הסכמי הלסינקי

כחלק ממדיניות הדטאנט, במהלכה הופשרו היחסים המתוחים של המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, חתמו 33 מדינות אירופה, כולן פרט לאלבניה, ב-1975 על הסכמי הלסינקי, שעיקרם כיבוד עיקרון הריבונות ושמירה על זכויות אדם וחירויות יסוד. בצירוף קנדה וארצות הברית, 35 מדינות חתומות על הסכמי הלסינקי.

ההסכם שנחתם לבסוף באוגוסט של אותה שנה היה הסכם הצהרתי שיצר את הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE) והיווה נקודת ציון ומפנה חשוב במאבק העולמי למען זכויות מיעוטים במדינות דיקטטוריות, וכן ייצג תפנית חשובה עבור יהדות ברית המועצות. החתומים על ההסכם הסכימו להכיר בגבולות אירופה והמזרח התיכון והבטיחו שיתוף פעולה כלכלי עתידי. למעשה, ההסכמים יצרו את הלגיטימיות של חלוקת אירופה לאזורי השפעה סובייטים ומערביים, ולאורך זמן התאפיינו בערעור הלגיטימיות של המשטרים הקומוניסטים במזרח אירופה ובערעור הסדר האירופאי.^{[דרוש מקור]}

ראו גם

• קבוצת הלסינקי

קישורים חיצוניים

שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים

מדיה וקבצים בנושא הסכמי הלסינקי בוויקישיתוף

ערך זה הוא קצרמר בנושא מדע המדינה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.