מלחמת מדין (ספר שופטים)
מלחמת מדין בספר שופטים היא מלחמה בה הוביל השופט גדעון בן יואש את בני ישראל למלחמה נגד מדין, עמלק ובני קדם, המתוארת בפרקים ו' וז' של ספר שופטים.
רקע
אחרי מלחמתה של דבורה הנביאה ביבין מלך חצור ובשר צבאו סיסרא שקטה הארץ ממלחמות במשך ארבעים שנה. במהלך שנים אלה חזר עם ישראל לחטאיו ועל כן הקב"ה הביא עליהם משעבד חדש- מדין, ששיעבד את ישראל במשך שבע שנים. מדין הצרו לישראל עד שישראל נזקקו להסתתר מפניהם במנהרות, מערות ומצודות. נזק משמעותי שנגרם לישראל על ידי המדינים היה השחתת כל היבול שצמח לישראל כשהיו עולים יחד עם עמלק ובני קדם על מקניהם וגמליהם ובוזזים את התבואה בכל ארץ ישראל. הפסוק מתאר ”וידל ישראל מאד מפני מדין, ויזעקו בני ישראל אל ה'” (ספר שופטים, פרק ו', פסוק ו'). בתגובה לזעקת העם, ומפני שזעקתם נבעה רק מקושי צרתם ולא כתשובה על מעשיהם[1] שלח אליהם הקב"ה נביא שיסביר להם את הגורם לצרותיהם. הנביא שנשלח הוא פנחס[2] והוא מסביר להם ששעבודם על ידי מדין הוא עונש על חטאיהם.
בחירת גדעון למנהיג
מלאך ה' נשלח אל גדעון בציווי לצאת להושיע את ישראל. בטרם יצאו למלחמה מצטווה גדעון לנתוץ את מזבח הבעל בעירו ולכרות את האשרה שעליו, דבר שגרר לעימות מול בני עירו שזעמו על כך ובעקבות מעשה זה החלו לכנותו בשם ירובעל.
הכרזת המלחמה וגיוס
מדין, עמלק ובני קדם נאספו יחד, חצו את נהר הירדן וחנו בעמק יזרעאל. הפסוק מתאר את הגבורה האלוקית שקיבל גדעון ”ורוח ה' לבשה את גדעון” (ספר שופטים, פרק ו', פסוק ל"ד), הוא מזעיק את משפחתו ואחר כך את שבטו שבט מנשה וכן את שבט אשר, שבט זבולון, ושבט נפתלי והם כולם נקבצים אליו.
גדעון ממקם את מחנהו בעין חרוד, ומחנה מדיין מצפון לגבעת המורה בעמק (ככל הנראה סמוך לעין דור[3]).
אותות להוכחת הניצחון: "גיזת הצמר"
גדעון מבקש מה' סימנים שאכן הוא יושיע את ישראל מיד מדיין. גדעון עצמו מגדיר את הסימנים העל-טבעיים, וה' נענה לו. שני הסימנים הם גיזת צמר רטובה מטל בעוד הקרקע נותרת יבשה, ובלילה שלאחריו גיזת צמר נותרת יבשה בלילה בעוד הקרקע רטובה מטל.
מיון הלוחמים ומבחן השתייה
ה' מבקש להוכיח לעם ישראל כי הניצחון לא יושג מיתרון מספרי אלא מהתערבות אלוקית, ומורה לגדעון לשחרר כל מי שירא וחרד. בעקבות זאת, נסוגו עשרים ושנים אלף איש ונותרו לגדעון עשרת אלפים לוחמים[4].
ה' מבקש לבצע ניפוי נוסף, ומורה לגדעון לבצע מבחן שתיית מים: ”הוֹרֵ֤ד אוֹתָם֙ אֶל הַמַּ֔יִם וְאֶצְרְפֶ֥נּוּ לְךָ֖ שָׁ֑ם” (פרק ז', פסוק ד') הרד"ק מסביר את המילה "אצרפנו" מלשון צורף שכפי שצורפים את הכסף מסיגים כך יזוקקו הלוחמים שיהיו בהם רק הצדיקים[5]. הלוחמים הובלו למעיין, שם צפה בהם גדעון בשעה שרוו את צמאונם. 300 החיילים שהרימו את המים בידיהם אל פיהם וליקקו את המים בלשונם ("הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם"), נשארו, ואילו 9,700 החיילים שכרעו על ברכיהם, ”וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת” (שם, ז', ה) - נופו.
הפרשנים מביאים את הסיבה לניפוי זה ומבארים שכל אלה שכרעו על ברכיהם הם אלה שהיו רגילים לכרוע לבעל או לבבואה של עצמם[6] ועל כן לא היו ראויים שהנס יעשה על ידם (רש"י, מצודת דוד, ילקוט שמעוני). בסופו של מבחן השתייה, גדעון נותר עם כוח מובחר בגבורתו ובצדקותו[7] שמנה 300 איש בלבד.
הרלב"ג מציג פרשנות שונה לשני המבחנים ואומר כי המבחן הראשון בו סוננו היראים הוא היה מבחן הצדקות ואילו המבחן השני בו סוננו הכורעים היה מבחן חריצות וגבורה[8]. המלבי"ם מסביר כי הכריעה מורה על בולמוס התאווה ועל חלישת פרקי האיברים[9].
הקב"ה אומר לגדעון כי בחר ב-300 המלקקים ובזכות של כרעו לעבודה זרה יושיע את ישראל[10].
סיור מקדים: "החלום ושיברו"
גדעון מקבל הוראה מה' לצאת להתקפה בו בלילה, בציווי מוסיף ה' כי אם הוא עדיין חושש, עליו לרדת עם נערו למחנה מדיין, להאזין לדבריהם וכך תחזקנה ידיו. גדעון עורך עם נערו סיור לילי חשאי במחנה מדיין. הפסוק מתאר את גודלו העצום של מחנה האויב ומקנהו. בסיורו מגיע גדעון עם נערו פורה לקצה המחנה בשעת החלפת המשמרות, ומאזין לשיחה בין שני מדיינים. גדעון שומע מדייני אחד המספר לחברו את חלומו: ”וְהִנֵּ֨ה צְלִ֜יל לֶ֤חֶם שְׂעֹרִים֙ מִתְהַפֵּךְ֙ בְּמַחֲנֵ֣ה מִדְיָ֔ן וַיָּבֹ֣א עַד הָ֠אֹ֠הֶל וַיַּכֵּ֧הוּ וַיִּפֹּ֛ל וַיַּהַפְכֵ֥הוּ לְמַ֖עְלָה וְנָפַ֥ל הָאֹֽהֶל׃:” (פרק ז', פסוק י"ג) כששומע חברת את החלום הוא מגיב: ”אֵ֣ין זֹ֔את בִּלְתִּ֗י אִם חֶ֛רֶב גִּדְע֥וֹן בֶּן יוֹאָ֖שׁ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ל נָתַ֤ן הָאֱלֹקים֙ בְּיָד֔וֹ אֶת מִדְיָ֖ן וְאֶת כׇּל הַֽמַּחֲנֶֽה׃” (פרק ז', פסוק י"ד). כאשר שומעים זאת גדעון ונערו הם שבים אל המחנה ומעירים את הלוחמים בקריאה: ”ק֔וּמוּ כִּֽי נָתַ֧ן ה' בְּיֶדְכֶ֖ם אֶת מַחֲנֵ֥ה מִדְיָֽן” (פרק ז', פסוק ט"ו).
המפרשים מסבירים כי מראה צליל לחם השעורים בחלום בא לרמז על כך שהניצחון יגיע בזכות הקרבת מנחת העומר[11], שכן אותו יום היה יום אחרי יום טוב ראשון של חג הפסח בו מקריבים קרבן זה[12].
התקפת לילה בהפתעה על מחנה מדיין
עתה, בטוח בניצחונו, חילק גדעון את לוחמיו לשלוש קבוצות ונתן לכל איש כד ובתוכו לפיד בוער ושופר. גדעון אמר לאנשיו: ”מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ” (שם, ז', יז). הוא מנחה אותם שבקבלת האות תוך קריאת הקרב המוסכמת: ”..לה' וּלְגִדְעוֹן” (שם, ז', י"ח), יתקעו בשופרות. רש"י מסביר כי השופרות והלפידים נועדו כדי להזכיר את זכות מתן תורה[13]. האלשיך מוסיף כי היתה בפעולותיהם גם הזכרת זכות שלושת האבות ובייחוד זכות אברהם אבינו במלחמת ארבעת המלכים את החמישה[14].
בשעת לילה, בתחילת האשמורת התיכונה, בעת החלפת המשמרות[15], לאחר שהקיפו את מחנה מדיין בשלושה ראשים, לפי אות מוסכם מגדעון, שברו את הכדים, חשפו את הלפידים ותקעו בשופרות. המהלך עורר בהלה רבתי במחנה מדיין, החלה מהומה, קרבות פנימיים והמחנה החל לנוס על נפשו. המדיינים נסו דרך עמק בית-שאן לחצות את הירדן חזרה לארצם. למרדף אחריהם, הצטרפו שאר הלוחמים אנשי נפתלי, אשר ומנשה, וכן האנשים שסוננו במבדק הראשוני מפני שהיו יראים ונשארו ללון במחנה[16].
חסימת מעברי הירדן
גדעון שלח מלאכים עם בקשה מאנשי שבט אפרים להגיע למעברי הירדן, ולחסום את נסיגתם של מדין לעבר-הירדן. הם עושים כן, ואף חוצים את הירדן ומצליחים להרוג את שני שרי מדיין: עורב וזאב. הם מביאים את ראשי השרים לגדעון להוכחה.
תלונת שבט אפרים
לאחר ניצחונו של גדעון, אנשי אפרים, שזעמו על כך שלא זימן אותם איתו למלחמה, עלו אליו והתקוממו נגדו על כך שלא קרא להם למלחמה מלכתחילה, דבר שראו בו ביזיון ועלבון. הם נתרצו כשאמר להם: ”מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר” (שם, ח', ב). המפרשים מסבירים כי בדברי אמר להם בדרל משל כי הניצחון נקרא על שמם משום שהם הצליחו להרוג את עורב וזאב בסוף המלחמה, ולכן פעולתם גדולה יותר מהניצחון שעשה גדעון עם משפחתו אביעזר בתחילתה. שכן, ה"עוללות" – הענבים שנבצרים אחרונים – משובחים, והם אלו שהכריעו את המלחמה ושבו את שרי הצבא. בששמעו בני אפרים את דבריו נחה דעתם.
עדות נוספת ודומה ליריבות בין השבטים מנשה ואפרים, נזכרת בתלונה דומה של שבט אפרים שהופנתה כלפי יפתח הגלעדי במלחמתו בבני עמון. יפתח פתר תלונה זו באכזריות, בניגוד לדרכי השלום והפיוס של גדעון.
המרדף ופרשת אנשי סוכות ופנואל
גדעון יוצא לנקום במדין גם בעבר הירדן המזרחי אליו הגיעו מלכי מדין והשחיתו את בני ראובן וגד שישבו שם[17]. במהלך המרדף אחר זבח וצלמונע, שני מלכי מדין, ביקש גדעון מאנשי סוכות ואנשי פנואל לחם ומים לאנשיו העייפים, משום מצוות צדקה וגן משום שהם באו להילחם עבורם[18].. אנשי סכות ופנואל סירבו, ואמרו לו שעוד לא ניצח בקרב ולכן לא יתנו לו אוכל. המניע לסרובם היה הפחד שלהם שמא יכשל גדעון במשימתו ואז יבואו המדינים ויפרעו מהם על כך ששיתפו פעולה הם האויב[19]. אנשי עבר הירדן אלו משבט גד (יהושע, י"ג, כ"ז), שהיו נתונים לשעבוד מדיין, עדיין פחדו ממשעבדיהם וביקשו הוכחה לניצחון. גדעון איים עליהם בעונשים שיבצע בהם כאשר יחזור, אך הם המשיכו בסירובם.
גדעון פונה לבקש סיוע מתושבי העיר פנואל, אך גם הם מסרבים ושוב גדעון מתרה בהם כי כשישוב מהמחלמה ינתוץ את מגדל השמירה שלהם.
גדעון המשיך את המרדף עם הכוח המובחר שמנה 300 איש בלבד, והגיע בדרך עוקפת לקרקר[20], דרך איזור המיושב בערבים נוודים, שם חנו בבטחה מלכי מדיין עם 15,000 איש. לאחר שתקף בהפתעה את המחנה באישון לילה והצליח להחרידו, הוא ניהל מרדף אחרי שני המלכים והצליח ללוכדם עד עלות השחר[21] או עד השקיעה של למחרת[22].
לאחר שתפס את המלכים זבח וצלמונע, חזר אל סוכות והכה את מנהיגי העיר ואנשיה בקוצים וברקניםתבנית:והמלבי"ם סובר שהיכה את אנשי העיר בעזרת זקניה.. אחר כך פנה לפנואל, את מגדלה ניתץ ואת אנשי פנואל הרג, לאחר שהתנגדו למעשיו[23]. במעשים אלו קיים את אשר איים במהלך המרדף.
הרג המלכים
גדעון מוכיח את המלכים על שהרגו את אחיו בתבור. הוא מורה לבנו בכורו, יתר, להרוג את המלכים כנקמה, אולם הנער לא העז להרוג את המלכים בעצמו. המלכים מבקשים מגדעון שהוא יהרוג אותם: ”ק֤וּם אַתָּה֙ וּפְגַע בָּ֔נוּ כִּ֥י כָאִ֖ישׁ גְּבוּרָת֑וֹ” (פרק ח', פסוק כ"א) כשכוונתם שראוי שהם כמלכים יומתו על ידי גיבור שיעשה זאת בפעולה אחת מהירה ולא על ידי בנו שאינו מיומן[24]. גדעון הוציא להורג את המלכים, ולקח את הסמלים שעל גמליהם.
ישראל מבקשים מגדעון שימשול בהם כי הוא זה שהושיע אותם מיד מדין, אך הוא מסרב לייחס אליו את הניצחון ותולה אותו בה' בלבד כך שישראל צריכים להשתעבד אליו.
הערות שוליים
- ^ מלבי"ם על ספר שופטים, פרק ו', פסוק ו'.
- ^ רש"י על ספר שופטים, פרק ו', פסוק ו'.
- ^ ספר תהילים, פרק פ"ג, פסוקים א'-י"א.
- ^ המלבי"ם על ספר שופטים, פרק ז', פסוק ג' מסביר כי גדעון הורה ליראים להישאר במחנה כדי שאחרי שתבוא התשועה במהלך הלילה הם יעזרו לרדוף אחרי צבא מדין מכיון הר גלעד, לעומת זאת את הכורעים לא השאיר לישן שם כי עבדו עבודה זרה ולא רצה להיעזר בהם כלל במהלך הניצחון.
- ^ רד"ק על ספר שופטים, פרק ז', פסוק ד'.
- ^ רד"ק על ספר שופטים, פרק ז', פסוק ד'.
- ^ מלבי"ם על ספר שופטים, פרק ז', פסוק ג'.
- ^ רלב"ג על ספר שופטים, פרק ז', פסוק ה'.
- ^ מלבי"ם על ספר שופטים, פרק ז', פסוק ה'.
- ^ האברבנאל על ספר שופטים, פרק ז', פסוק ז'.
- ^ רש"י על ספר שופטים, פרק ז', פסוק י"ג ועוד.
- ^ אלשיך על ספר שופטים, פרק ז', פסוק י"ג וכן המלבי"ם.
- ^ רש"י על ספר שופטים, פרק ז', פסוק ט"ז.
- ^ אלשיך על ספר שופטים, פרק ז', פסוק ט"ז.
- ^ מלבי"ם על ספר שופטים, פרק ז', פסוק י"ט.
- ^ מלבי"ם על ספר שופטים, פרק ז', פסוק כ"ב.
- ^ רש"י על ספר שופטים, פרק ח', פסוק ד'.
- ^ האברבנאל על ספר שופטים, פרק ח', פסוק ד' וכן המלבי"ם
- ^ האברבנאל על ספר שופטים, פרק ח', פסוק ה' וכן המלבי"ם
- ^ כנראה בוואדי סירחאן ממזרח לעבר הירדן
- ^ רלב"ג על ספר שופטים, פרק ח', פסוק י"ג וכן המלבי"ם.
- ^ רש"י על ספר שופטים, פרק ח', פסוק י"ג.
- ^ רד"ק על ספר שופטים, פרק ח', פסוק ט"ז וכן האברבנאל.
- ^ רדק על ספר שופטים, פרק ח', פסוק כ"א וכן האברבנאל.
