אגרוף תאילנדי
 | |
| ארץ מקור |
 תאילנד |
|---|---|
| מייסד | לוחמי המלך תחת מלחמת בורמה |
| סגנון | סטרייקינג |
| התפתחה מ |
Krabi Krabong, Muay Boran |
| אמנים מפורסמים | Buakaw Por Pramuk, Samart Payakaroon, Somrak Kamsing, Kaoklai Kaennorsing, רמון דקר |
| ספורט אולימפי | מתוכנן להיות |
אגרוף תאילנדי (בתאית: มวยไทย; להאזנה (מידע • עזרה)) היא אמנות לחימה עתיקה שמוצאה מתאילנד, ונקראת בשם מואי תאי (בתאית: มวยไทย, באנגלית: Muay Thai). כיום האגרוף התאילנדי מתורגל גם ספורט לחימה וזה הספורט הלאומי של תאילנד.
אמנות הלחימה פותחה ללוחמה מגבו של פיל, כאשר הלוחם אוחז ביד אחת מקל ובשנייה חרב. במשך הזמן הועברה אמנות הלחימה גם לקרקע והמשיכה להתפתח במהלך המלחמה.
לא ידוע בוודאות מתי האגרוף התאילנדי החל להתבסס כספורט לחימה או כשיטה להגנה עצמית, אך סבורים על פי רישומים וציורים שזה החל בשנת 1238 בסיאם. אגרוף תאילנדי נחשב לספורט של מלכים אשר הם ובניהם למדו והתאמנו בתחום במטרה לחזק את הגוף והנפש ועל ידי כך להיות מלכים יותר טובים. בשנת 1604 מלך תאילנד, נוראי, שאהב מאוד את הספורט הפך אותו לפופולרי ורחב היקף בכל ממלכת תאילנד.
האמנות זכתה לפרסומה בתאילנד כאשר בשנת 1767 המלך התאי הרג את הנסיך הבורמזי בקרב בעזרת אמנות לחימה זו. המלך נחשב לגיבור לאומי בתאילנד עד היום ומהווה גורם משיכה ללימודה. האמנות אף מתפשטת בדרום מזרח תאילנד לבורמה, קמבודיה ולאוס.
למואי טאי סוגים רבים של לחימה וסגנונות שונים שהמפורסם בהם הוא קראבי קראבונג שבו לעיתים נלחמים גם עם שתי חרבות.
אמנות לחימה זו מתירה את כל טכניקות ההכאה פרט לנגיחה והכאת יריב כשאינו עומד, ואוסרת על כל טכניקות הגראפלינג פרט לקלינצ' ולגריפות רגל. בישראל חוקי הקרב מאפשרים להשתמש במרפקים בקלינצ' וגם ממרחק.
הקרב מסתיים לאחר נוקאאוט, בתום הזמן או בהחלטת שופט. המתמודדים משתמשים במגן שיניים ואשכים כדי להגן על עצמם.
הערות שוליים