גמרא

מתוך המכלול
(הופנה מהדף תלמוד)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית
דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה.
תוכלו להשוות את הערך מול הערך המקורי, וכן לצפות ב[ שינויים שבוצעו בו]. אתם מוזמנים לשכתב אותו מחדש או לנהל דיון מקדים בדף השיחה.


גמרא או ש"ס (מכונה גם תַּלְמוּד) היא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. הגמרא נכתבה בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.[1]

התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים.

על התלמוד הבבלי חוברו החיבורים הרבים ביותר בעולם, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.

היסטוריה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי

שני מרכזי התורה שבארץ ישראל ובבל הצמיחו שני תלמודים: תלמוד בבלי, שנוצר בישיבות בבל, ותלמוד ירושלמי, שהוא פרי לימודם של חכמי ארץ ישראל. על אף ששני תלמודים אלה מבוססים על אותה משנה, ונוצרו במרכזים שהיו ביניהם קשרים רבים,[2] הם שונים בשפתם, בהיקפם,[3] בתוכנם, בסגנונם ובמקרים רבים גם במסקנותיהם ההלכתיות.

פרופסור חנינה בן מנחם[4] מוצא כי ניתן להבחין בשיטתם של חכמי בבל הקובעת את הפסיקה לפי המצב הנדון, בניגוד לשיטת חכמי ארץ ישראל שאינם משנים מהכללים הכתובים. לדבריו, ניתן לתלות דבר זה ברקע ההיסטורי של שתי התקופות: בתקופת חכמי ארץ ישראל שהו החכמים בעת ובמקום אחד עם הנוצרים שהגדירו את עצמם כיהודים חדשים ושינו מצוות והלכות רבות, והחכמים חששו ממתן לגיטימציה לכיתות אלו ולהעניק להלכה פרשנויות שלא נקבעו לפי הכללים הרגילים. לעומתו, פרופסור יובל סיני[5] מנסה לתלות זאת בכלל שלפיו בארץ ישראל נענשים על כל סטייה קלה מדין תורה, מה שנתן אצל חכמי ארץ ישראל כובד נוסף על חומר הפסיקה הברורה.

לאחר שנחתמו שני חיבורים אלה, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בתלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר (בעיקר באזורי יהדות אשכנז ויהדות איטליה). בעקבות הרי"ף והרמב"ם, התקבל תוכנו של התלמוד הבבלי כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, כמעט ללא עוררין. הרמב"ם מנמק זאת בהקדמה למשנה תורה, "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל".

חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.[6] בהלכה הנימוק המקובל להעדפתו של התלמוד הבבלי, שהוא נחתם אחרון ו"הלכה כבתראי", מפני שלעיניהם של עורכי התלמוד הבבלי עמד התלמוד הירושלמי שנחתם מאות שנים קודם לכן.

התלמוד קרוי "גמרא", מילה שפירושה בארמית הוא תלמוד (למגמר - ללמוד). בלשון האמוראים שימשה המילה "גמרא" במשמעות צרה יותר, כמונח המציין לימוד או ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה.[7] ואולם, מדפוס בזל ואילך, בעקבות החלטות ועידת טרנטו ב-1564, החליפו הצנזורים הנוצרים את המילה "תלמוד" במילים "גמרא" או "ש"ס", ומאז היטשטש ההבדל בין המילים, והשם "גמרא" נעשה שגור בקרב ציבור הלומדים ככינוי לתלמוד. לרוב, כשמזכירים "גמרא", מתכוונים לתלמוד הבבלי.

מאפייני הגמרא

שני התלמודים אינם קובצי הלכות לפי נושאים ערוכים, אלא סיכומי דיונים של בתי המדרש. ניכר כי הם ערוכים באופן אסוציאטיבי, ההולך אחר חוט המחשבה של המתדיינים והדינמיקה של הדיון. לעתים ניתן למצוא את אותו דיון במספר מסכתות בהקשרים שונים, ולעתים במהלך דיון בנושא אחד משתרבבים דברים הקשורים לתחום אחר. כמו כן ישנם מעברים חדים מנושאים הלכתיים לענייני אגדה. כתוצאה מחוסר ארגון זה נדרש עמל רב על מנת לשלוט היטב בסוגיות התלמודיות.

לימוד גמרא

לימוד התורה בכלל והגמרא בפרט נחשב לאורך כל הדורות למוטיב מרכזי ועיקרי ביהדות, וישנן אמרות רבות של חכמי ישראל בכל דור ודור על חשיבות לימוד התורה ועל חובתו של כל יהודי באשר הוא לעסוק בה[8]. בהתאם לכך לימוד הגמרא נחשב בכל הישיבות בארץ ובעולם כמושא הלימודים העיקרי, התופס את עיקר הנפח של הלימוד. הלימוד של הגמרא, ובמיוחד הדיונים ההלכתיים שבו, נחשב לקשה במיוחד בשל התמציתיות והקצרנות שבו, שימוש במונחים מקצועיים, חוסר סימני פיסוק והארמית המשולבת בו. לימוד גמרא בדרך כלל כולל עיון בספרים רבים שנכתבו על הגמרא מכל חכמי הדורות, החל בגאונים, המשך בראשונים ובאחרונים וכלה בימינו אנו. הגמרא נחשבת לחיבור עמקני שדרושה מיומנות כדי להבינו, ועוד יותר מיומנות כדי להבינו ב'עיון' - בהעמקה מיוחדת. תלמוד ירושלמי נלמד בהיקף קטן יותר במידה משמעותית מתלמוד בבלי, מעטים יותר בקיאים בסגנונו, והוא משמש בעיקר ללימוד תאורטי ועיוני ופחות לפסיקת הלכה.

הרמב"ם היה מודע לקושי בלימוד הגמרא, והתייחס ללימודו כדבר הדורש "דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך".[9] על כן מטרת ספרו, משנה תורה, הייתה להגיש ללומדים ספר הלכה מקיף שיסכם את ההלכה למעשה, ובכך לייתר את לימוד הגמרא עצמה.[10] באופן כללי, בתקופות הגאונים והראשונים התעצב עולם ההלכה לפי הגמרא שהפכה להיות ספר פסיקה שאין עליו עוררין, ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה על סמך הגמרא.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין
  1. אם כי התלמוד הירושלמי מרכיב גם הוא חלקים נרחבים בהלכה היהודית, בעיקר במצוות התלויות בארץ, עקב זה שעל מסכתות רבות במשנה (בעיקר מסדר זרעים) לא נכתב תלמוד בבלי כלל. כמו כן, הרמב"ם השתמש בתלמוד הירושלמי רבות בספר ההלכה שלו 'היד החזקה' גם בהלכות שאינן קשורות לארץ ישראל.
  2. ולכן פעמים רבות אמוראי ארץ ישראל כריש לקיש, רבי יוחנן וחכמים נוספים, מופיעים בתלמוד הבבלי, וכן להפך.
  3. בדרך כלל הסוגיות בירושלמי הם קצרות מאוד שנוגעות לעניין המדובר בלבד, ואילו הסוגיות בבבלי יכולות להתפרס על עמודים רבים, ולעתים יוצאות מהסוגיה המדוברת ועוברות לדון בסוגיות אחרות.
  4. פרופסור חנינה בן מנחם, "סטייה מן הדין במשפט העברי" ובמאמר בשנתון במשפט העברי על סטיית הדיין בבבלי וירושלמי.
  5. ד"ר יובל סיני, השופט וההליך השיפוטי במשפט העברי מסכם: משה וילינגר
  6. עם זאת, נראה שבמקביל לכך, גאוני ארץ ישראל פסקו הלכה על פי התלמוד הירושלמי כמסורת ישירה מאמוראי ארץ ישראל, ורק לאחר שקרנם של חכמי ארץ ישראל ירדה (אולי לאחר הכרעת לוח השנה כגאוני בבל נגד גאוני ארץ ישראל בימי רס"ג ובן מאיר) התלמוד הבבלי קיבל תנופה נרחבת בכל רחבי העולם היהודי שינק את תורתו מהגאונים.
  7. חנוך אלבק, מבוא לתלמודים, תל אביב 1969, עמ' 7-3.
  8. מספר דוגמאות: משנה אבות א ב, משנה אבות ב יב, משנה אבות ג ג, משנה אבות ג ו
  9. הקדמה למשנה תורה, מסירת תורה שבעל פה, ל"ט.
  10. בתקופת הרמב"ם נמתחה עליו ביקורת מצד חכמי דורו על כך שבעצם כתיבת ספרו באה במטרה שאנשים יפסיקו ללמוד את הגמרא, ויתחילו ללמוד רק את 'משנה תורה'. לאחר שהרמב"ם ראה את הביקורת נגדו הוא הכחיש את הדברים בתוקף וטען שאין בכוונתו לייתר את לימוד הגמרא, אלא רק לבארה ולעזור ללומדה.