טיוטה:ישראל הראשונה וישראל השנייה
הכינויים "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" הם כינויים בחברה הישראלית המשמשים לעיתים לתיאור מעמדות חברתיים בישראל.
כבר בשנת 1957 נעשה שימוש בכינויים אלה, על ידי שר החינוך זלמן ארן, שהתייחס לעולים החדשים ולתושבי עיירות הפיתוח[1]. קיטובים חברתיים דומים קיימים במדינות רבות. למשל, לאורך דורות ארוכים פולין הייתה מחולקת ל"פולין הראשונה" ו"פולין השנייה" (אנ'), כאשר חלקה המערבי של המדינה מפותח יותר מבחינה כלכלית ותרבותית ומרוכזת בו עיקר הפעילות הפוליטית, בעוד החלק המזרחי יותר כפרי ומסורתי.
הכינויים הפכו למטבע לשון בשנת 2018 על ידי אבישי בן-חיים. באותה עת הוא יצר סדרת כתבות בטלוויזיה בשם "גנבו לנו את המדינה", בה סקר מספר קבוצות מייצגות של החברה הישראלית. במהלך הסדרה הוא עשה שימוש רב בכינויים "ישראל הראשונה וישראל השנייה" כהסבר לפערים החברתיים בישראל[2].
על פי התאוריה של בן-חיים, "ישראל הראשונה" מזוהה עם הגמוניה תרבותית, פוליטית ומשפטית, שמאוכלסת ברובה באשכנזים בעלי נטיות מרכז-שמאל, בעוד "ישראל השנייה" מזוהה עם ציבור המזרחים ונוטה לתמוך בליכוד ובמפלגות ימין. על בסיס זה בנה בן-חיים נדבכים נוספים בתאוריה שלו, לדוגמה: מערכת המשפט מנסה לשמור על ההגמוניה שלה, ומאז המהפכה החוקתית היא מנסה להחליש את המערכת הפוליטית. הוא נותן דוגמאות למאבקים מזרחיים שהוכשלו לדבריו על ידי הממסד, בהם אירועי ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, הרשעתו של אהרן אבוחצירא ובעקבותיה נפילתה של מפלגתו המזרחית "תמ"י", והמחאה על פרשת ילדי תימן[3].
התאוריה של בן-חיים זכתה לתמיכה והסתייגות. בין התומכים נמנית יפעת בן חי שגב, לפיה השסע העדתי בישראל נוצר כתוצאה מהבניה חברתית, כלכלית ופוליטית של דיכוי ומרידה. היא קראה להכרה בעצמאותו הרעיונית של מחנה "ישראל השנייה", כביטוי של כבוד ההכרחי לקיומו של דיאלוג[4].
לעומתה, אהוד אולמרט טען שהניסיון לחלק את הציבור לשתי קטגוריות, כביכול, על בסיס עדתי הוא ניסיון מלאכותי, ומטרתו היא לסבך את המציאות החברתית, לאיים על יציבות החיים בישראל, ולהפריד בין אלו הנאמנים לליכוד ולבנימין נתניהו לבין אלו שלא[5].
אבי שילון הצביע על מספר ליקויים בתאוריה של בן-חיים. לדבריו, התמיכה בנתניהו היא בדיוק ההפך מהצבעת מחאה, כפי שמעיד מבחן "החמוצים" שנתניהו עצמו הגדיר. כמו כן הוא מתעלם מערביי ישראל, מציג נתונים שאינם נכונים לגבי יחסם של רוב הישראלים למערכת המשפט, ומאמץ בתיאוריו את נקודת המבט הממסדית-אשכנזית[6].
כותבים נוספים הצביעו על ליקויים וסתירות בתאוריה של בן-חיים, בהם סמי פרץ[7], אורלי נוי[8], יאיר שלג[9] ומיכאל טוכפלד[1].
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1
מיכאל טוכפלד, הגברת הקיטוב: הסכנות בתיאוריית "ישראל השנייה", בעיתון מקור ראשון, 10 במאי 2020
- ↑ הסדרה "גנבו לנו את המדינה", באתר חדשות 13
- ↑ אבישי בן-חיים, ישראל הראשונה וישראל השנייה, פוסט בפייסבוק, 24 בנובמבר 2019
- ↑ יפעת בן חי שגב, מלחמת העצמאות של ישראל השנייה, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2019
- ↑ אהוד אולמרט, ההפרדה בין ישראל הראשונה והשנייה - זיוף שמטרתו לשרת את השלטון, באתר מעריב אונליין, 4 בספטמבר 2020
- ↑ אבי שילון, אבישי בן חיים והמחאה שלא היתה, באתר הארץ, 2 ביוני 2020
- ↑ סמי פרץ, אבישי בן חיים גורם נזק למאבק המזרחי, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2020
- ↑ אורלי נוי, נתניהו נציג ישראל השנייה? איזו בדיחה עצובה, באתר "שיחה מקומית", 21 במאי 2020
- ↑ יאיר שלג, לא רק אנשי ימין "מסומנים": חמש טענות נגד תאוריית ישראל השנייה, בעיתון מקור ראשון, 28 ביולי 2020
ישראל הראשונה וישראל השנייה29985233