היתרי מכירה בהלכה
בהלכה ישנן מצוות רבות התלויות בבעלות של אדם על חפץ. לכן, המצוות הללו פוקעות כשהבעלות על החפץ עוברת לאדם אחר. היתר מכירה מציין פעולה של מכירת חפץ, שמטרתה העיקרית היא להפקיע את קיום המצווה. היתרים מסוג זה נזכרו בכמה מצוות. הם נחשבים כפתרון לשעת הדחק, כדי למנוע הפסד גדול במיוחד, ואינם מומלצים לשימוש לכל אדם ובכל מצב. חלקם שנויים במחלוקת.
מכירת חמץ
ערך מורחב – מכירת חמץ
יהודי שיש ברשותו חמץ בערב פסח, חייב לבער אותו לפני חצות היום, כמו שכתוב בתורה:
”וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ” (שמות יג ז).
המילה "לך" מלמדת, שהאיסור חל רק על חמץ השייך ליהודי, ולא על חמץ שנמכר לנכרי:
”ישראל וגוי שהיו באים בספינה וחמץ בידי ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי או נותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח”. [1]
בתוספתא מדובר על מכירה פיזית, שבה החמץ עבר ממש לרשות הגוי. אבל בתקופות מאוחרות יותר התחילו לבציע מכירה על הנייר בלבד, כאשר החמץ נשאר ברשות היהודי ורק הבעלות עוברת לגוי למשך חג הפסח. היתר זה שנוי במחלוקת עד ימינו. ראו מכירת חמץ.
מכירת בכור
מי שנולד בעדרו ולד בכור לבהמה טהורה (כגון: פרה או כבשה), אסור לו להשתמש בו כל עוד הוא תמים ללא מום, כמו שכתוב בתורה:
”כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ, הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לה' אֱלֹהֶיךָ; לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ, וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ.” (דברים טו יט). ”כִּי לִי כָּל בְּכוֹר, בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ, אֲנִי ה'” (במדבר ג יג)
המילה "בישראל" מלמדת, שהאיסור חל רק על ולדות של בהמות השייכות ליהודי. אולם אם האם שייכת, כולה או חלקה, לנכרי - הולד פטור מדין בכור, ומותר להשתמש בו כרגיל:
”הלוקח עובר חמורו של נכרי, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה, פטור מן הבכורה, שנאמר (במדבר ג), בישראל, אבל לא באחרים.”[2]
לפיכך נוצר היתר שבו מוכרים לגוי חלק מגוף של בהמות ממין נקבה שטרם המליטו. ראו בכור בהמה טהורה.
מכירת קרקע לשביעית
- ערך מורחב – היתר מכירה
בשנה השביעית (הנקראת שמיטה) אסור לעבד את האדמה:
”וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לה'; שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.” (ויקרא כה ד)
אולם המילים "שדך", "כרמך" מלמדות, שהאיסור אינו חל אם השדה שייך לגוי. לכן ישנם חקלאים יהודים הנוהגים למכור את שדותיהם לגוי למשך שנת השמיטה. היתר זה לא נזכר בתלמוד; הוא נוצר לפני כ-500 שנה, ובתחילתו המכירה הייתה מכירה ממש - הקונה הנכרי גם עבד בעצמו בשדה במהלך השמיטה, ולמוכר היהודי לא היה כל קשר אליו עד שקנה אותו מחדש לאחר השמיטה. אולם לפני כ-100 שנה התחילו לבצע מכירה על הנייר בלבד, שבה השדה עובר באופן רשמי לבעלות גוי, אך למעשה כל העבודה והרווחים עדיין שייכים ליהודי. היתר זה שנוי במחלוקת עד ימינו; ראו היתר מכירה.
מכירת חנות לשבת
יהודי שיש לו חנות - אסור לו להפעיל אותה בשבת גם על-ידי נכרי. עם זאת, אם מכרו חלק מהחנות לגוי, כך שהגוי נעשה שותף בבעלות, מותר לגוי להפעיל את החנות בשבת.[3]
מעשר שני
מי שפודה פירות מעשר שני שלו, צריך להוסיף חומש, כמו שנאמר בתורה:
”וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ - חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו” (ויקרא כז לא).
המילה "מעשרו" מלמדת, שחובת הוספת חומש חלה רק על מי שפודה מעשר שני השייך לו - ולא על מי שפודה מעשר שני השייך לחברו. לפיכך, מותר לאדם למכור את המעשר השני שלו, או אף לתת אותו במתנה לחבירו, ואז לפדותם בלי תוספת חומש:
”היה עומד בגורן, ואין בידו מעות - אומר לחברו 'הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה'. חוזר ואומר: 'הרי אלו מחוללין על מעות שבבית”.[4]
נדרי הנאה
בימי התלמוד, היו אנשים שנדרו נדר, שלא יאפשרו לחבריהם ליהנות מרכושם (בעיקר עקב סכסוכים אישיים). עם זאת, הנודר בכל-זאת רצה לתת לחבירו מרכושו, כגון כדי לגמול עמו חסד, כשלא היה לו מה לאכול. הדרך לעשות זאת היא להעביר את הרכוש לצד שלישי:
”המודר הנאה מחברו, ואין לו מה יאכל - הולך אצל החנוני ואומר: 'איש פלוני מודר ממני הנאה, ואיני יודע מה אעשה', והוא נותן לו, ובא ונוטל מזה.”[5]
בישול מחג לשבת
מי שלא הניח עירוב תבשילין לפני יום טוב שחל ביום שישי, אסור לו לאפות ולבשל מיום טוב לשבת, ואסור גם לאחרים לאפות ולבשל עבורו. אולם, מותר לו למכור או לתת את הקמח שלו לאחרים, ואז מותר להם לאפות ולבשל עבורו:
”מי שלא הניח עירובי תבשילין, הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו. כיצד הוא עושה? מקנה קמחו לאחרים, ואופין לו ומבשלין לו.”[6]
הערות שוליים
- ^ תוספתא פסחים א
- ^ משנה בכורות א א
- ^ בית ההוראה המרכזי לדיינות, עסק פתוח בשבת - שותפות גוי
- ^ משנה מעשר שני ד ה
- ^ משנה נדרים ד ז
- ^ ביצה יז א
