אה"מ ראמיליס (1892)
 | |
| אה"מ ראמיליס | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת רויאל סובריין |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 11 באוגוסט 1890 |
| הושקה | 1 במרץ 1892 |
| תקופת הפעילות | 17 באוקטובר 1893 – אוגוסט 1911 (כ־17 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-7 באוקטובר 1913 |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 14,380 טון |
| אורך | 115.8 מטר |
| רוחב | 22.9 מטר |
| שוקע | 8.4 מטר |
| מהירות | 15.7 קשרים |
| גודל הצוות | 712 איש |
| טווח שיוט | 8,740 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 8 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 11,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| שריון | שריון עיקרי – 356–457 מ"מ, שריון סיפון – 64–76 מ"מ, מחיצות – 356–406 מ"מ, ברבטות – 279–432 מ"מ, צריחי תותחים – 279–432 מ"מ, קזמטים – 152 מ"מ, מגדל הניווט – 305–356 מ"מ |
| חימוש | 4 תותחים 13.5 אינץ' (343 מ"מ), 10 תותחים 6 אינץ' (152 מ"מ), 10 תותחים 6 ליטראות (2.2 אינץ', 57 מ"מ), 12 תותחים 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)), 7 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
אה"מ ראמיליס הייתה אוניית מערכה פרה-דרדנוט מסדרת רויאל סובריין של הצי המלכותי, שנקראה על שם קרב ראמיאי. האונייה נבנתה על ידי ג'יי אנד ג'י תומפסון בקליידבנק, החל מהנחת השדרית שלה באוגוסט 1890. היא הושקה במרץ 1892 והוכנסה לצי הים התיכון אוניית דגל באוקטובר שלאחר מכן. היא הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 13.5 אינץ' וסוללה משנית של עשרה תותחי 6 אינץ'. לאונייה הייתה מהירות מרבית של 16.5 קשרים.
ראמיליס שימשה כאוניית הדגל של צי הים התיכון עד 1899, ושוב בין 1900 ל-1902. לאחר שלקחה חלק בתמרונים מול חופי פורטוגל, היא חזרה לאנגליה לשיפוץ ב-1903. לאחר השלמתו, היא הוכנסה למילואים ב-1905. היא ספגה נזק בזמן שהשתתפה בתמרונים משולבים בשנה שלאחר מכן, והתקבלה מחדש לאגף השירות המיוחד של צי הבית ב-1907, והפכה לספינת האם של הפלגה הרביעית של צי הבית ב-1910. היא שוחררה מתפקיד זה שנה לאחר מכן, לפני שצומצמה לעתודה בדבונפורט באוגוסט 1911, הושבתה ונרשמה ב-Motherbank לפירוק ביולי 1913. היא נמכרה לגרוטאות באוקטובר 1913 ונגררה לאיטליה כדי להתפרק בחודש הבא.
תכנון
העיצוב של אוניות הסדרה נגזר מזה של האוניות מחופות שריון מסדרת אדמירל, אך הכילו כמה שינויים. הלוח החופשי הורם, שריון הברבטות הוארך ונוספו חגורה עליונה ושריון משני. הן יכלו גם להשיג מהירות גבוהה יותר, אבל היו גדולות יותר ב-4,000 טון. ראמיליס הייתה באורך כולל של 410 רגל (120 מטרים), רוחב של 75 רגל ושוקע של 27 רגל 6 אינץ'. הדחק האונייה היה עד 15,580 טון במעמס הקרבי המלא שלה. מערכת ההנעה שלה כללה זוג מנועי קיטור תלת דרגתיים בעלי שלושה צילינדרים, שכל אחד מהם הניע מדחף אחד, שהונעו על ידי שמונה דוודים גליליים על בסיס פחם. בעת הפלגה עם שוקע סטנדרטי, המנועים שלה העניקו מהירות מרבית של 15.5 קשרים (28.7 קמ"ש) ב-9,000 כוחות סוס (6,700 קילוואט); היה ניתן להשיג מהירות של 16.5 קשרים (30.5 קמ"ש) ב-11,000 כוחות סוס בעת הפלגה עם שוקע מאולץ. היה לה צוות של 712 קצינים ומלחים. כאשר נבנו אוניות הסדרה הן התגלגלו בכבדות מדי בתנאים מסוימים. כדי לפצות על הבעיה נוספו לאוניות סנפירי ייצוב, והאוניות "הוכחו כסירות ים מצוינות שמסוגלות למדי... לשמור על מהירויות גבוהות בנתיבי ים". האוניות היו בנויות היטב וכנראה המהותיות ביותר שנבנו עבור הצי המלכותי, גם אם הן "סבלו... ממשקל ואביזרי יתר". לדעתו של ר. א. ברט, הן היו "מוצלחות מאוד; באותה תקופה, הן כנראה היו חסרות שוויון ביעילות הלחימה הכוללת".
ראמיליס הייתה חמושה בארבעה תותחים נטעני מכנס (BL) 13.5 אינץ' (343 מ"מ) המורכבים בשתי ברבטות, אחד לפני ואחד מאחורי המבנה העילי. כל תותח סופק עם 80 פגזים. החימוש המשני שלה כלל עשרה תותחי ירי מהיר (QF) 6 אינץ' (152 מ"מ). 200 פגזים לכל תותח נישאו על ידי האוניות. 16 תותחי QF 6 פאונד (57 מילימטרים (2.2 אינץ')) מסוג לא ידוע ותריסר תותחי הוצ'קיס QF 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)) הותאמו להגנה מפני סירות טורפדו. בנוסף היא הייתה חמושה גם בשבעה צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (450 מ"מ). בין 1899 ל-1902 הוסרו תותחי ה-3 פאונד מהחלק העליון; צינורות הטורפדו מעל המים הוסרו בשנים 1902–1905. תותחי ה-6 אינץ' הנותרים בסיפון העליון היו מורכבים בקזמטים משוריינים בעובי 5 אינץ' בין השנים 1902 ו-1904. כל השריון סופק על ידי הבנאים, J. & G. Thompson, מקליידבנק.
תוכנית השריון של אוניות הסדרה הייתה דומה לזו של טרפלגר, שכן חגורת קו המים של שריון מורכב רק הגנה על האזור שבין הברבטות. חגורת שריון בעובי 14–18 אינץ' (356–457 מילימטרים) ומחיצות רוחביות בעובי 14–16 אינץ' (356–406 מילימטרים) סגרו את קצוות החגורה. מעל החגורה היה פס של שריון הארווי בעובי 4 אינץ' (102 מילימטרים) שהסתיים על ידי מחיצות אלכסוניות בעובי 3 אינץ' (76 מ"מ). הברבטות וצריחי התותחים היו מוגנים על ידי שריון מורכב, שעובי נע בין 16–17 אינץ' (406–432 מילימטרים) והקזמטים לתותחי הסיפון הראשי 6 אינץ' היו בעלי עובי שווה לקוטרם. עובי הסיפון המשוריין נע בין 2.5–3 אינץ' (64–76 מילימטרים). דפנות מגדל הניווט הקדמי היו בעובי 12–14 אינץ' (305–356 מילימטרים) ומגדל הניווט האחורי היה מוגן על ידי לוחות בעובי 3 אינץ'.
היסטוריית שירות
ראמיליס נבנתה על ידי J. & G. Thompson, מקליידבנק, בעלות של 902,600 ליש"ט, בתוספת 78,295 ליש"ט עבור התותחים. היא הונחה ב-11 באוגוסט 1890, הושקה ב-1 במרץ 1892 והושלמה באוקטובר 1893. היא נבנתה בשיפוע כל כך קטן שלקח כמעט שעה וחצי לדרדרה במורד הממשה אל המים; רוב הקהל שהתאסף התפוגג בינתיים. ראמיליס נכנסה לשירות בפורטסמות' ב-17 באוקטובר 1893 בתור אוניית הדגל של צי הים התיכון. היא עזבה ב-28 באוקטובר והגיעה למלטה ב-8 בנובמבר כדי להחליף את האונייה מחופת שריון אה"מ סנס פרייל בתור אוניית הדגל. פרנסיס סי.בי. ברידג'מן-סימפסון מונה לקפטן של ראמיליס עם כניסתה לשירות; מפקד צי הים התיכון באותה תקופה היה אדמירל סר מייקל קולמה-סימור. ב-9 בדצמבר 1896, רמיליס הופעלה מחדש במלטה לשירות נוסף בצי הים התיכון. ביולי 1899, היא הפכה לספינה פרטית בצי, והוחלפה כאוניית דגל על ידי אוניית המערכה אה"מ רינואון, אבל בינואר 1900 היא הפכה לאוניית הדגל של אדמירל משנה לורד צ'ארלס ברספורד, סגן מפקד צי הים התיכון. כאשר ברספורד התפטר מתפקיד זה בינואר 1902, יורשו אדמירל משנה בורגס ווטסון הפך את ראמיליס לאוניית הדגל שלו עד מותו בספטמבר 1902. באוקטובר 1902, היא הוחלפה שוב כאוניית דגל, הפעם על ידי אוניית המערכה אה"מ ונראבל.
במאי 1902, ראמיליס הייתה בפאלרמו כדי להשתתף בחגיגות בקשר לפתיחת תערוכה חקלאית של המלך ויטוריו אמנואלה השלישי; המלך ושר הצי האיטלקי סקרו אותה כשהגיעה לרומא מאוחר יותר באותו החודש. היא השתתפה בתמרונים משולבים מול חופי פורטוגל באוגוסט 1903, אך באותו חודש הושבתה משירות הים התיכון והועברה לעתודת פורטסמות' בזמן ששופצה. השיפוץ שלה הושלם, והיא הועברה לעתודה בצ'טם ב-30 בינואר 1905. באפריל 1905 העבירה ראמיליס את הצוות שלה לאוניית המערכה אה"מ לונדון והוכנסה לשירות מחדש עם צוות חדש לפלגת המילואים של שירנס-צ'טם.
ב-30 בינואר 1906, היא העבירה את הצוות שלה לאוניית המערכה אה"מ אלבמארל והוצבה מחדש עם צוות נוסף לשירות בעתודת צ'טם. ביוני 1906, היא השתתפה בתמרונים משולבים של הצי האטלנטי, צי התעלה וצי המילואים, אך תוך כדי כך התנגשה באוניית האחות שלה אה"מ רזולושן, וסבלה מנזק חמור. כתוצאה מכך, המדחפים שלה הושבתו. בנובמבר 1906, הצוות שלה הועבר פעם נוספת לאוניית המערכה אה"מ אפריקה. במרץ 1907, ראמיליס הופעלה מחדש בדבונפורט עם צוות מצומצם לפלגת השירות המיוחד של צי הבית. באוקטובר 1910, היא הפכה לספינת אם בפלגה הרביעית של צי הבית. אוניית האחות שלה אה"מ רויאל אוק החליפה אותה מתפקידיה כספינת האם ביוני 1911 והיא הוכנסה לעתודה החומרית בדבונפורט באוגוסט 1911. היא פורזה מנשקה והונחה מוכנה לפירוק ביולי 1913, לפני שנמכרה למכירה פומבית לגרוטאות ב-7 באוקטובר 1913; הקונה, ג'ורג' כהן, מסוונסי, שילם עבורה 42,300 ליש"ט. היא נמכרה מחדש לחברה איטלקית, שבנובמבר 1913 גררה אותה לאיטליה לגריטה.
קישורים חיצוניים
