סיעה
בפרלמנט, סיעה היא מסגרת בה חברים חברי פרלמנט מכהנים.
בישראל
בתחילת כהונת כל כנסת, הרכב הסיעות זהה להרכב הנבחרים ברשימות השונות לכנסת, כאשר כל רשימה מורכבת ממפלגה אחת או יותר, ויכולה לכלול גם תנועות שאינן מפלגות. במהלך כהונת הכנסת יכולים חברים בסיעה לפרוש ממנה וסיעות יכולות להתאחד או להתפצל. לכל שינוי בהרכב הסיעות נדרש אישור ועדת הכנסת.
עד 1990 יכול היה חבר כנסת לפרוש מסיעתו באופן חופשי, וליצור סיעה שנקראת סיעת יחיד (ח"כ שפרש אך לא הקים סיעה מכונה "ח"כ יחיד"). מצב זה יצר אפשרות של "עריקה" מסיעה לסיעה, לעיתים קרובות תמורת טובות הנאה, מצב שנתפס בציבור כלא מוסרי ולא תקין. בעקבות זאת, ולאור ריבוי הפרישות בעת המשבר הפוליטי באביב 1990 תמורת טובות הנאה[1] תוקן החוק, כך שקבוצת חברי כנסת יכולה לפרוש מסיעה ללא סנקציות, רק אם יש בה שליש מחברי הסיעה המקורית, או שהפרישה נעשית בהסכמת הצדדים. פרישה בלא תנאים אלו גוררת סנקציות שונות, בין השאר קיצוץ בתקציב מימון המפלגות, חוסר אפשרות לכהן כשר או סגן שר בתקופת כהונת אותה הכנסת, וחוסר יכולת לכהן בכנסת הבאה מטעם סיעה שכיהנה בכנסת היוצאת[2].
משמעות הסיעה
עבודת הכנסת מתבצעת ברובה בהתאם לחלוקה לסיעות ולגודלן היחסי של הסיעות השונות.
כמה דוגמאות למשמעות הסיעה:
- מספר החברים בוועדות הכנסת השונות נקבע לפי מספר החברים בסיעה.
- כספי מימון המפלגות מחולקים לפי מספר החברים בסיעה.
- בדיונים מסוימים במליאת הכנסת ניתנת זכות הדיבור רק לנציג אחד של כל סיעה ("דיון סיעתי").
- בוועדת הבחירות המרכזית יש ייצוג לכל סיעה בכנסת היוצאת, ונציגי ארבע הסיעות הגדולות ממונים לסגני יושב ראש ועדת הבחירות (לעיתים מספר הסגנים גדול יותר).
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: סיעה |
- רשימת הסיעות באתר הכנסת
- הסבר על הסיעות באתר הכנסת
- פיצול סיעת העבודה, סקירה באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 18 בינואר 2011
הערות שוליים
- ^ חמישה ח"כים מהליכוד ניסו להקים את המפלגה לקידום הרעיון הציוני, ומתוך אותה קבוצה נכנס חבר הכנסת דאז אברהם שריר למשא ומתן עם העבודה אשר נכשל לבסוף, והוא שב לליכוד, לאחר קריאתו המפורסמת של שמיר "אברשה, שוב הביתה!"; חבר הכנסת מהעבודה אפרים גור עבר לליכוד תמורת תפקיד סגן שר; חבר הכנסת מאגודת ישראל אליעזר מזרחי פרש מסיעתו תמורת תפקיד סגן שר.
- ^ סנקציה זו עלתה לדיון כנגד השרים חיים רמון ושמעון פרס, וכנגד יושבת ראש הכנסת דליה איציק, במעברם ממפלגת העבודה לקדימה בינואר 2006, אבל נדחתה על ידי יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, דורית ביניש.
