אבות הכנסייה
אֲבוֹת הַכנסייה, הידועים גם בתור הָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים, היו ראשוני התאולוגים והמחברים בדת הנוצרית. המושג מתייחס בעיקר לאבות שחיו בחמש מאות השנים הראשונות של ההיסטוריה הנוצרית ושאינם מחברי ספרי הברית החדשה.
האבות שכתבו בשפה הלטינית נקראים האבות הלטינים של הכנסייה, ואילו האבות שכתבו בשפה היוונית העתיקה נקראים האבות היוונים של הכנסייה. עם האבות הלטינים החשובים נמנים טרטוליאנוס, גרגוריוס הראשון, אוגוסטינוס, אמברוזיוס, וינסנט מלרין והירונימוס. עם האבות היוונים החשובים נמנים אירנאוס, קלמנס מאלכסנדריה ואתנאסיוס.
האבות הראשונים של הכנסייה שחיו בשני הדורות הראשונים אחרי שנים-עשר השליחים נקראים האבות האפוסטוליים. עם האבות האפוסטוליים החשובים נמנים קלמנס הראשון ואיגנטיוס מאנטיוכיה.
מאוחר יותר, ואל מול קריאות התיגר הבלתי פוסקות של הפילוסופים היוונים בני אותה עת על התאולוגיה והדוקטרינה הנוצרית, התפתחה התופעה של האבות האפולוגטיקנים. אבות אלה הגנו בחיבוריהם על הנצרות והאמונה הנוצרית, ועשו זאת בין השאר על ידי שימוש באותה טרמינולוגיה ודיאלקטיקה פילוסופית שבה השתמשו הפילוסופים היוונים. עם האבות המגנים נמנים יוסטינוס מרטיר, טטיאנוס והרמיאס.
המחקר בחיבורי אבות הכנסייה נקרא פאטרולוגיה.
