אדואר וויאר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אמן ריקה. אדואר וְוִיַאר (בצרפתית: Édouard Vuillard; 11 בנובמבר 1868 - 21 ביוני 1940) היה צייר, אמן דקורטיבי צרפתי. משנת 1891 עד 1900, הוא היה חבר בולט של תנועת הנאבי, ויצר ציורים בצבע טהור וסצינות פנים בתים, בהשפעת הדפסים יפניים. הוא גם היה אמן דקורטיבי, צייר תפאורות תיאטרון ועיצב צלחות וויטראז'ים. לאחר שנת 1900, כשתנועת הנאבי התפרקה, הוא אימץ סגנון ריאליסטי יותר, וצייר נופים עם פרטים מדויקים וצבעים חיים. בשנות העשרים והשלושים צייר דיוקנאות של דמויות בולטות בתעשייה ובאמנויות הצרפתיים. וויאר הושפע מפול גוגן, וציירים פוסט-אימפרסיוניסטים אחרים.[1]
ראשית חייו
אדואר וויאר נולד ב-11 בנובמבר 1868. אביו של וויאר היה קפטן בדימוס של חיל הרגלים, לאחר שעזב את הצבא הפך לגובה מיסים. אביו היה מבוגר ב-27 שנים מאמו, מארי וויאר (לבית מישו), שהייתה תופרת.
ב-1877, לאחר פרישתו של אביו, התיישבה המשפחה בפריז בבניין שבו הייתה לאמו מתפרה. וויאר נכנס לבית ספר וזכה במלגה ללימודים יוקרתית. הוא למד רטוריקה ואמנות, וצייר יצירות של מיכלאנג'לו ופסלים קלאסיים. בבית הספר הוא פגש כמה מעמיתיו מתנועת הנאבי העתידיים - מוריס דני, הסופר פייר וובר ואחרים.[2]
בנובמבר 1885, כשעזב את בית הספר הוא ויתר על הרעיון המקורי שלו להמשיך כמו אביו בקריירה צבאית, והתכוון להיות אמן. הוא הצטרף לסטודיו של הצייר דיוג'ן מייאר בסטודיו לשעבר של אז׳ן דלקרואה בכיכר פירסטנברג. שם, למד את יסודות הציור. ב-1885 למד קורסים באקדמיה ז'וליאן, וביקר באולפנים של הציירים הבולטים והאופנתיים ויליאם-אדולף בוגרו וטוני רובר-פלורי.[3]
ביולי 1887, וויאר התקבל לאקדמיה לאמנויות יפות והוצב במסלול של רובר פלורי ולאחר מכן ב-1888 למד עם צייר ההיסטוריה ז'אן לאון ג'רום בשנים 1888 ו-1889 הוא המשיך את לימודיו בסגנון אמנות מסורתי. הוא צייר דיוקן עצמי, ודיוקן בעפרון של סבתו שהתקבל לסלון של 1889. בסוף אותה שנה אקדמית, ולאחר תקופה קצרה של שירות צבאי, הוא התחיל להיות אמן.
תנועת הנאבי
בסוף 1889 הוא החל להשתתף בפגישות של קבוצת האמנים הבלתי פורמלית הידועה בשם תנועת הנאבי, או "הנביאים", מועדון חצי סודי ומיסטי, שכלל את מוריס דני וכמה מחבריו האחרים. בשנת 1888 נסע הצייר הצעיר פול סריזייה לבריטני, שם, בהנחייתו של פול גוגן, הוא צייר ציור כמעט מופשט של "נמל הים", המורכב מאזורי צבע שונים. הציור הפך לקמע - הציור הראשון של הנאבי. סריזייה וחברו פייר בונאר, מוריס דני ופול רנסון, היו בין הראשונים בתנועה, ששאפו לעשות הפיכת באמנות. בשנת 1890, באמצעות דני, וויאר הפך לחבר בקבוצה, שנפגשה בסטודיו של רנסון או בבתי הקפה. קיומו של הארגון היה כאילו סודי, והחברים בו השתמשו בכינויים, וויאר הפך ל"נאבי זואב", בעקבות שירותו הצבאי. [4]
הוא החל לעבוד לראשונה על עיטור תיאטרון. הוא חלק אולפן בפיגל עם בונאר ואמני תיאטרון נוספים. הוא עיצב תפאורות לכמה יצירות מאת מטרלינק וסופרים סימבוליסטים אחרים. בשנת 1891 הוא השתתף בתערוכה הראשונה של תנועת הנאבי בשאטו של סן ז'רמן-אן-לה. הוא הציג שני ציורים, כולל ״האישה בשמלת פסים״. הביקורות היו ברובן טובות.[5]
וויאר החל לנהל יומן במהלך תקופה זו, המתעד את היווצרות הפילוסופיה האמנותית שלו. "אנו תופסים את הטבע באמצעות החושים שנותנים לנו דימויים של צורות, צלילים, צבעים וכו'." הוא כתב ב-22 בנובמבר 1888, זמן קצר לפני שהפך לחבר בתנועת הנאבי. "צורה או צבע קיימים רק ביחס לאחר. צורה לא קיימת בפני עצמה. אנחנו יכולים רק להגות את היחסים." [6] בשנת 1890 הוא חזר לאותו רעיון: " הבה נסתכל על ציור כמערכת של יחסים המנותקים בהחלט מכל רעיון של נטורליזם."[7]
ההשפעה היפנית
יצירותיהם של וויאר ואמני הנאבי הושפעו מאוד מהדפסי עץ יפניים, שהוצגו בפריז בגלריה של סוחר האמנות זיגפריד בינג, ובתערוכה גדולה בבית הספר לאמנויות יפות בשנת 1890. וויאר עצמו רכש אוסף אישי של מאה שמונים הדפסים, חלקם נראים ברקע ציוריו. ההשפעה היפנית הופיעה במיוחד ביצירתו בביטול העומק בציור, פשטות הצורות והצבעים המנוגדים מאוד. הפרצופים הסבו מבטם לעיתים קרובות והם מצוירים בקווים בודדים בלבד. לא היה ניסיון ליצור פרספקטיבה. עיצובים צמחיים, פרחוניים וגיאומטריים מופיעים בטפטים או בבגדים היו חשובים יותר מפני הדיוקן. בחלק מיצירותיו של וויאר, האנשים בציורים נעלמו כמעט לחלוטין בהשוואה לעיצובי הטפט. ההשפעה היפנית נמשכה בעבודותיו המאוחרות, שלאחר תנועת הנאבי.[7]
תפאורה
היבט נוסף של הפילוסופיה היה הרעיון שלאמנות דקורטיבית יש ערך שווה לציור המסורתי. וויאר יצר תפאורות ותוכניות תיאטרון, ציורי קיר דקורטיביים ומסכים מצוירים, הדפסים, עיצובים לחלונות וויטראז' וצלחות קרמיקה. בתחילת שנות ה-1890, הוא עבד במיוחד עבור התיאטרון דה לובר של לוגנה-פו בעיצוב תפאורות ותוכניות.
מקישוט התיאטרון, וויאר עבר במהרה לעיצוב פנים. במהלך עבודתו בתיאטרון, פגש את האחים נתנזון, ממייסדי המגזין התרבותי La Revue Blanche. הגרפיקה של וויאר הופיעה במגזין, יחד עם פייר בונאר, אנרי דה טולוז-לוטרק, פליקס ואלוטון ואחרים. [8] בשנת 1892, הזמינו האחים נתנזון את וויאר לצייר את העיטורים הראשונים שלו - ציורי קיר לביתה של משפחת דסמרה.
וויאר השתמש בחלק מאותן טכניקות שבהן השתמש בתיאטרון להכנת תפאורה, כגון צבע דבק, או פסולת, מה שאיפשר לו ליצור ציורים גדולים מהר יותר. שיטה זו, ששימשה במקור בציורי קיר בתקופת הרנסאנס, כללה שימוש בדבק כחומר מעורבב עם גיר ופיגמנט לבן כדי ליצור חיפוי חלק שנמרח על לוחות עץ או קנבס, שעליהם בוצע הציור. שכבה זו איפשרה לצייר להציג פרטים וצבע עדינים יותר מאשר על קנבס, והוא היה עמיד למים. בשנת 1892 הוא קיבל את ההזמנה הדקורטיבית הראשונה שלו ליצור שישה ציורים שהוצבו מעל פתחי הסלון של משפחתו של פול דסמרה. הוא עיצב את הלוחות וציורי הקיר שלו כך שיתאימו לסביבה האדריכלית.
בשנת 1894, הוא ועמיתיו מתנועת הנאבי קיבלו משימה מבעל גלריית האמנות זיגפריד בינג, שהמציא את השם ל"אר נובו", לעצב חלונות ויטראז' שייעשו במשרד של האמריקאי לואי קומפורט טיפאני. הדגמים שלהם הוצגו בשנת 1895 באגודה הלאומית לאמנות, אך החלונות בפועל מעולם לא נוצרו. בשנת 1895 עיצב סדרה של צלחות חרסינה דקורטיביות, מעוטרות בפנים ובדמויות של נשים בלבוש מודרני, טובלות בעיצובי פרחים. הצלחות, יחד עם עיצובו לחלון של טיפאני והפנלים הדקורטיביים שנעשו עבור בני הזוג נתנזון, הוצגו בפתיחת הגלריה של בינג, בדצמבר 1895.[9]
הגנים הציבוריים
כמה מיצירותיו הידועות ביותר, כולל "הגנים הציבוריים," "דמויות בבית" נוצרו עבור האחים נתנזון ועבור חבריהם. הם נתנו לוויאר חופש לבחור את הנושאים והסגנון. בין 1892 ל-1899, וויאר יצר שמונה מחזורים של ציורים דקורטיביים, סך הכל כשלושים לוחות. ציורי הקיר, אף שהוצגו לעיתים רחוקות במהלך חייו, הפכו מאוחר יותר בין היצירות המפורסמות ביותר שלו.[10]
גנים ציבוריים היא סדרה של שישה ציורים הממחישים ילדים בפארקים של פריז, ילדי הפטרונים שלו אלכסנדר נתנזון ואשתו אולגה. הציורים מציגים מגוון של השראות שונות, כולל שטיחי הקיר מימי הביניים במלון דה קלוני בפריז שוויאר העריך מאוד. וויאר קיבל את העבודה ב-24 באוגוסט 1894, והשלים את הסדרה בסוף אותה שנה. הם הותקנו בחדר האוכל/סלון של בני הזוג נתנזון .
דמויות בבית
וויאר צייר לעיתים קרובות סצנות פנים, בדרך כלל של נשים במקום עבודה, בבית או בגינה. פניהן ותכונותיהן של הנשים הן רק לעיתים נדירות במרכז תשומת הלב. הציור נשלט על ידי הדפוסים הנועזים של התלבושות, הטפטים, השטיחים והריהוט.
הוא צייר סדרת ציורים של תופרות בבית מלאכה, על סמך הסדנה של אמו. הנשים בבית המלאכה מורכבות מאזורי צבע ללא פרטים. דפוסי התלבושות והעיצוב שולטים בתמונות. הדמויות כוללות את סבתו, משמאל, ואת אחותו מארי, בשמלה המעוצבת הנועזת שהיא המאפיין המרכזי של הציור. הוא גם הציב מראה על הקיר משמאל. המראה איפשרה לו להגיע לשתי נקודות מבט בו זמנית ולשקף ולעוות את הסצנה. התוצאה היא יצירה משוטחת ודקורטיבית בכוונה . "התופרת עם השיפון" (1893) מציגה תופרת בעבודה, יושבת מול חלון. פניה לא ברורות והתמונה נראית כמעט שטוחה, נשלטת על ידי דפוסי הפרחים של הקיר[11].
בשנת 1895 קיבל וויאר עבודה מהקרדיולוג אנרי ואקז עבור ארבעה לוחות לקישוט הספרייה של ביתו בפריז. הנושאים העיקריים היו נשים שעסקו בנגינה בפסנתר, תפירה ושאר העיסוקים בדירה בורגנית מעוטרת במיוחד. הגבר האחד בסדרה, ככל הנראה הוא אנרי ואקז עצמו, שמוצג בספרייתו בשעת קריאה, ומקדיש מעט תשומת לב לאישה התופרת לידו. מבקרי אמנות השוו את העבודות לשטיחי קיר מימי הביניים. הציורים, שהושלמו ב-1896, נקראו במקור "אנשים בתוך הבית".
ב-1897 חל שינוי ניכר בציוריו והא יצר חלל גדול עם שישה אנשים. התמונה הייתה הרבה יותר מורכבת בפרספקטיבה, בעומק ובצבע שלה, עם שטיחים מסודרים בזוויות שונות, והדמויות שבחדר ניתנות לזיהוי. הציור היה מורכב גם בנושא. נראה שהתפאורה היא דירתו של הצייר הנאבי פול רנסון, הקורא ספר, מאדאם וויאר יושבת בכורסה, אידה רוסו נכנסת בדלת, ובתה ז'רמן רוסו, עומדת משמאל.
לאחר הנאביס (1900–1914)
הנאביס התפרקו לאחר התערוכה שלהם בשנת 1900. תמיד היו להם סגנונות שונים, אם כי חלקו רעיונות ואידיאלים משותפים לגבי אמנות. ההפרדה העמיקה על ידי פרשת דרייפוס (1894–1908), שפצלה את החברה הצרפתית. דרייפוס היה קצין צבא צרפתי יהודי שהואשם בכזב בבגידה ונידון למושבת עונשין, אך זכה לפטור. בקרב תנועת הנאבי תמכו וויאר ובונאר בדריפוס, בעוד מוריס דני וסריזייה תמכו בצד של הצבא הצרפתי.[12]
לאחר התפרקות הנאביס בשנת 1900, הסגנון והנושאים של וויאר השתנו. הוא היה עם תנועת הנאבי כחיל החלוץ של האוונגרד. כעת הוא נטש בהדרגה את הסגנון של פנים הבתים הצפופים והכהים שצייר לפני 1900, והחל לצייר יותר בחוץ, באור טבעי. הוא המשיך לצייר חללי פנים, אבל עם יותר אור, צבע ועומק בחלל המצויר. השפעות האור הפכו למרכיבים עיקריים בציוריו, בין אם היו אלה סצנות פנים או הפארקים והרחובות של פריז. הוא חזר בהדרגה לנטורליזם. הוא ערך את התערוכה האישית הגדולה השנייה שלו בגלריה ברנהיים-ז'ון בנובמבר 1908, שם הציג רבים מהנופים החדשים שלו. הוא זכה לשבחים על ידי מבקר מתנגד המודרניזם על "מחאתו הנעימה נגד עיוותים שיטתיים."
גישות חדשות
לאחר 1900 וויאר המשיך לצייר חללי פנים וגנים רבים, אך בסגנון צבעוני יותר ממה שהשתמש בעבר. אף על פי שפני הדמויות עדיין הסיטו מבטם לעיתים קרובות, אבל היה עושר של פרטים וצבעים חמים יותר. הוא הדגיש במיוחד את משחק אור השמש בגנים ובנושאיו. הוא לא רצה לחזור לעבר, אלא רצה לעבור אל העתיד עם חזון דקורטיבי, נטורליסטי מוכר יותר מזה של המודרניסטים.
הוא יצר סדרות חדשות של לוחות דקורטיביים, המתארים סצנות עירוניות ופארקים בפריז, כמו גם סצנות פנים רבות של חנויות ובתים. הוא תיאר את הגלריות של מוזיאון הלובר והמוזיאון לאמנויות דקורטיביות והקפלה של ארמון ורסאי.
תיאטרון
התיאטרון היווה חלק חשוב בחייו של וויאר. הוא החל כאמן הנאבי ביצירת תפאורה ועיצוב תוכניות לתיאטרון אוונגרדי, ולאורך כל חייו ניהל קשרים הדוקים עם אנשי תיאטרון. הוא היה חבר של הצייר, השחקן והבמאי סשה גיטרי. במאי 1912, הוא קיבל הזמנה חשובה עבור שבעה לוחות, ושלושה ציורים מעל הפתחים, עבור תיאטרון השאנז אליזה החדש בפריז, ועוד אחד של המחזאי הקומי ז'ורז' פיידו. הוא השתתף בהופעות של הבלט הרוסי בין 1911 ל-1914. ב-1937 הוא ובונאר קיבלו את המשימה לציור ההיסטוריה של עולם התיאטרון של פריז בציור קיר גדול, למבואה של התיאטרון הלאומי החדש של שאיו, שנבנה לתערוכה הבינלאומית של פריז ב-1937. [13]
שנים אחרונות (1914–1940)
לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, גויס וויאר לזמן קצר לתפקיד צבאי כשומר בכבישים המהירים. עד מהרה שוחרר מחובתו זו, וחזר לצייר. הוא ביקר בבית החרושת לנשק של פטרונו, נתנזון, ליד ליון, ולאחר מכן צייר סדרה של שלושה ציורים של המפעלים בעבודה. הוא שירת לזמן קצר, בין 2 בפברואר ל-22 בפברואר, כאמן רשמי של צבא צרפת באזור הווז', והכין סדרה של פסטלים. אלה כללו שרטוט של אסיר גרמני שנתפס ונחקר. באוגוסט 1917, בחזרה בפריז, הוא קיבל הזמנה מהאדריכל פרנסיס ז'ורדיין עבור ציור קיר לבית קפה אופנתי בפריז, לה גרנד טדי. [14]
פורטרטים
לאחר 1920 הוא עסק יותר בציור פורטרטים עבור פריזאים עשירים ומכובדים. הוא העדיף להשתמש בטכניקות שאפשרו לו ליצור פרטים מדויקים יותר ואפקטי צבע עשירים יותר. הוא בדרך כלל הציג את נושאיו באולפן או בבתיהם או מאחורי הקלעים, עם רקעים מפורטים, טפטים, ריהוט ושטיחים. הרקעים גם יצרו מצב רוח, סיפרו סיפור וגם שימשו כניגוד לדמות הראשית .
הכרה ומוות
בין 1930 ל-1935 חילק את זמנו בין פריז לשאטו דה קליי, בבעלות חברו הסל. הוא לא זכה להכרה רשמית מהמדינה הצרפתית עד יולי 1936, אז הוזמן ליצור ציור קיר, לה קומדי, המתאר את רשמיו מההיסטוריה של עולם התיאטרון של פריז עבור המבואה של התיאטרון הלאומי החדש של שאיו, שנבנה עבור התערוכה הבינלאומית של פריז 1937. באוגוסט של אותה שנה קנתה עיריית פריז ארבעה ציורים ואוסף רישומים. בשנת 1937 הוא קיבל עבודה גדולה נוספת, יחד עם מוריס דני ורוסל, של ציור קיר מונומנטלי בארמון חבר הלאומים בז'נבה.[15]
ב-1938 הוא קיבל הכרה רשמית יותר. הוא נבחר בפברואר 1938 לאקדמיה לאמנויות היפות, וביולי 1938 הציג במוזיאון לאמנויות דקורטיביות תערוכה רטרוספקטיבית מרכזית של ציוריו. מאוחר יותר באותה שנה הוא נסע לז'נבה כדי לפקח על התקנת ציור הקיר שלו בבניין חבר הלאומים .
ב-1940 הוא סבל מקשיים ריאתיים ומת ב-21 ביוני 1940, באותו חודש שבו הובס הצבא הצרפתי על ידי הגרמנים בקרב על צרפת.
גלריה
קישורים חיצוניים
- אדואר וויאר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אדואר וויאר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ The life and art of Édouard Vuillard | Christie's, www.christies.com (באנגלית)
- ^ Preston, Stuart (1972). Édouard Vuillard. New York: Abrams
- ^ Cogeval, Guy (2003). Vuillard (in French). Montreal: Musée des Beax-Arts, Montreal, and National Gallery of Art, Washington, D.C PP. 474
- ^ Cogeval, Guy (2003). Vuillard (in French). Montreal: Musée des Beax-Arts, Montreal, and National Gallery of Art, Washington, D.C PP.18
- ^ Cogeval, Guy (2003). Vuillard (in French). Montreal: Musée des Beax-Arts, Montreal, and National Gallery of Art, Washington, D.C PP.475
- ^ Paroles d'Artiste – Édouard Vuillard. Éditions Fage, Paris (2019), p. 10
- ^ 7.0 7.1 Paroles d'Artiste – Édouard Vuillard. Éditions Fage, Paris (2019), p. 8
- ^ Edouard Vuillard: A Painter and His Muses, 1890–1940
- ^ Cogeval, Guy (2003). Vuillard (in French). Montreal: Musée des Beax-Arts, Montreal, and National Gallery of Art, Washington, D.C PP.164-5 192-3
- ^ Cogeval, Guy (2003). Vuillard (in French). Montreal: Musée des Beax-Arts, Montreal, and National Gallery of Art, Washington, D.C PP.164-5
- ^ Cogeval, Guy (2003). Vuillard (in French). Montreal: Musée des Beax-Arts, Montreal, and National Gallery of Art, Washington, D.C. PP. 138
- ^ Cogeval, Guy (2003). Vuillard (in French). Montreal: Musée des Beax-Arts, Montreal, and National Gallery of Art, Washington, D.C.PP. 208-9
- ^ Cogeval, Guy (2003). Vuillard (in French). Montreal: Musée des Beax-Arts, Montreal, and National Gallery of Art, Washington, D.C.PP.465-8
- ^ Cogeval, Guy (2003). Vuillard (in French). Montreal: Musée des Beax-Arts, Montreal, and National Gallery of Art, Washington, D.C. PP.323-5
- ^ Cogeval, Guy (2003). Vuillard (in French). Montreal: Musée des Beax-Arts, Montreal, and National Gallery of Art, Washington, D.C.PP. 389
