דבר שלא בא לעולם
דבר שלא בא לעולם הוא מושג תלמודי, המתאר התחייבות אדם כלפי חפץ שאינו קיים עדיין או שלא נמצא בבעלותו, דבר הגורם לבעייתיות בנוגע ליכולת האדם להחיל בחפץ חלות כלשהי, כדוגמת מכירה, הקדשה ומעשר. זאת משום שעל פי דיני הקניין בתלמוד, נכס הוא בר קניין רק אם היה מצוי בעולם בעת הקניין. בנוסף, נדרש שהנכס יהיה בבעלות המוכר בעת ביצוע העסקה.[1] תפיסה זו מבוטאת באמצעות הקביעה התלמודית: "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם".
השתלשלות ההלכה
בתלמוד הבבלי מובאות שתי רשימות של חכמים – תנאים ואמוראים – הסבורים שאדם יכול להקנות "דבר שלא בא לעולם". הרשימה הקדומה והראשית היא משל אביי.[2] אך ראה גם סוגיה שלמה בנידון במסכת יבמות.[3]
דבר שלא בא לעולם בדברי התנאים
בתלמוד הבבלי מובאת רשימת תנאים ואמוראים הסבורים שאדם אינו יכול להקנות "דבר שלא בא לעולם".[4] אך התנאים עוסקים בעיקר בסיטואציות שבהם מושאי הפעולות המשפטיות הנזכרים ברשימה (עבד, אישה ופירות ערוגה) נמצאים בעולם בעת הפעולה המשפטית, אלא שהם נעדרי כשירות משפטית, וזהו חסרונם.[5] בבית מדרשם של האמוראים, התרחב המושג גם כלפי דבר שאינו בעולם כלל.
דבר שלא בא לעולם בדברי האמוראים
בראש שרשרת המסירה של הלכת 'דבר שלא בא לעולם' ניצב שמואל שרצה אף לקבוע באופן תקדימי כי ניתן להקנות לעובר, אך דעתו נדחתה ולא התקבלה להלכה[6]. גם תלמידיו נחלקו בנושא: "המוכר פירות דקל לחברו, אמר רב הונא: עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו, משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו. ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם יכול לחזור בו. רב הונא מסייג את תוקפה של העסקה המתקיימת בדבר שלא בא לעולם, וקובע שלמרות שניתן לבצע אותה בנוגע לדבר שאינו קיים עדיין, אין החלות נגמרת עד שתהיה לה חפץ ממשי לחול עליו, ומכיון שכך יכול המוכר לחזור בו עד לרגע שהפירות קיימים בעולם.
גם בדורות הבאים של האמוראים (כמו אביי ורב נחמן בר יצחק) קיימת התייחסות ל"דבר שלא בא לעולם" גם ביחס לעצם שאינו נמצא בעולם (פיזית). מלבד ההתייחסות לעצם או אדם הנעדר מבחינה משפטית תכונה הנדרשת כדי להחיל עליו או אליו קנין או חלות משפטית אחרת, כמו שפחה או גויה או שדה ועבד שעוד לא נקנו. המשותף לכל מושאים אלה הוא אי-הכשירות המשפטית בעת העסקה: השפחה והגויה אינן כשירות לקידושין; השדה או בעליו (העתידי) אינם כשירים למכר, והעבד או אדונו (העתידי) אינם כשירים לשחרור.
התייחסות נוספת לדבר שלא בא לעולם היא במסכת קידושין[7] הגמרא עוסקת במקרה שאדם רוצה לקדש את בתו של איש טרם נתעברה אמה. במקרה כזה אין מחלוקת וכולם מודים שאין אפשרות לבצע זאת שכן מדובר ב'דבר שלא בא לעולם' במשמעותו הפיזית. אך במקרה ואדם רוצה לקדש את בתו של אחר בעודה עוברה, ישנה מחלוקת תנאים, שכן יש כבר קיום פיזי מסוים לבת, אך היא אינה בעלת כשרות משפטית להתקדש.
חילוקי התוספות
בעלי התוספות[8] מחלקים את דיני דבר שלא בא לעולם לארבע קטגוריות:
- המוכר פירות דקל - אדם שמכר לחברו פירות שעדיין לא צמחו הרי הם דבר שלא בא לעולם, ומאידך הם דבר העתיד לבוא בוודאות ('עבידי דאתו' - בלשון הגמרא). - ועל כך נסובה המחלוקת.
- המוכר דקל לפירותיו - אדם שמכר לחברו את עץ הדקל עצמו, אך רק לענין פירותיו. - במקרה כזה כולם סוברים שניתן להקנות.
- המוכר קנס של עבד - אדם שמכר לחברו (במכירה מוקדמת) קנס שלושים של עבד לכשיתקבל לאחר הנגיחה. כיוון שאין לו שום זכות קניינית בגוף העבד, וכן זה לא דבר העתיד לבוא בוודאות - במקרה כזה כולם סוברים שלא ניתן להקנות.
- המוכר עבד לקנס - אדם שמכר לחברו זכות קניינית בגוף העבד לעניין קבלת קנס שלושים של עבד. כיוון שיש לו זכות קניינית בגוף העבד, אך מאידך זה לא דבר העתיד לבוא בוודאות - במקרה כזה נשאר הדין בספק האם ניתן להשוות דינו למוכר דקל לפירותיו או למוכר קנס של עבד.
לפי חלוקה זו של ארבעת הקטגוריות, נסובו קושיות והשוואות של בעלי התוספות במספר רב של סוגיות "דבר שלא בא לעולם" ברחבי התלמוד.
בפסיקת ראשונים
בכתבי הראשונים מובא, בשם רב ניסים גאון, דין חריג ביחס לדבר שלא בא לעולם. דין זה הוא "דבר המצוי בשוק": המקח חל בדבר שלא בא לעולם רק אם הוא דבר המצוי בשוק ואפשר לקנותו בכל שעה. עוד הוא סובר שעל המוכר מוטל החיוב 'להעמיד את מקחו' – כלומר לדאוג לכך שיבא לעולם ויהיה ניתן למסירה לרוכש. ר"י מיגאש סובר שבנסיבות אלו אף מותר להכריח את המוכר להעמיד את מקחו.[9]
המקור לדברי רב ניסים גאון הוא סוגיית "ארעא ודיקלי": כשאדם מוכר לחברו שדה ודקלים ואין לו דקלים, עליו לקנות לו שני דקלים (מיעוט רבים: שניים). מקשים על כך הראשונים - הרי אין אדם מקנה דבר שלא ברשותו, ואם כך אין הדקלים נכללים בעסקה הראשונית. התשובה לכך היא שהדבר מצוי בשוק, ולכן אינו בגדר "דבר שלא בא לעולם", וניתן להקנותו. הרי"ף, הרמב"ם, הרשב"ם והרא"ש חולקים על כך. לדברי הרמב"ם (הלכות מכירה כב, ב-ג): "המוכר פירות דקל לחברו יכול לחזור בו... אבל הפוסק על שער שבשוק, ולא היה מאותו מין שפסק עליו ברשות המוכר, חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק. ואם חזר בו מקבל מי שפרע".[10] כלומר, הרמב"ם פוסק שהקניין אינו חל על דבר שאינו ברשותו, ולכן אי אפשר להתחייב במכירת פירות דקל לחברו (דבר שלא בא לעולם אבל קיים בשוק) כשאינו ברשות המוכר. [11]
ראשונים גם הבחינו במפורש בין הקנאה ובין התחייבות: אדם אינו מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל הוא מתחייב עליו.[12] כך, הרמב"ן (בתשובותיו סימן ט; סימן לח) עומד על הבחנה בין קניין להתחייבות שחלה על גופו ונכסיו. לדעתו, מי שנותן או מוכר מה שעתיד לקנות, וקיבל עליו באחריות להעמיד את הממכר בידו של קונה, חייב לעשות כן (סימן לח). כך פסק גם השו"ע: "המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו חייב, אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הני מילי כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה. אבל בלשון חיוב חייב והוא שקנוהו מידו".[13] יש הסוברים שהרמב"ם וסיעתו אינם מבחינים בין קניין ובין התחייבות בנוגע לדבר שלא בא לעולם, זאת בהסתמך על דברי הרמב"ם בעניין שותפות, על פיהם אי אפשר לערוך חוזה על השתתפות ברווחים עתידיים. אולם רוב האחרונים מקבלים את ההבחנה בין הקנאה ובין התחייבות כדין פשוט ומוסכם, ואינם סוברים שהרמב"ם חולק עליה.[14]
בנוהג הרווח ופסיקת אחרונים
בספר התשב"ץ מובאת מחלוקת ראשונים בעניין דבר שלא בא לעולם - האם כשהמנהג המקובל הוא לסחור בנכסים שלא באו לעולם יש לעסקת המכר תוקף מכוח קניין סיטומתא. לדעת המהר"ם מרוטנבורג יש לתת לדין סיטומתא פירוש מרחיב: יש תוקף לכל מנהג של הסוחרים - בין בנוגע לדרך הקניין ובין באשר למושא הקניין.[15] לכן, קניין יחול גם בדבר שלא בעולם, כאשר יש נוהג רווח להקנותו. לפי דעה אחרת (רבי יחיאל מפריז), סיטומתא היא חידוש בדיני הקניין שבתלמוד 'ואין לך בו אלא חידושו'. לכן, קניין סיטומתא תקף ככל שהליך קנייני אחר היה תקף, אך לא יותר מכך. לפיכך הוא לא יחול על דבר שבא לעולם. בעקבות מחלוקת זו, כמה מן האחרונים פסקו שאין תוקף לקניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם.[16] לעומתם, רבים מפוסקי ההלכה האחרונים סבורים, שניתן להקנות דבר שלא בא לעולם בקניין סיטומתא. החתם סופר הביא את דעת הרא"ש, שסיטומתא מועילה בדבר שלא בא לעולם, והוסיף שבוודאי תועיל לפתור את בעיית אסמכתא, שכן הטעם שאסמכתא אינה קונה הוא מחמת שאינה סומכת על דעת הקונה. קניין סיטומתא מבוסס לדעת החתם סופר על גמירות הדעת, ועל היותו כתנאי שהתנו הצדדים ביניהם לפעול לפי המנהג.[17]
דוגמאות בנות ימינו לשאלה האם יש תוקף לקניין בדבר שלא בא לעולם כשזהו הנוהג הרווח, ניתן למצוא בעמדתם של רוב פוסקי ההלכה האחרונים בדבר תקפו של חוזה בכתב. מרבית הפוסקים העניקו תוקף הלכתי לחוזה בכתב (אף על פי שלא נעשה על פי דרכי הקניין בהלכה) על סמך הנימוק שהיות שכך המנהג, הרי יש לראות בחתימה על חוזה 'קניין סיטומתא' בנוגע להתחייבות החוזית. משמעות פסיקה זו היא שכשצדדים חותמים על חוזה מכר דירה או רכב, יש למסמך תוקף הלכתי חוזי מכוח דין סיטומתא, כשל התחייבות למכר, אולם אין בכך משום עסקה קניינית (העברת בעלות) בממכר. לעומת זאת בנוגע לחוזה שלא נחתם, נקבע באחד מפסקי הדין, שאין לו תוקף כי לא הוכח שלשני הצדדים הייתה גמירות דעת לעסקה.[18] "זיכרון דברים", אף שהוא נחשב במשפט הישראלי לחוזה מחייב, אין לו תוקף מדין סיטומתא, משני טעמים: ראשית, על פי המנהג המקובל נעשה לאחר זיכרון הדברים חוזה מפורט, ולכן, אין כוונת התחייבות עד לחתימת החוזה. שנית, זיכרון דברים הוא פרקטיקה שאינה רווחת די הצורך .[19] עם זאת, משנות השבעים של המאה העשרים, בתי הדין הרבניים הכירו בתקפו של זיכרון דברים על בסיס דין סיטומתא, וכך פסקו חכמי הלכה גם בראשית המאה העשרים ואחת.[20]
שורש הדברים
לגבי השאלה מדוע קניין בדבר שלא בא לעולם אינו תופס, ישנן כמה דעות, רבי אלחנן וסרמן בספרו קובץ שעורים[21] מבחין בין דעות שני בעלי תוספות, דעת המהר"ם מרוטנבורג ודעת רבי יחיאל מפריז, ומבאר שלדעת המהר"ם הבעיתיות בדבר שלא בא לעולם היא חיסרון בגמירות דעת, כלומר, אדם לא סומך דעתו על קניין שכזה, וכוונתו לא מלאה, ולדעת רבי יחיאל מפריז הבעיתיות היא באפשרות של מעשה קניין לחול על החפץ שאינו בעולם. דעה נוספת היא דעת רבי חיים סולובייצ'יק[22] הסובר שהבעיתיות היא באפשרות של האדם שאינו בעלים על החפץ להקנותו.
קישורים חיצוניים
- הקניית דבר שלא בא לעולם - באתר ויקיסוגיה
- פרופ' נחום רקובר, דוגמאות, דעת
- הערך "דבר שלא בא לעולם", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- פסקי דין רבניים בדיני דבר שלא בא לעולם, אתר פסקי דין רבניים
הערות שוליים
- ^ אנציקלופדיה תלמודית, ז, "דבר שלא בא לעולם".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ב עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, יבמות דף צג עמוד א
- ^ בבלי, קידושין סב ע"ב-סג ע"א; יבמות צב ע"א-צג ע"ב.
- ^ כך למשל, שפחה או גויה אינן בנות קידושין, ופירות בוסריים או מחוברים אינם בני תרומות ומעשרות.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ז עמוד א'.
- ^ סב,ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ב עמוד ב' תוס' ד"ה עבד, וראה גם בדברי התוספות תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ג עמוד ב'
- ^ שיטה מקובצת, בבא מציעא מז ע"ב.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק כ"ב, הלכות ב'–ג'
- ^ כך גם נפסק בטור ובשו"ע (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רט"ז, סעיף ה').
- ^ איתמר ורהפטיג, ההתחייבות: תוקפה, אופיה וסוגיה, מורשת המשפט בישראל, 2001, עמ' 156
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ס', סעיף ו'
- ^ איתמר ורהפטיג, ההתחייבות: תוקפה, אופיה וסוגיה, מורשת המשפט בישראל, 2001, עמ' 166
- ^ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס לבוב, סימן ד. כך גם דעת הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל יג סימן כא).
- ^ למשל, רדב"ז, מהרש"ל, בעל קצות החושן ובעל נתיבות המשפט, ובהרחבה, רון ש' קליינמן, דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי, 2013, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 297-298.
- ^ רון ש' קליינמן, דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי, 2013, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 307.
- ^ רון ש' קליינמן, דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי, 2013, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 264.
- ^ תיק מה-620 (נת'), פד"ר יז 122, עמ' 124 – 125 (ללא תאריך).
- ^ רון ש' קליינמן, דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי, 2013, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 270-271.
- ^ בבא בתרא, רע"ו
- ^ חידושי הגר"ח
