פצצה מונחית
פצצה מונחית ( הידועה גם כפצצה חכמה) היא פצצה (בדרך כלל פצצת שימוש כללי) עליה מורכבת ערכת הנחיה הכוללת מחשב טיסה או חיבור למחשב המטיל וסנפירי זנב מתמרנים שבאמצעותם היא מתקנת את מסלולה וגולשת למטרה[1].
יצירת תחמושת מונחית מדויקת הביאה לשינוי רטרואקטיבי של שמות של פצצות ישנות יותר ל"פצצות מטומטמות".
תכולה
פצצה מונחית מורכבת משני חלקים:
ראש ביות
ערך מורחב – ראש ביות
פצצות מונחות נושאות מערכת הנחיה שבדרך כלל נשלטת ממכשיר חיצוני.
הנחיה מרחוק
הגרמנים היו הראשונים שהציגו תחמושת מדויקת (PGMs) בלחימה, תוך שימוש בפצצה מונחית פריץ X כדי לתקוף בהצלחה את ספינת הקרב האיטלקית רומא בספטמבר 1943. בשנות ה-60, הפצצה האלקטרו-אופטית הוצגה מחדש. הם היו מצוידים במצלמות טלוויזיה וסנפירים שבאמצעותם ינווט הפצצה עד שתתפצץ על המטרה. פצצות המצלמות שידרו "מבט עין של פצצה" של המטרה בחזרה למטוס שולט. לאחר מכן, מפעיל במטוס זה שידר אותות בקרה לסנפירים הניתנים לכיוון שהוצמדו לפצצה.
לייזר
.jpg)
בשנת 1962, צבא ארצות הברית החל במחקר על מערכות הנחיית לייזר ועד 1967 חיל האוויר האמריקאי ערך הערכה תחרותית שהובילה לפיתוח מלא של הפצצה הראשונה בעולם מונחית לייזר. כל הפצצות הללו פועלות במידה רבה באותו אופן, תוך הסתמכות על כך שהמטרה תהיה מסומנת על ידי מסמן מטרות לייזר על הקרקע או על כלי טיס. יש להם את החיסרון המשמעותי שהם לא שמישים במזג אוויר גרוע שבו לא ניתן לראות את תאורת המטרה, או שבו לא ניתן להשיג מציין יעד ליד המטרה. מייצב הלייזר שולח את האלומה שלו בסדרה של פולסים מוצפנים כך שלא ניתן לבלבל את הפצצה בלייזר רגיל, וכך גם מספר כוננים יכולים לפעול בסמיכות סבירה.
GPS
הלקחים שנלמדו במהלך מלחמת המפרץ הראשונה הראו את הערך של תחמושת מדויקת, אך הם גם הדגישו את הקשיים בשימוש בהם - במיוחד כאשר הראות של הקרקע או המטרה מהאוויר נפגעה. בעיית הראות הלקויה אינה משפיעה על כלי נשק מונחי לוויין כגון JDAM העושים שימוש במערכת ה-GPS לצורך הנחיה[2]. ניתן להשתמש בנשק זה בכל תנאי מזג האוויר, ללא כל צורך בתמיכה קרקעית. מכיוון שניתן לתפוס את ה- GPS, מערכת ההנחיה חוזרת לניווט אינרציאלי במקרה של אובדן אות GPS. ניווט אינרציאלי פחות מדויק באופן משמעותי.
מערכות הנחיה לווייניות צבאיות נוספות כוללות: GLONASS (רוסית), גלילאו אירופאי, מערכת לוויין ניווט סינית BeiDou, מערכת לווין ניווט אזורי (הודית), מערכת לוויין אזורית קוואזי-זניט יפנית.
חומר הנפץ
- ערך מורחב – פצצה
פצצות חכמות מחולקות לשני סוגים סוג אחד הוא פצצה עם מערכת הנחיה מובנית והסוג השני הוא פצצה ועליה מרכיבים מערכת הנחיה כגון פצצות סימן 80 ומערכת ההנחיה ספייס[3].
היסטוריה
מלחמת העולם השנייה
במלחמת העולם השנייה, פריץ X שהוזכר לעיל שימש בלחימה על ידי גרמניה הנאצית נגד ספינות, כפי שחיל האוויר האמרקאי היה עושה עם ה-Azon בפגיעה בגשרים ובמטרות אחרות שקשה לפגוע בהן, הן במערב אירופה והן בורמה. מאוחר יותר, ועדת המחקר הלאומית להגנה של ארצות הברית פיתחה את ה- VB-6 Felix, שהשתמש באינפרא אדום כדי להתבית על ספינות. בזמן שהוא נכנס לייצור ב-1945, הוא מעולם לא היה מבצעי.
מלחמת וייטנאם
השימוש המסיבי הראשון בפצצות חכמות היה בשנים האחרונות של מלחמת וייטנאם חיל האוויר האמרקאי השתמש בהן מכיוון שהעולם הפך לפחות סובלני לנפגעים אזרחיים, ומכיוון שניתן היה לפגוע במטרות קשות (כגון גשרים) ביעילות במשימה אחת; גשר Thanh Hoa ("הלסת של הדרקון") למשל הותקף שוב ושוב עם פצצות כבידה ללא תוצאות רק יעף הפצצה אחד עם פצצות מונחות הופל הגשר[4].
מלחמות המפרץ
השימוש הראשון בקנה מידה גדול בנשק חכם הגיע ב-1991 במהלך מבצע סערת מדבר כאשר הם שימשו את כוחות הקואליציה נגד עיראק. למרות זאת, רוב התחמושת שהוטלה באוויר במלחמה ההיא הייתה "מטומטמת", אם כי האחוזים מוטים בגלל השימוש הרב בפצצות מצרר שונות (לא מונחות) .
ראו גם
הערות שוליים
- ^ הטיפשה, החכמה והחבית: כך נולדה הפצצה האווירית | כלכליסט, באתר calcalist, 2021-11-05
- ^ הארסנל שמאפשר לחיל האוויר לתקוף בסוריה, באתר mako, 2017-05-12
- ^ זיתון, יואב (2019-04-02). "קטלנית ומדויקת: צפו בפצצה החדשה נגד משלוחי הנשק". Ynet. נבדק ב-2022-03-06.
- ^ ניצן סדן, הדרקון של טאן הואה: הגשר שהפיל את חיל האוויר האמריקאי, באתר כלכליסט - www.calcalist.co.il, 2020-11-07
