משנה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כותרת מעוטרת למשניות בש"ס מהדורת פרנקפורט ה'ת"פ

הַמִּשְׁנָה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, ומכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, במאה העשירית לאלף הרביעי, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

חלקי המשנה

מספר שורות מכתב יד קאופמן: מסכת אבות, פרק א', משנה ו' ומשנה ז'. כתב-היד, שנחשב לאחד מכתבי-היד החשובים ביותר של המשנה, מתוארך לסוף האלף החמישי.

המשנה מחולקת לשישה סדרים (ש"ס):

נהוג להשתמש בראשי התיבות של הש"ס, זמ"ן נק"ט, כדי לסייע בזיכרון סדר זה.[1]

כל סדר נחלק למסכתות – 63 סך הכול. כל מסכת נחלקת לפרקים. כל פרק נחלק לקטעים הנקראים "הלכות" (השם המקובל בעבר) או "משניות" (הביטוי הרווח היום). בעוד שחלוקת הפרקים קבועה יחסית וזהה ברוב כתבי היד, חלוקת ההלכות שונה בין כתבי היד השונים, ונראה שלא הייתה בה אחידות מעולם. גודלם של הפרקים אינו שונה מאוד מאחד לשני, ונראה שזה היה שיקול עיקרי בחלוקת הפרקים, ולא רק החלוקה העניינית[דרוש מקור].

במשנה יש 523 פרקים, אולם ברוב המהדורות המודפסות כיום נוספו הפרק הרביעי של מסכת ביכורים, שבמקורו היה חלק מהתוספתא, וכן "פרק קניין תורה" שנהפך לפרק השישי של מסכת אבות.

מסכתות הש"ס
זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות
ברכות שבת יבמות בבא קמא זבחים כלים
פאה עירובין כתובות בבא מציעא מנחות אהלות
דמאי פסחים נדרים בבא בתרא חולין נגעים
כלאיים שקלים נזיר סנהדרין בכורות פרה
שביעית ראש השנה סוטה מכות ערכין טהרות
תרומות יומא גיטין שבועות תמורה מקואות
מעשרות סוכה קידושין עבודה זרה כריתות נדה
מעשר שני ביצה עדויות מעילה מכשירין
חלה תענית הוריות תמיד זבים
ערלה מגילה אבות מדות טבול יום
בכורים מועד קטן קינים ידיים
חגיגה עוקצים

סגנון המשנה

לשון המשנה דחוסה, יש המשווים אותה ללשון שירה. המשנה נאמרה בעל פה, והיא מלאה באמצעים לשוניים, צורניים, ותוכניים המקלים על הזיכרון.

בחלק מן המקרים ההלכות במשנה הן חד-משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, או מביאה ויכוח הלכתי. נדירים המקרים שבהם כוללת המשנה אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר.

לעתים המשנה גולשת לדון בענייני אגדה.

המשנה הפותחת

לשם הדגמה למבנה הבסיסי של המשנה, מובאת כאן המשנה הפותחת את הש"ס, הדנה בזמן קריאת שמע של ערבית. ניתן ללמוד מהמשנה הראשונה רבות על אופי המשנה כולה.

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?
מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן,
עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה.
אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע.
אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.
וְלֹא זוֹ בִלְבַד: אֶלָּא כָּל מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת" – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת"?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

סדר זרעים, מסכת ברכות, פרק א', משנה א'

במשנה זו מובאת מחלוקת בת שלוש דעות שונות לגבי סוף זמן קריאת שמע. כיון שהייתה טקסט שנלמד בעל פה, המשנה ערוכה לעתים בצורה של דו שיח או שאלות ותשובות, ומרבה להביא מחלוקות בלא פסיקה הלכתית. המשנה גם אינה מציגה חומר רקע לנושאים הנידונים בה, כמו העובדה שיש להגיד בכל ערב ובכל בוקר קריאת שמע, או בכלל הגדרתה של קריאת שמע ומדוע יש לקרוא אותה, מאחר שכל אלו מובנים מאליהם למנסחי המשנה, ולכן משנה זו פותחת רק בשאלה, "מאימתי?".

התשובות המובאות לשאלה מתי יש לומר את קריאת שמע מבטאות את ההבדל של המשנה בין הישן לחדש. הן אינן ניתנות באמצעות ציון זמן טבעי כמו צאת הכוכבים או שעות היום, אלא על פי נוהג שהתקיים על ידי הכוהנים. המשנה מארגנת מחדש את סדר החיים היהודי בעולם שבו בית-המקדש כבר חרב, ועבודת ה' אינה נמצאת בידי הכוהנים אלא בידי כלל ישראל. מאידך, המשנה קושרת את אורח החיים המתחדש ומעגנת אותו באורח החיים הישן, לכן המשנה כבר בפתיחתה מעגנת את סדר היום החדש על פי הסדר שהיה נהוג בבית המקדש.

הווי של מחלוקת

המעיין בפסקה הראשונה של המשנה נחשף מיד למרכיב שמאפיין אותה עד לפסקה האחרונה שלה - המחלוקת. מאפיין זה של המשנה הפך למרכיב המרכזי של כל ספרות חז"ל: מדרשי ההלכה, מדרשי האגדה והתלמוד. סוג זה של ספרות היה בזמנו פריצת דרך של ממש, שינוי מהותי בדפוסי המסירה של המחלוקת- שלא ניתן כהלכה ברורה למעשה אלא כקובץ של דיונים ומחלוקות. המחלוקת מייצגת מפנה עמוק ממודל הנביאים למודל החכמים. הנביאים משתיתים את סמכותם על התגלות ישירה מפי ה', עובדה המונעת מחלוקת - יש רק דבר ה' אחד ואמת אחת ואם קיימת מחלוקת בין שני נביאים, סימן לכך שנביא אחד הוא שקר. לעומת זאת, החכמים שואבים את סמכותם מהיותם מפרשים, סמכותם נגזרת מכך שהם אמונים על המסורת והעברתה לציבור ומכאן גם יכולתם לפרש ולדרוש אותה. לכן מחלוקת בשמם של פרשנים מתחייבת, כיוון שאין הם מדברים בשמה של התגלות. המשנה מסמלת עידן חדש של תלמוד התורה שלא מדבר עוד בשמם של נביאים אלא בשמם של חכמים, ומקום של התגלות התורה היא בבית המדרש.

העובדה, שעורכי המשנה והתלמוד ומאמרות חז"ל השונים פעמים רבות הציגו את המחלוקות השונות בין החכמים לא פתורות והביאו אותן לקורא כפי שהן ללא פתרון הלכתי, מבטאת את ערך האילו ואילו דברי אלוקים חיים ביחס להלכה במלואו.

כך גם, כאשר נערך בספרות חז"ל ויכוח הלכתי שנפתר לפי דעה אחת המקובלת על פי רוב, יבוא לצידה מגוון הדעות כולו בשעת הדיון והמבטא את הדעה או הדעות שלא התקבלו בפתרון. הדבר נועד כדי להעניק את הפתח לשינוי ההלכה לעתיד לבוא כשדעת הרוב תטה אחרת. בעקבות הגישה של ספרות חז"ל המייצגת הריבוי והמחלוקת התעורר בלבול לגבי הלכה למעשה, שכן לעתים קרובות לא נמצאה הלכה ברורה בנושאים שונים אותן לא התירו המשנה, התלמוד וספרות החכמים.

בתקופת הגאונים והראשונים החלה להסתמן תפנית ביחס להלכה ובצורך בהלכה פסוקה וברורה והתחילו להיכתב קודקסים הלכתיים לגבי כל נושא. דוגמאות לכך ניתן למצוא במשנה תורה של הרמב"ם, בספר החינוך ומאוחר יותר בשולחן ערוך. למרות השוני והצורך בהלכה ברורה, עד היום ממשיכים להשתמש במתודה של הדיון ההלכתי בבית המדרש "החברותא" כפי שמוצגת בכתבי חז"ל, כדי להבין את עומק המתודה לדרישת הלכה, פִּלפול בתורה ובאופן קביעת ההלכה בעבר וכיום.

המעבר ללימוד בסגנון המשנה

על סמך קצת ראיות פנימיות בחז"ל וכן נראה מדברי דברי רב שרירא גאון, יש טוענים שדרך המדרש קדמה לדרך המשנה. תִארוך המעבר על פי דעה זו והסיבות שהביאו לכך אינו ברור; הרס"ג תִארך זאת לתחילת ימי בית שני. עם זאת רבי דוד צבי הופמן הניח השערה לזמן פטירתו של רבן גמליאל הזקן. ישנם גם שציינו זאת לתקופת יבנה, אחרי חורבן הבית, או לתחילת תקופת הזוגות.

בקשר לסיבות שהובילו למעבר, נאמרו דעות רבות, ונראה שמדובר בצירוף של כמה מהן:

  1. הקושי ללמוד על פי הפסוקים, כיוון שמצוות שונות נזכרות בכמה מקומות בתורה שבכתב.
  2. ריבוי ההלכות שאינן מעוגנות במקרא, מפני שהן תקנות חז"ל או שנתקבלו במסורת.
  3. ידיעותיהם של הכהנים במקדש ביחס להלכות העבודה פחתו מסיבה כלשהי. החכמים נאלצו ללמדם הלכות אלה וכך נוצרו קובצי הלכה של עבודת המקדש. בהמשך זה התפתח לנושאים נוספים[דרושה הבהרה].
  4. הצדוקים ערערו על חלק מן ההלכות שאין להן מקור בתורה. כתוצאה מכך הסתירו חכמים את מקור ההלכות, כדי שלא יהיה מקום לערער.
  5. אנטיוכוס גזר על מי שיימצא בידו ספר התורה, אך לא גזר על לימוד ההלכות בלא ספר התורה.
  6. גזרות הרומאים נבעו מחשד שלהם ביחס לתורה. המשנה נערכה כדי להבהיר שאין מקום לחשדות אלה.

סיבות אלו ככל הנראה גרמו למעבר אִטי לדרך המשנה, עד שדרך זו הפכה למרכזית ודרך המדרש למשנית.

לעומת כל זאת דעתו של הרב יצחק אייזיק הלוי, מגדולי חוקרי התלמוד, היא שדרך המשנה הייתה מאז ומעולם. גם אברהם גולדברג, סבור כך, והוא מחזק את דבריו על סמך מגילת המקדש, מעין תורה שבעל פה איסיית שאינה מתבססת על דרשת הפסוקים, והוא מניח שגם לפרושים הייתה תורה שבעל פה שכזו.

עריכת המשנה

בשלב כלשהו הוחלט על קיבוץ ההלכות שנאמרו עד אז בלשון חופשית, לטקסט אחיד ומחייב שיהווה קאנון של כל העם היהודי. לעריכה היו ככל הנראה שלבים רבים, בין החוקרים קיימים חלוקי דעות בנוגע לחלקו של כל דור בעריכה. המוסכם על כולם הוא שעיקר העריכה התבצעה בדור ר' עקיבא ותלמידיו (בעיקר ר' מאיר) והסתיימה על ידי רבי יהודה הנשיא, "רבי", שהיה תלמיד של כל תלמידי ר' עקיבא.

החכמים והחוקרים לאורך כל הדורות, הוכיחו שבמשנה משובצות משניות קדומות (הרבה לפני זמן ר"ע) ולפעמים אפילו קובצי משנה שלמים (אולי אפילו מסכתות). ברור שרבי השתמש במשניות שהיו לפניו, ולא רק כתב בעצמו, אם כי לא ברור באיזו מידה מדובר ביצירה שלו ובאיזה מדובר בחומרים קדומים. קיימים קשיים ושאלות רבות בנוגע לעריכת המשנה. הקשיים כוללים:

  • השמטות - נושאים חשובים רבים שלא הוכנסו למשנה או שמוזכרים בה בקושי (ברכת המצוות, חנוכה, הלכות ציצית ותפילין, עיבור השנה, גרות מילה ועוד).
  • חוסר עקביות בסידור המשנה (שילוב בין דרך אסוציאטיבית לדרך תימטית וכדומה). משניות שמופיעות כמה פעמים, משניות חשובות שמופיעות בסוף נושא או משניות זוטרות המופיעות בתחילתו ועוד.
  • חוסר עקביות בפסיקת ההלכה (מתי מובאת דעה כ"סתם משנה" ומתי בצירוף שם החכם, מתי הובאו כל הדעות ומתי רק חלק).

לחלק מהשאלות לא נמצא פתרון עד היום, אך החוקרים מנסים לענות בשיטותיהם. ישנה גישה הטוענת שרבי ניסה ליצור טקסט קל לזיכרון בעל פה, וזאת הסיבה לקשיים שיש בו, גם גישה זו לא מספקת מענה לשאלות אחרות.

החוקר אברהם גולדברג טוען שהשיקולים שהובילו את רבי היו שיקולים פדאגוגיים של הסברה טובה ועושר השיטות.

רוב דברי התנאים לא נכנסו למשנה. דברי תנאים, שלא הוכנסו למשנה, מכונים ברייתא (חיצוני). בנוסף למשנה קיימים קבצים נוספים של דברי תנאים, בהם התוספתא, אשר נערכה על פי אותו סדר כמו המשנה, ומדרשי ההלכה דוגמת מכילתא דרבי ישמעאל, המכילתא דרשב"י, ספרא, ספרי במדבר, ספרי זוטא במדבר וספרי דברים, מכילתא לדברים וספרי זוטא דברים. ברייתות רבות נוספות משוקעות בתוך קבצים אמוראיים דוגמת התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי ומדרשי האגדה. ברייתות רבות נוספות אבדו במהלך הדורות ולא הגיעו לידינו.

חתימת המשנה

הניסוח והקונספט הסופי של המשנה התבצע על ידי רבי יהודה הנשיא. יש אומרים[2] שהמשנה נחתמה בשנת ג' אלפים תתקע"ח, 150 שנה לאחר חורבן בית שני. אמנם, לפי ספר הקבלה[3] נחתמה בשנת ג'תתקמ"ח, 120 שנה לאחר החורבן.

כתיבת המשנה

את ההלכה בתקופת חז"ל היה מקובל ללמוד במתכונת של שינון, מבלי להעלותה על הכתב, ועל כן היא כונתה 'תורה שבעל פה'. ניתן למצוא עדויות רבות במקורות חז"ל לכך שתלמידי החכמים ידעו את המשנה בעל פה. כפי הנראה, המשנה לא נלמדה מן הכתב אלא מתחילת תקופת הגאונים, כאשר רבו ההלכות ונכתבו התלמודים. יש דעות במסורת התולות את כתיבת המשנה בקשיי החורבן והגלות, אך אין לדבר סמך במקורות.

ישנם הטוענים שהמשנה אומנם לא נלמדה מן הכתב בבית המדרש, אך הלומדים נהגו לרשום לעצמם רשימות בבית לשינון עצמי. ניתן למצוא לכך סימוכין מסיפורים שונים בתלמוד על "מגילות סתרים" שנכתבו בימי התנאים ונמצאו בתקופה מאוחרת יותר.[4]

בתלמוד אומר רבי יוחנן, כי: "סתם מתניתין (משנה) רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכלהו אליבא דרבי עקיבא." (מסכת סנהדרין, דף פ"ו, עמוד א') בפשטות משמע כי כל אחד מחיבורים אלה נכתב על פי תורת אותו תנא, אך רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר ללא ציון הוא מדברי אותו תנא, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית המדרש של אותו תנא.[5]

לימוד המשנה

אלתר קציזנה, שני יהודים באים בימים קוראים במשנה בבית הכנסת, פרט מתוך "פינסק: פורטרט" (Portraits of Pinsk, Poland), פורסמה 1924

בימים שלאחר עריכת המשנה, היא הפכה לקובץ הלכתי דומיננטי, ושינתה את פני עולם לימוד ההלכה. מקובל לציין את המעבר בכינוי חכמי התקופה: עד ימי המשנה החכמים נקראו תנאים, ולאחר חתימת המשנה נקראו החכמים אמוראים. האמוראים בבבל ובארץ ישראל למדו את ההלכה בהתאם למשנה ואסרו על עצמם לחלוק על דברי התנאים.

לאחר דורות נוספים של לימוד הלכה, המסורות הפרשניות וההלכתיות לגבי המשנה התגבשו לחיבור נפרד - התלמוד. הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי, המשנה היא הבסיס לכל, ועליה מושתתים הדיונים השונים. עם זאת, התלמודים עסקו בעיקר בחלקי המשנה הנוגעים להלכה, ועל כן לחלק מן המסכתות הדיון התלמודי הוא חלקי, או שכלל לא קיים.

בנוסף לתפקידה ההלכתי, שימוש משני משמשת המשנה כיום במחקר למקור ידע לגבי אורחות החיים ולגבי השפה של התקופה שבה נכתבה.

שינון משניות בעל פה

כתבי יד של המשנה

מקובל לחלק את עדי הנוסח של המשנה לשני סוגים – הטיפוס המזרחי, הכולל משניות שהועתקו בכתבי היד של התלמוד הבבלי; והטיפוס המערבי, הכולל כתבי יד של "סדר משנה", כלומר כתבי יד של משניות בלבד ללא תלמוד. בין הטיפוסים השונים ישנם הבדלים בתוכן ובלשון, ולפיכך לחלוקה זו נודעת משמעות הן לחקר נוסח המשנה ועריכתה, והן לחקר לשון המשנה.

רוב כתבי היד של "סדר משנה" הם מהמאה הראשונה לאלף השישי ואילך, ורק מספר כתבי יד מוקדמים יותר קיימים בידינו כיום. העתיק מכולם והחשוב שבהם הוא כתב יד קויפמן, שזמן כתיבתו מוערך למאות האחרונות לאלף החמישי לספירה. זהו כתב יד המכיל את כל נוסח המשנה למעט דף אחד,[6] בתוספת ניקוד שככל הנראה התווסף מאוחר יותר. כתב היד שוכן כיום בספרית האקדמיה למדעים בבודפשט. כתב יד נוסף הוא כתב יד פַּרמה, המכיל אף הוא את כל נוסח המשנה, אשר נכתב ככל הנראה במאה התשיעית לאלף החמישי באיטליה. החלק הראשון של כתב היד מנוקד ניקוד מלא, והשאר בניקוד חלקי. גם בכתב יד זה משערים שהניקוד התווסף מאוחר יותר. ניקודו הוא "ספרדי", כלומר הוא נוטה לבלבל בין פתח לקמץ ובין צירי לסגול. כתב יד מאוחר יותר הוא כתב יד קיימברידג' (מכונה גם "כתב יד לו" על שם המהדורה של כתב היד שהוציא לאור וויליאם הנרי לו [Lowe]) משנת ה'ק"י לערך. כתב יד זה אינו מנוקד. שלושת כתבי היד הללו כוללים את כל ששת סדרי המשנה למעט חוסרים מקומיים. בנוסף להם, יש כתבי יד שכוללים יחידות קצרות יותר, כגון כתב יד פרמה ב המכיל את סדר טהרות.

כתבי יד מוקדמים, אם כי חלקיים, הם כתבי יד שנמצאו בגניזה הקהירית, שחלקם הוא עוד מימי הגאונים.

מפרשי המשנה

למשנה נכתבו פירושים רבים, אם כי פחות מאשר לתלמוד הבבלי. סיבה אפשרית אחת לכך היא שהבנת המשנה פשוטה יחסית, והיא כתובה בעברית ארץ ישראלית. סיבה אפשרית אחרת היא שהתלמוד הבבלי הפך להיות הנושא המרכזי הנלמד, והבסיס הישיר לספרי הפוסקים (כגון הרי"ף, הרמב"ם ובעלי התוספות), ולכן עליו נכתבו רובם המכריע של הפירושים. המאסף הוא הפירוש הקדום ביותר המצוי בידינו על כל שישה סדרי משנה.

פירושים מקדמונים

  • פירוש המשניות לרמב"ם (ד'תתצ"ח- ד'תתקס"ד). הפירוש נכתב במקור בערבית יהודית. התרגום העברי שנעשה בזמן הראשונים (על ידי מתרגמים שונים לסדרים שונים במשך כמה מאות שנים) מצורף למסכתות הש"ס במהדורת ש"ס וילנה. תרגום חדש לפירוש הרמב"ם נכתב בימינו על ידי הרב יוסף קאפח, מכמה כתבי יד, ובהם כתב ידו של הרמב"ם עצמו (שקיים היום בספריות של האוניברסיטה העברית בירושלים ושל אוניברסיטת אוקספורד).
  • פירושו של רבי עובדיה מברטנורא (ה'ר"י - ה'ר"ע), הידוע כפירוש הרע"ב (נקרא "פירוש הרב" או "ברטנורא" בשפת הלומדים). זהו הפירוש היסודי ביותר על המשנה (בדומה לפירושו של רש"י לתורה ולתלמוד), והוא מבוסס בעיקר על פירושיהם של רש"י (על התלמוד) והרמב"ם. פירוש זה מופיע ברובן המכריע של מהדורות המשנה, והוא הפירוש הנפוץ ביותר למשנה מבין הפירושים הקלאסיים.
  • הפירוש "תוספת יום טוב" לרבי יום-טוב ליפמן הלר (ה'של"ט- ה'תי"ד), נכתב כ"תוספת" לפירוש הרע"ב (בדומה ל"תוספות" על פירושו של רש"י לתלמוד), ונדפס בחיי המחבר. פירוש ארוך זה, או קיצורו ("עיקר תוספות יום טוב") נדפס ברוב מהדורות המשנה לצדו של פירוש הרע"ב. זהו פירוש רחב יותר מפירוש הרע"ב, ועוסק גם בקושיות ותירוצים על המשנה, וכן בקביעת הנוסח המדויק של המשנה.
  • הפירוש "מלאכת שלמה" לרבי שלמה עדני, שמופיע במהדורת וילנא ("משניות עם ע"ג פירושים") הוא פירוש מעמיק, ושונה מהאחרים בכך שהוא חותר לפשוטה של המשנה גם במקומות שזה אינו תואם את הגמרא. הוא גם דן הרבה בנוסח המשנה על פי כתבי יד שהיו בהישג ידו. יש בו הדים מוקדמים לדרכו של הניתוח האקדמי של המשנה בימינו.
  • הפירוש "תפארת ישראל" לרבי ישראל ליפשיץ (גרמניה, ה'תקמ"ב- ה'תר"ך) הוא פירוש רצוף וקל יחסית. יש בפירוש גם פלפולים ארוכים, שנפרדו מן הפירוש הבסיסי במהדורת וילנא ("משניות עם ע"ג פירושים"), ומאז לפירוש הבסיסי ניתנה הכותרת "יכין" ולפלפולים הכותרת "בועז" (על שם העמודים "יכין ובועז"). יש בו גם סיכום להלכות הנלמדות מהמשנה בשם "הלכתא גבירתא" המופיע בסופי הפרקים בסדרים זרעים, מועד וטהרות.
  • הפירוש "קב ונקי" [אמסטרדם תכ"ד עד תנ"ז] לרבי אלישע בן אברהם מהורדנה מצטיין בקיצורו, והודפס יותר משלושים פעמים מאז שיצא לאור. לאחרונה [תשנ"ב-תשס"ז], שולב הפירוש בהוצאה חדשה "משנה סדורה".

פירושים בני ימינו

  • הפירוש הפופולרי ביותר נכתב על ידי פינחס קהתי והודפס לראשונה בתוך "קונטרסים ללימוד המשנה היומית וההלכה היומית" על ידי "היכל שלמה" בירושלים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים למאה העשרים, ולאחר מכן נדפס מחדש באופן עצמאי תחת הכותרת משניות מבוארות בשנת ה'תש"ל. הפירוש נדפס מחדש בשנות ה-תש"ן בשתי מהדורות, באחת מהן מתחת לפירושו של הרב עובדיה מברטנורא.
  • בשנת ה'תשע"ג החל מכון ארטסקרול מסורה להוציא לאור משניות מבוארות תוך ניסיון לחקות את מהדורתם לפירוש התלמוד בבלי ש"ס שוטנשטיין, המהדורה נקראת מהדורת רייזמן (על שם פטרונה הרב צבי רייזמן), היא מבארת את המשנה בשפה עכשווית עם ציונים והערות לספרות הדנה בדברי המשנה, נכון לה'תשע"ו יצאו הכרכים על הסדרים מועד ונשים ועל מסכתות ברכות ושביעית.
  • הרב אליעזר לוי הוציא לאור את "משנה מפורשת" בשישה כרכים (תל אביב, הוצאת סיני, ה'תשי"ב). זהו פירוש בהיר המשלב את דברי המשנה במלואם ברציפות בתוך הפירוש. פירושו של הרב לוי מופיע מתחת לפירוש הרב עובדיה מברטנורא. הוא נדפס עם דברי פתיחה מאת הרבנים הראשיים לישראל דאז, הרב הרצוג והרב אונטרמן.
  • מהדורה של משנה זרעים עם חילופי נוסחאות מפורטים יצאה בהוצאת מכון התלמוד הישראלי.

פירושים מודרניים

  • פרופ' חנוך אלבק כתב פירוש קצר וקל, בתוספת הערות ארוכות בסופי הכרכים. הניקוד של המשנה במהדורה זו עבר הגהה קפדנית על ידי חנוך ילון, אך הטקסט הובא בעיקרו על פי נוסח הדפוסים המקובל, ואין במהדורת אלבק מהדורה מדעית מלאה של המשנה. מהדורתו של אלבק נכתבה בתור השלמה למפעלו הקודם של ביאליק שלא הושלם. בנוסף לששת כרכי המהדורה, יצאו לאור גם שני ספרי מבוא: מבוא למשנה מאת פרופ' אלבק, ומבוא לניקוד המשנה מאת פרופ' ילון.
  • מסכתות אחדות יצאו במהדורות מדעיות כעבודות דוקטורט וכספרים, ביניהם ניתן למצוא גם את עירובין שיצאה על ידי אברהם גולדברג).
  • מפעל המשנה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים מלקט את כל כתבי היד וקטעי הגניזה של המשנה במטרה להעמיד מהם בעתיד הרחוק מהדורה מדעית.
  • פירוש נוסף שהחל לראות אור באחרונה הוא "משנת ארץ ישראל": פירוש חברתי והיסטורי למשנה. פירוש זה, שאת כתיבתו החל הפרופ' זאב ספראי יחד עם אביו ואחותו (הפרופסורים שמואל ספראי וחנה ספראי), משלב לימוד מסורתי עם שיטות מחקר חדישות (בעיקר בתחומי הראליה ופחות בתחומים פילולוגיים), ומסתייע בממצאים ארכאולוגיים ובמחקרים היסטוריים וסוציולוגיים כדי לשפוך אור על המשניות. עד כה נשלמה הדפסת הסדרים זרעים ומועד והמסכתות כתובות ואבות. על פירוש זה הוטחה ביקורת בשל חוסר דיוק במובאות מהתלמוד[7].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

נוסח המשנה

על המשנה

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין
  1. הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות
  2. רב שרירא גאון בתשובתו המובאת בספר יוחסין, וכן בכוזרי מאמר ג' אות סז. וכן כתב רב ניסים גאון בהקדמה למסכת ברכות
  3. עמוד 57
  4. ראו למשל תוכנית המקדש בירושלמי מגילה פרק א', הלכה א', מגילת סממני הקטורת בבבלי יומא ל"ח א', מגילת סתרים בבלי שבת ו' א', פנקסו של אילפא במנחות ע' א', פנקסו של רב הלל ירו' כלאיים פ"א ה"א ופנקסיהם של זעירי, ר' יהושוע בן לוי ור' לוי בשבת קנ"ו א'.
  5. איגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א
  6. מסכת כריתות ג', ז' - ה', ב'
  7. http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=18433


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0