מחנות ריכוז איטלקיים בלוב
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
ברחבי לוב האיטלקית הוקמו מספר מחנות ריכוז.
רקע
איטליה שלטה בלוב במסגרת הכיבוש האיטלקי במדינה כבר מהעשור השני של המאה ה-20, בשלב מסוים האיטלקים החלו לאבד את השליטה שלהם על חלקים ניכרים מהמדינה מול האופוזציה הערבית החמושה, שהתרכזה בעיקר בקירנאיקה ואשר אותה הוביל עומר אל-מוח'תאר. בראש הכוחות האיטלקים עמדו הגנרלים פייטרו באדוליו ורודולפו גרציאני.
מחנות הריכוז
הכוחות האיטלקים החליטו להקים גדר תיל שנבנתה מחופי הים התיכון עד לנווה המדבר "אל-ג'אגבוב" כדי לנתק את התשתיות של המורדים. זמן קצר לאחר מכן החלו האיטלקים בגירוש של אנשי ג'בל אחדר וזאת על מנת למנוע מהמורדים לקבל את תמיכתה של האוכולוסיה המקומית. הטרנספר של יותר מ-100,000 אנשים הגיע לשיאו כאשר הם שוכנו במחנות ריכוז באל-עגילה, סולוק, אל מגרון (אנ') ובמקומות נוספים. במחנות אלו מתו רבבות של אנשים.
התעמולה של המשטר הפשיסטי טענה כי המחנות הם דוגמה של הציוויליזציה המודרנית ומנוהלים ביעילות - אולם במציאות היו במחנות תנאים סניטריים ירודים שכן במחנות צופפו בממוצע כ-20,000 בדואים יחד עם גמליהם ובעלי חיים אחרים, בדרך כלל בשטח של קילומטר רבוע אחד.
בסך הכל הוקמו חמישה מחנות ריכוז מרכזיים ועשרה קטנים יותר.
מחנות ריכוז ליהודי לוב
במהלך מלחמת העולם השנייה העיר קירנאיקה הייתה זירת קרבות מרכזית בצפון אפריקה בין בריטניה לבין איטליה וגרמניה. בכיבוש הבריטי הראשון של קירנאיקה ראו היהודים בצבא הבריטי צבא משחרר. לאחר הנסיגה הבריטית הראשונה החלו האיטלקים בבנגזי לפרוע ביהודים. 2 יהודים נהרגו, רכוש יהודי נשדד ובתים רבים נהרסו. בפברואר 1942, כשבוע לאחר נסיגתם השנייה של הבריטים מקירנאיקה, הורה ראש ממשלת איטליה והדוצ'ה, בניטו מוסוליני על דילול האוכלוסייה היהודית בקירנאיקה ופינויה לטריפוליטניה בתואנה של מניעת שיתוף פעולה עם האויב.
כ-2,600 יהודים פונו למחנה הריכוז ג'אדו. תנאי האקלים במחנה היו קשים, ביום שרר חום גבוה, ובלילה קור עז. האסירים שוכנו בצפיפות רבה. המגורים במחנה היו בביתנים ארוכים שבכל אחד מהם שוכנו כ-300 עד 400 איש, כאשר בין משפחה למשפחה הפרידו מחיצות מאולתרות. בביתנים היו מיטות בלבד, שלא הספיקו למספרם הרב של האסירים.
המחנה שימש בין היתר כמחנה עבודה ואסיריו הועסקו בעבודות כפייה, אך היות שאוכלס לא רק בכוח עבודה אלא במשפחות שלמות כחלק מתוכנית לבצע טיהור אתני, מגדירים אותו היסטוריונים רבים כמחנה ריכוז.
אומדני מקרי המוות במחנות ריכוז
קיים וויכוח בין ההיסטוריונים בנוגע לכמות האנשים שמצאו את מותם במחנות האלו, ההערכה היא שמספר הלובים שמתו (נהרגו במהלך קרב או מתו מרעב) עומד על לפחות כ-80,000 מהאוכלוסייה המקומית. לעומת זאת ההיסטוריון הבריטי-ישראלי, אילן פפה סובר כי בין השנים 1928 ל-1932 הצבא האיטלקי "הרג חצי מהאוכלוסייה הבדואית, הן ישירות והן באמצעות מחלה, הרג בירי, והרעבות במחנות"[1].
הערות שוליים
- ^ Ilan Pappé, The Modern Middle East. Routledge, 2005, מסת"ב 0-415-21409-2, p. 26.
