A Lucky Child
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוגה | אוטוביוגרפיה, ממואר, נובלה |
A Lucky Child (בעברית: ילד בר מזל) הוא ספר זיכרונות שכתב תומאס בורגנטל ברוח הלילה מאת אלי ויזל או קול אחי (2003) מאת סטפן נאסר, בו הוא מגולל את סיפור הישרדותו בשואה כילד בן עשר בזכות תבונתו וצירופי מקרים יוצאי דופן.[1] הספר מתאר את חייו של המחבר בצ'כוסלובקיה והבריחה ממחנה ריכוז. שם הספר מתייחס לאמו של הסופרת, מוטי, Mutti, שמגדת עתידות בקטוביץ אמרה לה שבנה הוא ילד בר מזל. אביו של בורגנטל ענה ש"הדבר היחיד שמגדת עתידות יודעת ואנחנו לא יודעים הוא איך להרוויח כסף בזמנים רעים אלה".[2][3][4]
רקע
תומאס בורגנטל נולד ב-1934 בלובוצ'נה (Ľubochňa), צ'כוסלובקיה, להורים יהודים ממוצא גרמני ופולני. בורגנטל היה שופט בבית הדין הבין-לאומי בהאג ומומחה במשפט בינלאומי וזכויות אדם. ילד בר מזל תורגם ליותר מתריסר שפות וכולל הקדמה מאת חתן פרס נובל אלי ויזל.[5] כאשר בורגנטל חיפש לראשונה מו"ל באנגלית עבור ספר זה, נאמר לו ש"ספרי שואה לא נמכרים". הספר יצא לראשונה בגרמניה ב-2007, הפך שם לרב מכר ופורסם בארצות הברית ב-2009.
הספר
הוריו
אביו של תומאס, מונדק, נולד בגליציה, אזור בפולין שהיה שייך לאימפריה האוסטרו-הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה, וקיבל את השכלתו בגרמנית ובפולנית. הוא עבר לברלין, שם עבד בבנק יהודי פרטי וניהל את תיק ההשקעות של הבנק. עלייתו של היטלר והאלימות נגד יהודים גרמו לבורגנטל לעזוב את גרמניה לצ'כוסלובקיה, שם ניהל מלון נופש. שם פגש את גרדה זילברגלייט, אמו לעתיד של תומאס, צעירה יהודייה גרמנייה בת 20 בחופשה מגטינגן. הם התארסו תוך שלושה ימים מהפגישה בגבול גרמניה-צ'כיה ותומאס נולד כעבור אחד עשר חודשים.
ראשית חייו
ב-1938 או בתחילת 1939, המלון של בורגנטל הוחרם על ידי משמר הלינקה, מפלגה פשיסטית סלובקית, והמשפחה עברה לקטוביץ בפולין. תומאס היה בן חמש. כאשר גרמניה פלשה לפולין, המשפחה חיפשה מקלט בקיילצה שבפולין, עיר עם אוכלוסייה יהודית גדולה (אז 25,000). כאשר הוקם גטו קיילצה בפקודת השוצפוליציי, בני הזוג בורגנטל לא היו צריכים לעבור דירה, שכן דירת החדר שלהם הייתה באזור שהפך להיות גטו קילצה.
החיים בגטו היו קשים בגלל מחסור במזון ובגלל הפחד שנגרם בעקבות פשיטות גרמניות אקראיות. היו גם מודיעים, מלשינים, שהיו מוכנים לסגיר לגרמנים תושבי גטו בשביל יתרון לעצמם. "לקירות יש אוזניים", נהג בורגנטל האב לומר. הוא עבד כעוזר לטבח ולאחר מכן היה אחראי על "ורקשטאט", מפעל בגטו, ליד חומות הגטו.
באוגוסט 1942, כשהחל חיסול גטו קילצה, אביו של תומאס יצא מהגטו עם מסמכי העובד, עם משפחתו ועם קומץ עובדים, כדי להימנע מגירוש מיידי לטרבלינקה. תושבי הגטו שנותרו בחיים הגיעו למחנה עבודה בחלק קטן מהגטו המקורי. במהלך חיסול המחנה, ילדים הופרדו מאמהותיהם באלימות ונרצחו בבית הקברות היהודי בקיילצה. מונדק צעד אל הקומנדנט ובידו אחז בתומס הצעיר, שפלט "Herr Hauptmann, ich kann arbeiten" – "סרן, אני יכול לעבוד". הקומנדנט הספקן ענה "עוד מעט נראה". תומאס שוב ניצל ממוות.
משפחתו של תומאס הועברה למפעל מסורים בהנריקוב, מחוז שוויינטוקז'יסקי, שם, בזכות הפולנית והגרמנית שלו, התקבל תומאס לעבודה כנער שליחויות למנהל העיר ומפעל טחנת הקמח שוט, גרמני בשם פוס (Fuss). טומי היה מתריע מראש על ביקורי הפתע של פוס, מזהיר את עובדי הטחנה ומציל אותם ממכות. הוא היה עד להכאות ותלייה של עובדי המפעל, אך גם למעשי גבורה ואומץ שהובילו לשכנועו בכך ש"התנגדות מוסרית מול הרוע היא לא פחות אמיצה מאשר התנגדות פיזית."
מחנות ריכוז
ביולי 1944 גורשה משפחתו של תומאס לאושוויץ. לא הייתה סלקציה עם הגעתם לבירקנאו. קציני האס אס כנראה הניחו שמכיוון שהטרנספורט הגיע ממחנה עבודה, כל הילדים, הזקנים והחולים, שאינם יכולים לעבוד, חוסלו. תומאס חמק ממוות בפעם השלישית.
הוא נכלא ב"מחנה הצוענים" באושוויץ וניצל ממוות פעמים רבות בעזרת אביו. מונדק פיתח אסטרטגיה: טומי עמד סמוך לגבו וקרוב לכניסה לצריף במסדר, אך הסתתר בצריף כשנראה היה שלאחר המסדר תהיה סלקציה, שבה כל מוזלמן וילד יועברו לתאי הגזים.
פעם טומי הצעיר נלכד במשלוח לתאי הגזים, אך הקבוצה שלו הייתה קטנה וטומי ושאר האסירים שנבחרו הועברו לצריף ביניים (שם הוכנסו להסגר אסירים עם גרדת) בעוד קבוצה גדולה נצברה כדי לשולחה להמתה בגז. בתקופה זו הרופא הפולני הצעיר האחראי על צריף ההסגר קרע את הכרטיס של טומי והנפיק כרטיס חדש. כשהאס אס הגיע בוקר אחד לקחת את הקבוצה של טומי לתאי הגזים, טומי לא היה ביניהם.
בתחילת ינואר 1945 פונה אושוויץ בצעדת המוות. מוקדם בצעדה החליטו שומרי האס אס שילדים מאטים את הצעדה וקראו לילדים מתוך אלפי הצועדים "לנוח במנזר". טומי וחבריו הצעירים סירבו להיענות וכך חמקו מהמוות שוב.
הצועדים הועמסו בקרונות משא פתוחים ולאחר יותר מעשרה ימים הגיעו לגרמניה. טומי הגיע עם רגליים קפואות למרפאה בזקסנהאוזן, שם נקטעו שתיים מאצבעות רגליו. זקסנהאוזן שוחרר על ידי הצבא האדום ב-22 באפריל 1945.
לאחר השחרור
טומי בן ה-11 ראה את נפילת ברלין כשהוא במדים מותאמים אישית במחלקה בלתי רשמית בצבא הפולני. לאחר כניעת גרמניה התגורר בבית יתומים פולני עד שהתאחד עם אמו, שגם היא שרדה, בגטינגן. טומי היגר לארצות הברית והגיע לניו יורק ב-4 בדצמבר 1951. הוא סיים את לימודיו במכללת בת'אני במערב וירג'יניה ובבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק. הוא קיבל תואר שני במשפטים ודוקטורט במדעי המשפט מאוניברסיטת הרווארד. הוא התמסר למשפט הבינלאומי וחש חובה מוסרית להקדיש את חייו המקצועיים להגנה על זכויות אדם.
ניתוח
בניו יורק טיימס ציטט סיימון ברון-כהן סצנה מתוך "ילד בר מזל". בספר נאלץ אסיר לתלות את חברו שניסה להימלט. שומר אס אס הורה לאסיר לשים חבל על צווארו של חברו. ברון-כהן מציינת כי התנהגותו של השומר לא נועדה רק להעניש או להרתיע. השומר בחר בצורת הענישה הספציפית הזו כי רצה ששני החברים יסבלו. "אכזריות לשמה הייתה חלק מהתנהגותם של השומרים הנאצים הרגילים. למרבה הצער, לא חסרות דוגמאות מחרידות..."[6]
בסצנת התלייה האיש שנצטווה לתלות את חברו לא יכול היה לציית כי ידיו רעדו בעוצמה כה רבה מפחד ומצוקה. חברו לקח את החבל, ובמעשה יוצא דופן, נישק את ידו של חברו ואז הניח את החבל על צווארו. תומאס הצעיר, אז בן תשע, היה עד למעשה האבירות הזה ולמעשים חסרי אנוכיות דומים של אסירי גטו קיילצה, מחנה הנריקוב ומחנות הריכוז אושוויץ וזקסנהאוזן. טומי שאב כוח ממעשים עזים וחסרי אנוכיות מול מצוקה. חוויות אלו היו המקור למחויבותו ארוכת השנים לזכויות אדם.[7] אמפתיה או מעשי חמלה מצד שומרי מחנות הריכוז הנאציים כלפי אסירים, במיוחד יהודים, היו נדירים. לדוגמה, שומר אס אס בטרנספורט שבויים הגיש לטומי הצעיר את כוס הקפה שלו כשראה את טומי מביט בה בערגה. בורגנטל מציין שלמרות שהיו נאצים מחויבים רבים, היו גם 'מיטלאופר' או 'חברים למסע' שהצטרפו למפלגה הנאצית מסיבות אחרות, כמו רווח כלכלי.
בשל חמישים השנה שחלפו בין האירועים לבין כתיבת הספר, הסופר מתאר את הסצנות הצורבות בניתוק שהופך את התיאור לפחות טראומטי עבור הקורא. המחבר מציב שאלות חסרות מענה לגבי האופי האנושי.
אליזבת מקראקן, מחברת "An Exact Replica of a Figment of My Imagination", התייחסה ל-A Lucky Child כ"סיפור יוצא דופן... קורע לב ומרגש, הבוחן מה זה אומר להיות אנושי, בכל מובן טוב ונורא".
ציטוטים מתוך A Lucky Child
"התנגדות מוסרית מול הרוע היא לא פחות אמיצה מהתנגדות פיזית."
"מדוע, בעיצומם של כל האירועים הנוראים האלה, יש אנשים שמוצאים את הכוח והאומץ המוסרי להתנגד, או לכל הפחות, לא לבצע את הפשעים המפלצתיים האלה שאחרים מבצעים בקלות?"
"מלבד בדיקת המוסר של אלה שלא הפכו לא מלשינים או לקאפוס, מחנות הריכוז היו מעבדות להישרדות האכזריים".
"מה יש באופי האנושי שנותן לחלק מהיחידים כוח מוסרי לא להקריב את הגינותם וכבודם, ללא קשר למחירים שהם משלמים בעצמם, בעוד שאחרים הופכים חסרי רחמים ורצחניים בתקווה להבטיח את הישרדותם שלהם?"
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה של של תומס בורגנטל (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ "A Lucky Child". Hachette Book Group. אורכב מ-המקור ב-2012-01-19.
- ^ Stephen Nasser (2003). My Brother's Voice: how a young Hungarian boy survived the Holocaust: a true story. Stephens Press. pp. 001–232. ISBN 1-932173-10-2.
- ^ Thomas Buergenthal (2007). A Lucky Child. Little Brown. pp. 001–228. ISBN 978-1-61523-720-3.
- ^ Wiesel, Elie (1960). Night (באנגלית). תורגם ע"י Stella Rodway. trans. Stella Rodway. Hill and Wang. ISBN 0-553-27253-5. (Personal account of the Holocaust)
- ^ Ellen Keohane (2010). "Thomas Buergenthal, former Hague judge and lucky child". Downtown Express - the Newspaper of Lower Manhattan. 20 (39 (September 15–21)): 2319–2332.
- ^ Simon Baron-Cohen (2011). "The Science of Evil - Explaining "Evil" and Human Cruelty'". New York Times. June 6.
- ^ "Nonfiction Book Review - A Lucky Child: A Memoir of Surviving Auschwitz as a Young Boy". Publishers Weekly.
