816. הוא ניהל משא ומתן על הסכם חדש ב-1816 אשר לא אושרר על ידי הסנאט עד 11 בפברואר 1822, בגלל פיקוח.[3]
לאחר תום המלחמה, ארצות הברית ומדינות אירופה הפסיקו לחלוק כבוד למדינות הפיראטים; זה סימן את תחילת הקץ של הפיראטיות באזור זה, שהשתוללה בימי השליטה העות'מאנית במהלך המאות ה-16–18. מדינות המערב בנו ספינות מתוחכמות ויקרות יותר ששודדי הברברי לא יכלו להשתוות למספרים או בטכנולוגיה. [5] עם זאת השוד הברברי הסתיים סופית רק ב-1830 כאשר צרפת כבשה את אלג'יר והפכה אותה לקולוניה. (אנ')
רקע
מלחמת הברברים הראשונה (1801–1805) הובילה להפוגה לא פשוטה בין ארצות הברית למדינות הברברים, אך תשומת הלב האמריקאית הופנתה לבריטניה ולמלחמת 1812. הפיראטים הברבריים חזרו לנוהג שלהם לתקוף ספינות סוחר אמריקאיות בים התיכון ותבעו כופר עבורם מממשלת ארצות הברית. [6] במקביל, המעצמות האירופיות הגדולות עדיין היו מעורבות במלחמות נפוליאון, שלא הסתיימו במלואן עד 1815. [7]
עם זאת, עם סיום מלחמת 1812, ארצות הברית חזרה לבעיית הפיראטיות של הברברים. ב-3 במרץ 1815, אישר הקונגרס את פריסת הכוח הימי נגד אלג'יר, והשייטת בפיקודו של קומודור סטיבן דקאטור יצאה להפלגה ב-20 במאי. היא כללה את גרייר (אוניית דגל), קונסטליישן, מסדוניין, אפרוויר, אונטריו, פיירפליי, ספארק, פלמבו, טורץ' וספיטפייר. [8]
המלחמה
בעקבות מלחמת 1812, אלג'יר התייצבה לצד הבריטים (אף על פי שהמצור האטלנטי הבריטי הגביל את הסחר של ארצות הברית באזור הים התיכון). הנשיא מדיסון המליץ לקונגרס להכריז על "קיומו של מצב מלחמה בין ארצות הברית לבין הדיי והעוצר של של אלג'יר".[9] בעוד שהקונגרס לא הכריז רשמית על מצב מלחמה, הם אכן העבירו חקיקה, שנחקקה ב-3 במרץ 1815, שאישרה לנשיא להשתמש בצי האמריקני, "כפי שנקבע כנדרש על ידי הנשיא" כדי להגן על "המסחר הימי" של ארצות הברית על "האוקיינוס האטלנטי, הים התיכון והימים הסמוכים".[9] הקונגרס גם אישר לנשיא להעניק לצי האמריקני את היכולת לתפוס את כל כלי השיט והסחורות השייכות לאלג'יר. החקיקה גם הסמיכה את הנשיא להפקיד פריבטירים לאותה מטרה.[9]
ב-20 במאי 1815, שייטת בת 10 אוניות עזבה את ניו יורק (בעקבותיה צי גדול יותר בפיקודו של ויליאם ביינברידג').[10] זמן קצר לאחר שיצאה מגיברלטר בדרך לאלג'יר, השייטת של דקאטור נתקלה באוניית הדגל האלג'יראית משודה ולכדה אותה בקרב מול כף גאטה. הם גם הצליחו ללכוד את הבריג האלג'יראי אסטדיו בקרב מול כף פאלוס. ב-29 ביוני הגיעה השייטת לאלג'יר ויזמה משא ומתן עם הביי. ארצות הברית העלתה דרישות מתמשכות לפיצוי, איימה בהרס, והדיי נכנע. הוא חתם על הסכם על סיפון הגרייר במפרץ אלג'יר ב-3 ביולי 1815, שבו הסכים דקאטור להחזיר את משודה ואסטדיו שנלכדו. האלג'יראים החזירו את כל השבויים האמריקאים, המוערכים בכ-10, בתמורה לכ-500 נתיני הדיי. אלג'יריה שילמה גם 10,000 דולר עבור משלוח שנתפס. האמנה לא הבטיחה מחוות נוספות על ידי ארצות הברית [11] והעניקה לארצות הברית זכויות סחר מלאות בים התיכון.
לאחר מכן
אף על פי שניהלו בהצלחה משא ומתן למען חירותם, כל 10 השבויים האמריקאים נספו כשהאונייה שהחזירה אותם לארצות הברית, "אפרוויר", טבעה באוקיינוס האטלנטי ב-9 באוגוסט 1815. אף על פי שהסכסוך היה קצר וקטן, הוא הראה נחישות של ארצות הברית והיה ניצחון לסחר חופשי.
בתחילת 1816, בריטניה לקחה על עצמה משימה דיפלומטית, מגובה על ידי שייטת קטנה של אוניות קו, לתוניס, טריפולי ואלג'יר כדי לשכנע את השליטים להפסיק את הפיראטיות שלהם ולשחרר את העבדים הנוצרים האירופאים. הדיי של תוניס והדיי של טריפולי הסכימו ללא כל התנגדות, אבל הדיי של אלג'יר פחות שיתף פעולה, והמשא ומתן היה סוער. מנהיג הנציגות הדיפלומטית, אדמירל אדוארד פליו, האמין שהוא ניהל משא ומתן על הסכם להפסקת עבדות הנוצרים וחזר לאנגליה. עם זאת, מיד לאחר חתימת ההסכם, טבחו חיילים אלג'יריים ב-200 דייגים קורסיקאים, סיציליאנים וסרדיניים שהיו תחת הגנה בריטית הודות למשא ומתן. הדבר גרם לזעם בבריטניה ובשאר אירופה, והמשא ומתן של פליו נתפס ככישלון. [12]
כתוצאה מכך, פליו נצטווה להפליג שוב כדי להשלים את העבודה ולהעניש את האלג'יראים. הוא אסף שייטת של חמש אוניות קו, מחוזקות במספר פריגטות, וחוזק לאחר מכן בשייטת של שש ספינות הולנדיות. ב-27 באוגוסט 1816, לאחר סבב של משא ומתן כושל, הצי הפגיז בתגובה למשך תשע שעות את אלג'יר. המתקפה שיתקה רבים מסוללות הארטילריה של הדיי וסוללות החוף, ואילצה אותו לקבל הצעת שלום באותם תנאים שדחה יום קודם לכן. פליו הזהיר שאם התנאים לא יתקבלו, הוא ימשיך בפעולה. הדיי קיבל את התנאים, אבל פליו בילף מכיוון שהצי שלו כבר בילה את כל התחמושת שלו. [13]
הסכם נחתם ב-24 בספטמבר 1816. הקונסול הבריטי ו-1,083 עבדים נוצרים נוספים שוחררו, וכספי הכופר של ארצות הברית הוחזרו.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ "Les Corsaires des Régences barbaresques - Page 6" (בצרפתית).
- ^ Micheal Clodfelter (9 במאי 2017). Warfare and Armed Conflicts. McFarland. p. 198. ISBN 9780786474707.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 3.0 3.1 "Barbary Wars, 1801–1805 and 1815–1816". history.state.gov. נבדק ב-14 בינואר 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Taylor, Stephen (2012). Commander: The Life and Exploits of Britain's Greatest Frigate Captain. London: faber and faber. pp. 289. ISBN 978-0-571-27711-7.
- ^ Leiner, Frederic C. (2007). The End of Barbary Terror, America's 1815 War against the Pirates of North Africa. Oxford University Press, 2007. pp. 39–50. ISBN 978-0-19-532540-9.
- ^ London, Joshua E. (2005). Victory in Tripoli: How America's War with the Barbary Pirates Established the U.S. Navy and Shaped a Nation. New Jersey: John Wiley & Sons, Inc. pp. 235–236. ISBN 978-1630260378.
- ^ Gregory Fremont-Barnes, The Wars of the Barbary Pirates (London: Osprey, 2006) online
- ^ Allen, Gardner Weld (1905). Our Navy and the Barbary Corsairs. Boston, New York and Chicago: Houghton Mifflin & Co. p. 281.
- ^ 9.0 9.1 9.2 Jennifer K. Elsea; Matthew C. Weed (18 באפריל 2014). "Declarations of War and Authorizations for the Use of Military Force: Historical Background and Legal Implications" (PDF). Congressional Research Service. נבדק ב-17 במרץ 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Second Barbary War: The Algerine War".
- ^ "Treaty of Peace, Signed Algiers June 30 and July 3, 1815". avalon.law.yale.edu. נבדק ב-4 בפברואר 2022.
ARTICLE 2d It is distinctly understood between the Contracting parties, that no tribute either as biennial presents, or under any other form or name whatever, shall ever be required by the Dey and Regency of Algiers from the United States of America on any pretext whatever.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Taylor, Stephen (2012). Commander: The Life and Exploits of Britain's Greatest Frigate Captain. London: faber and faber. pp. 10. ISBN 978-0-571-27711-7.
- ^ Taylor, Stephen (2012). Commander: The Life and Exploits of Britain's Greatest Frigate Captain. London: faber and faber. pp. 292. ISBN 978-0-571-27711-7.
