רבי דוד עטר
 | |
| לידה |
1891 ה'תרנ"א |
|---|---|
| פטירה |
1946 (בגיל 55 בערך) י"ח כסלו ה'תש"ז |
רבי דוד בן עטר (ה'תרנ"א, 1891 - י"ח כסלו ה'תש"ז, 1946) היה פוסק הלכה וראש ישיבה נודע בערי מרוקו במאה העשרים. עמד בראשות ישיבת 'עץ חיים' במוגאדור, ר"מ בישיבת קזבלנקה וראש ישיבת 'אם הבנים' בצפרו.
קורות חייו
נולד במרקש לאביו שמעון, ולמד אצל ראשי הישיבה בעיר. בצעירותו נדד למוגאדור, ופגש ברבי אברהם בן סוסאן, ונעשה לתלמידו המובהק. עם חתונתו נסע לבקר את רבי רפאל אנקווה, לאחר שרבי רפאל תהה על קנקנו, הפציר בו שילבש את לבוש ה'זוכה' המיוחד לחכמי מרוקו. לאחר חתונתו התיישב בקזבלנקה.[1] התחתן עם לאה ונולדו לו שתי בנים ובת. בתחילה עבד לפרנסתו כסוחר, וכשהגיע לעסקיו בעיר מוגאדור, הפצירו בו שיכהן כראש הישיבה תמורת שכר הגון. רבי דוד קיבל את ההצעה. לאחר מכן כיהן כר"מ בישיבת קזבלנקה, וכראש ישיבה בצפרו. בשנת תרצ"ט חזר למוגאדור,[2] שם סמך מספר תלמידים לדיינות ושחיטה, כדוגמת הרב יצחק דלויה.[3] לטענת משרתת המשפחה, רבי דוד זכה לגילוי אליהו.[4] כמו כן רבנים רבים מערי מרוקו התייעצו עם רבי דוד בענייני הלכה.[1]
פטירתו
לפני פטירתו חלה יום אחד, ולמחרת נפטר בי"ח כסלו ה'תש"ז (1946) ונקבר במוגאדור. בפקידת השנה, הספידו תלמידו רבי יהושע מאמאן.[5]
ראש הישיבה
תקופת ישיבת עץ חיים במוגאדור
החל מתרפ"א (1921) כיהן כראש ישיבת 'עץ חיים' במוגאדור. בישיבה, בימות החורף היו התלמידים ישנים אצל רבי דוד בבית, והיה מעיר אותם בשעה שתים בלילה. והיו קוראים תיקון חצות. לאחר תיקון חצות היה לומד אתם עד אור הבוקר שהיו הולכים להתפלל. לאחר התפילה המשיכו ללמוד עד סוף היום, מלבד הפסקת צהריים קצרה. כך עשו במשך שלש שנים. מישיבה זו יצאו ארבעה רבנים נודעים: רבי משה ויזגאן, רבי שמעון ואענונו (רב ודיין העיר סטאט ואחר כך במרקש), רבי חיים אלפרסי (דיין באוזדא). והרב שמעון ברוך אוחיון (רבה של יפו). ושאר התלמידים כיהנו כרבנים סופרי בתי דין שוחטים וחזנים, וכשנפתח התלמוד תורה החדש בעיר, שאר התלמידים היו המורים בתלמוד תורה.
ר"מ בישיבת קזבלנקה
תקופה מסוימת לימד בישיבת קזבלנקה.[6]
תקופת ישיבת 'אם הבנים' בצפרו
בשנים תרצ"ו (1936) – תרצ"ט (1939) היה ראש ישיבת 'אם הבנים' בצפרו.[7] בין תלמידיו נמנים הרב דוד עובדיה[8] והרב יהושע מאמאן, הרב רחמים יוסף מאמאן, ורבי דוד בן זכרי. החל ללמד את תלמידיו משעה 3 בבוקר עד עלות השחר, הלימוד כלל לימוד הלכות איסור והיתר, וגם שאילות ובחינות בכתב.[8] לדברי הרב דוד עובדיה, ניחן בכשרון להאהיב את התורה על תלמידיו. במסגרת זו, סידר דרשות לתלמידיו.[9]
בהיותו בצפרו העתיק לעצמו ספרים מכתבי חכמי מרוקו שנצרכו לו.[10]
רבי דוד עודד את תלמידיו ללמוד את ההלכה ממקורותיה ולא ייחס ערך רב ללמוד את ההלכה מקבצי הלכות שונים.[11]
ראו גם
- הקדמת נסים עטר, בתוך: 'והאיש משה' עמ' 38–43.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ראו ספר 'והאיש משה' עמ' 38; אור המערב עמ' לח.
- ^ ראו עמק יהושע חלק ב עמ' רפד.
- ^ ראו: ספר תורת משפחת דלויה עמ' 422.
- ^ ראו: 'והאיש משה' עמ' 5.
- ^ עמק יהושע ח"א עמ' רפא, וחזר ונדפס שדה יהושע עמ' שיא ועמ' שכ.
- ^ מלכי רבנן חלק ב, בתוך: 'תקנות חכמי מכנאס' חלק ב עמ' תרכ.
- ^ ע"פ רבי ישמ"ח עובדיה, בחיבורו 'צבא ימי', בתוך: תורה וחיים מהדורה שנייה עמ' 37; ישמח לבב עמ' יד.
- ^ 8.0 8.1 ראו: דברי הרב דוד עובדיה בתוך: והאיש משה עמ' 129-131.
- ^ ראו: נועם (יח עמ' קלב) בדברי רבי יהושע מאמאן.
- ^ ראו בספר 'עם-רם' עמ' 265, 277.
- ^ ר' חיים זעפראני בזכור לאברהם אלמאליח עמ' 133. וחזר ונדפס בס' אלף שנות חיים יהודיים במרוקו עמ' 140.
