העלאת קדשים בחוץ

העלאת קדשים בחוץ
(מקורות עיקריים)

מקרא	ויקרא, י"ז, א'-ה'
משנה	מסכת זבחים, פרק י"ג–
תלמוד בבלי	מסכת זבחים, דף ק"ו עמוד א'–דף ק"כ
משנה תורה	הלכות מעשה הקרבנות, פרקים י"ח-י"ט
ספרי מניין המצוות	לאו צ', מצווה תל"ט, מצווה ת"מ

העלאת קדשים בחוץ הוא איסור מהתורה שלא להעלות דם או איברי קרבן מחוץ לעזרה של בית המקדש, ועונשו כרת.

המקור בתורה

בפסוק נאמר: ”הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה, כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ”.

איסור זה מוגדר כלא תעשה כמו שקובע רבי אבין בשם רבי אלעזר: ”כל מקום שנאמר 'השמר', 'פן' ו'אל', אינו אלא לא תעשה”.

גם העונש על העלאת הקרבן בחוץ מפורש בתורה, יחד עם איסור על מעשה השחיטה עצמה:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם

— ספר ויקרא, פרק י"ז

במשנה

האיסור חל במקביל לאיסור דומה - שחיטת קדשים בחוץ, אך הוא איסור נפרד לחלוטין, ועל כל אחד משני השלבים, השחיטה וההעלאה - ישנו עונש נפרד כלשון המשנה: ”השוחט והמעלה בחוץ, חייב על השחיטה וחייב על העליה.”

במשנה קיימות שני מחלוקות בענין: אחת אם האיסור חל רק על העלאת איברים של קרבן כשר. בהתאם לכך נחלקו חכמי המשנה בקרבן שנפסל כבר כשנשחט מחוץ לעזרה, ולאחר מכן הקריבו על מזבח מחוץ לעזרה, לפי רבי יוסי הגלילי הוא פטור מכרת, משום שהקריב קרבן פסול; אך לדעת חכמים, מכיון שלא ניתן להקריב קרבן בחוץ בלי שייפסל קודם לכן על ידי הוצאתו מהעזרה, אם כן מן ההכרח לקבוע שגם לאחר שהקרבן כבר נפסל - נחשבת הקרבתו כהקרבת קדשים בחוץ, ואם כן אף השוחט בחוץ - תיחשב ההקרבה כהקרבה בחוץ.

המחלוקת השניה, ובה נחלקו רבי שמעון ורבי יוסי, היא האם החיוב להקריב מחוץ לעזרה הוא רק אם הקריב על מזבח שעשה מחוץ לעזרה, או גם אם העלה על הסלע או על האבן. הרמב"ם פסק כרבי יוסי שאינו חייב אלא אם העלה על מזבח שבנה מחוץ לעזרה, לפי ש”אין קרוי קרבן אלא על המזבח, ואף על פי שהוא בחוץ שנאמר ויבן נח מזבח”.

שיעור ההעלאה לענין החיוב

חיבורי עולין

ערך מורחב – חיבורי עולין

האיסור חל רק על מי שמעלה שיעור כזית. קיימת מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בדינו של אדם שמעלה חתיכת בשר שרק יחד עם העצם יש בה כזית. מכיון שאין חיוב הקרבה גמור על העצם, ואם העצם נפרדת מהבשר אין חיוב להקריבה על גבי המזבח, יש מקום לומר שלא ניתן להחשיב את העצם כחלק מההקרבה, למרות שבמצב הנוכחי שהיא מחוברת לקרבן והיא נחשבת "חיבורי עולין" חל עליה חיוב הקרבה. לפי רבי יוחנן הוא עבר על האיסור מכיון ש"חיבורי עולין כעולין דמי" אך לפי ריש לקיש הוא פטור.

חכמי בבל הסתפקו האם מחלוקת זאת של רבי יוחנן וריש לקיש הינה גם במי שמעלה בחוץ ראש של בן יונה קטנה, שאין בו כזית והמלח משלימו לכזית, האם גם אז סובר רבי יוחנן שניתן לצרפו לשיעור כזית, והאם גם אז סובר ריש לקיש שלא ניתן לצרפו לשיעור כזית, למרות שכאן יש גם מצווה להעלות את המלח כחלק מההקרבה.

קביעותא דמנא

נאמר במשנה ”הקומץ, והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ חייב, רבי אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן”.

הגמרא מתקשה בהבנת שיטת רבי אליעזר, מדוע הוא סובר שאין בהקטרת כזית משום הקטרה, והלא אין כל חיוב להקטיר מהקטורת בהיכל יותר מכזית, ולכן קובע רבא שמדובר באדם שצירף שני חצאי פרס וקידשם יחד בכלי אחד לצורך הקטרת הקטורת, ולפי רבי אליעזר "קביעותא דמנא מילתא היא", כלומר הקביעות שנקבע בצירוף שני החצאים בכלי אחד - דבר הוא, והוא גורם להתניה שלפיה הקטרה חלקית אינה נחשבת הקטרה.

מכיון שלפי פירוש זה נמצא שדעת החכמים היא שקביעות כלי אינה בעלת משמעות כל שהיא, נמצא שאם אדם קבע ששה לוגין יין להקרבת פר, ולאחר מכן הוציא מהם ארבעה והקריב, הוא חייב מכיון שהם ראויים לשמש כנסכים לאיל, שבהם מספיק בארבעה לוגים. הוא הדין לאדם שיחד ארבעה לוגים לאיל ומשך מהם שלושה והקריבם בחוץ חייב מכיון שראויים לשמש כנסכים לקרבן שהינו כבש.

שנים שהעלו

לפי שיטת רבי שמעון קיימת חומרה מיוחדת לאיסור העלאת קדשים בחוץ על פני שחיטתן בחוץ, ששניים שהעלו יחדיו אבר על גבי המזבח חייבים למרות ששנים ששחטו יחדיו פטורים, דבר זה נלמד מהמילים "איש איש" שבא לרבות שנים ששחטו, אבל רבי יוסי חלוק על כך וסובר שהניסוח "איש איש" הוא לפי הכלל דיברה תורה בלשון בני אדם..

בזמן הזה

קיימת מחלוקת בענין המעלה איברי קרבן בחוץ בזמן הזה שאין בית המקדש, לפי רבי יוחנן חייב ולפי ריש לקיש הוא פטור. שורש המחלוקת היא אם "קדושה ראשונה" כלומר הקדושה של בית המקדש כפי שנתקדשה על ידי דוד ושלמה "קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא" כלומר אם קדושתה קיימת גם בזמן שאין בית המקדש קיים