אלדו לאטס
הרב אלדו לאטס (באיטלקית: Aldo Lattes) הוא רב איטלקי, (30 באוגוסט 1880, ליבורנו -11 באוקטובר 1944, טריפולי) היה רבה הראשי של הקהילה היהודית בלוב בתקופת מלחמת העולם השנייה. במהלך כהונתו בתפקיד זה, פעל לאטס לרווחת חיי הקהילה, לייסוד ולפיתוח מוסדות חינוך יהודיים בשנים הקשות שידעה האוכלוסייה היהודית בלוב, תחת שלטונה של איטליה הפאשיסטית.
קורות חייו
אלדו לאטס נולד למשפחת רבנים בליבורנו, איטליה. אביו היה הרב גוליאלמו לאטס (Guglielmo Lattes) ואחיו אריגו לאטס. אחד מדודיו היה דנטה לאטס, מנציגיה הבולטים של הקהילה היהודית בלוב.
בפברואר 1903 הוסמך אלדו לאטס לרבנות במכללה הרבנית של ליבורנו. מיד לאחר הסמכתו מונה לרב של קהילת קזאלה מונפרטו עד לשנת 1909.
בשנת 1923 התמנה לתפקיד רב באלסנדריה.
בשנת 1928 ניהל את בית המדרש לרבנים ברודוס.
מינואר עד דצמבר 1936 שימש כסגן הרב הראשי של רומא, ובתחילת שנת 1937 מונה לרבה הראשי של טריפולי ולוב כולה. בתפקיד זה החזיק עד פטירתו ב-11 באוקטובר 1944.
כהונתו של אלדו לאטס כרב ראשי בלוב
רקע על יהדות לוב תחת השלטון הפשיסטי
במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים חדרו השפעות מודרניות ללוב, המבנה הכלכלי המסורתי בחברה היהודית השתנה ויהודים רבים שימשו בתפקידי תיווך בין האוכלוסייה המקומית לבין גורמים אירופיים. מאות יהודים קיבלו אזרחות זרה, לרוב איטלקית. יהודים אלו ומיעוטים אחרים ראו במידה רבה בתרבות המערבית ובאמנציפציה שזכו לה יהודי המערב מופת לחיקוי. ב-1911 נכנסו צבא איטליה לטריפולי, היהודים, יותר מהערבים, רצו להשתחרר משלטון מוסלמי. לשכבות היהודיות המבוססות, בעלות הקשרים הכלכליים והתרבותיים עם איטליה, היה עניין רב יותר בנוכחות האיטלקית. באופן כללי הייתה ציפייה ששלטון חדש יביא לשיפור במצב היהודים בלוב. מלחמת העולם הראשונה הביאה להחרפה גדולה אף יותר ביחסים בין יהודים ומוסלמים, לתקיפות מאורגנות על הרובע היהודי בטריפולי. תקיפות אלו גררו בתורן סחף גדול יותר של הציבור היהודי לטובת השלטון האיטלקי החדש.
בראשית שנות השלושים עם התבססותו של השלטון הפשיסטי בהנהגת מוסוליני באיטליה. החיכוכים בין השלטונות האיטלקיים לחלקים רחבים בקהילה היהודית גברו כתוצאה מפעולותיהם של האיטלקים לצמצום האוטונומיה היהודית ולהנהגת שינויים בסדרי הקהילה היהודית ומוסדותיה בשם טובת המדינה, כביכול, בהתאם לתפיסה הפשיסטית. צעדים אלו עוררו חלקים באוכלוסייה המוסלמית לנצל את היחלשותה של הקהילה היהודית, ומתיחות מסוימת ניכרה ביחסים ביניהם. בשלהי שנות השלושים, בהשפעת ההסכם בין מוסוליני להיטלר, חלה הרעה במצבם של היהודים. באותה העת ישבו כשלושים אלף יהודים בלוב.
בשנת 1937 הכריז מוסוליני על עצמו כ"מגן האסלאם". צעד זה ביטא את השינוי ברוח השלטון האיטלקי בלוב כלפי הקהילה היהודית. המרשל איטלו באלבו הועבר מאיטליה ללוב בכדי לשמש כמושל החדש של לוב. באלבו היה מילא ברצון ובהתלהבות רבה כל הוראה שקיבל ממוסוליני. תקופה זו התאפיינה בהרעה ובהחמרה במצבם של יהודי לוב. הם נרדפו באופן קבוע על רקע דתי ולאומי. בין יתר הגזרות שהוטלו עליהם הייתה ההוראה לפתוח עסקים חנויות בימי שבת. הכלכלה בלוב הייתה מבוססת ברובה על היהודים, באלבו לא הסכים עם העובדה שבימי שבת הרחובות של טריפולי וסביבותיה יעמדו ריקים מעשייה ותנועה כלשהי, ולכן היהודים היו מחויבים לעבוד ביום הקדוש עבורם כאילו הוא יום חול. על אף הגזירה היהודים לא פתחו את עסקיהם, השלטון האיטלקי נדהם מההתמרדות הגלויה אשר לא הייתה כדמותה בכל תקופת המשטר הפאשיסטי. מצבם של היהודים הוסיף להחמיר ויהודים נושאי משרות ממשלתיות מרכזיות פוטרו, הרב הראשי בלוב באותה התקופה, הרב קאסטלבולוניזי (Castelbolognesi) חזר לאיטליה, ובמקומו נשלח הרב אלדו לאטס מאיטלה ללוב.
מינויו של לאטס לתפקיד רב הקהילה היהודית בלוב
במרץ 1937 התמנה אלדו לאטס לרב הראשי של לוב, בעקבות החוק המיוחד שנחקק בשנת 1912, לפיו בית הדין הרבני של קהילת יהודי טריפולי יורכב משלושה דיינים, בתנאי שהרב הראשי תמיד יהיה רב איטלקי. מינויו של לאטס אפשר לקהילה להסתגל לזמנים המשתנים. לאטס ניחן ביחסי אנוש מצוינים ונודע בנכונותו לפשרה ביישוב מחלוקות. בנוסף, היה לאטס פרגמטי וחריף והצליח לעבוד עם באלבו ביעילות. תכונות אלה אפשרו לו לדאוג לקהילתו בתחומים שונים. לצדו עמדה בראש הקהילה ועדה שהורכבה מיהודים משכילים, שהושפעו מן התרבות האיטלקית, והיו שונים לחלוטין מהמנהיגות המסורתית ומרוב רובם של יהודי טריפולי ולוב באותה התקופה.[1]
יהדות לוב בזמן מלחמת העולם השנייה
שנת 1940, עם הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה ומותו של המושל באלבו, הייתה שנת מפנה בחיי היהודים בלוב. החוקים קבעו את נחיתותם בפני המוסלמים ובפני האיטלקים, הגבילו, השפילו וסיכנו את היהודים. ממיעוט מועדף בראשית השלטון האיטלקי הפכו היהודים למיעוט נחות ונרדף בעיני השלטונות.
ב-9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים בהתקפה על האיטלקים בחזית מצרים, המפלות מידי הבריטים החריפו את ההסתה כלפי היהודים. כתוצאה מהכיבוש הבריטי מרבית הקהילה היהודית ראתה בצבא הבריטי כצבא משחרר אשר פטר אותם מהשלטון האיטלקי הפשיסטי ומחוקי הגזע שלו[2], אך האהדה והערצה של הקהילה היהודית לצבא הבריטי היה לרעתם כאשר האיטלקים שחזרו והשתלטו על קירינאיקה האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הבריטים. בדצמבר 1941 – ינואר 1942 כבשו הבריטים שנית את קירינאיקה, אך במאי-יוני שוב נהדפו משם, והגזירות על יהודי לוב הוחמרו עוד יותר. מוסוליני ציווה לפזר את יהודי קירינאיקה ולכלוא אותם במחנות בלוב, בחודשי יוני-דצמבר 1942 הוצאו צווים אנטי-יהודיים רבים, והם פגעו בכל יהודי לוב.[3].
יחסיו של לאטס עם השלטון האיטלקי
לאטס שכנע את באלבו לפעול בנושאים שהיו החשובים ביותר להערכתו לשמירה על הזהות היהודית, ובה בעת נזהר שלא ליצור קרע בין המסורתיים והשלטונות המקומיים. בזכות ההתנהלות השקולה של לאטס, ביטל באלבו את העונשים ליהודים שסירבו לפתוח את עסקיהם ביום שבת. בתוך כמה חודשים הושב הסכם הסטטוס קוו בין הממשלה לקהילה היהודית על כנו.
לאטס הצליח לזכות הן באמונו של המושל באלבו והן באמונם של יהודי טריפולי. במרץ 1937 ביקר מוסוליני בלוב לראשונה מזה 11 שנים כדי לחנוך את הפרויקט ההנדסי הגדול ביותר של איטליה באותה תקופה בלוב - ויה ליטורנאה (אנ'), כביש מהיר באורך 1811 קילומטר שחצה את לוב מתוניסיה במערב עד למצרים במזרח. באותה הזדמנות אמר מוסוליני לרב לאטס בנוכחותו של המושל באלבו, ש"יהודי טריפולי יכולים להיות שקטים, הממשלה הפאשיסטית אשר העניקה את חוק הקהילות היהודיות תכבד תמיד את מסורתיהם".[4]
בשנת 1938 הוחלו ויושמו חוקי הגזע באיטליה באופן מיידי, אך אכיפתם בלוב הייתה הדרגתית וחלקית, נוכח החלק החשוב שנטלו היהודים בכלכלת לוב. כ-80 אחוזים מבתי העסק בטריפולי היו בבעלות יהודית. המושל האיטלקי בלוב, איטלו באלבו, אשר פעל לפיתוחה של לוב, דאג לקבל ממוסוליני אישור להחיל את חוקי הגזע, לפחות בתחום הכלכלי, במתינות. החוקים ביתר התחומים, ובמיוחד בתחום החינוך, נאכפו מיד והתלמידים היהודים הורחקו מבתי הספר הציבוריים. כך, נאלצו היהודים לדאוג בעצמם למערכת חינוך עבור ילדיהם, ונטל זה נפל על כתפי הקהילות היהודיות, דבר אשר אילץ את לאטס לארגן התרמה גדולה מבני הקהילה בטריפולי למען בתי-הספר היהודיים.
הקהילה החלה בהרחבה ובהקמה של מסגרות חינוך חלופיות ומימונן. למשל, נוספו כיתות והורחב סגל ההוראה בבית הספר "התקווה" בהנהלתו של עמישדי גוויטע. בהיעדר בתי-ספר תיכוניים עבריים בטריפולי, הוקם בית-הספר הטכני הראשון, בו למדו 60 תלמידים בארבע כיתות, והונהג בו שכר לימוד מדורג; תלמידים הצטרפו לבתי הספר הליליים של "בן-יהודה"; בית המלאכה לנשים בהנהלת לידיה נחום, קלט מספר רב יותר של תלמידות; ומוסד החינוך "אגודת תורה", בהנהלתו של חואטו חאטומה, המשיך לפעול. כמו כן, הארגונים הציוניים – "בן-יהודה" בהנהלת ציון אדאדי, "מכבי" בהנהלת רוברטו ארביב, וארגון הנשים הציוניות A.D.E.I. בהנהלת לידיה נחום - המשיכו לפעול והשתדלו להעסיק את בני הנוער, ככל שניתן, הן בפעילות ציונית והן בחינוך להשכלה כללית.
צעדים והישגים של אלדו לאטס
בתחום החברתי
לאטס פעל רבות לשמירה על צביונה המוסרי והחברתי של הקהילה היהודית בלוב. הישגים אלו התאפשרו הודות למערכת היחסים הטובה ששקד לטפח עם השלטונות האיטלקיים ובייחוד מול מושל לוב. בשיתוף עמו פעל רבות למען צמצום תופעת משחקי המזל והאלכוהוליזם. השניים צמצמו את שעות הפתיחה של עסקים לממכר משקאות והגבילו כניסה של אנשים לבתי קזינו. לצד זאת בתחום החברתי הוא פעל לצמצום העוני והשוטטות ברחובות ופעל למניעת קשרי נישואים בהם ראה כמועדים לכישלון.[5]
בתחום החינוך
לאטס פעל גם בתחום החינוך וביצע מתיחת פנים כוללת למערכת החינוך היהודית בלוב של אותה תקופה. הוא דאג לשיעורים אחר הצהריים, מעונות לפעוטות, עזרה רפואית בתוך תחומי בית הספר, ארוחות חמות, ספרי לימוד ובנוסף לביגוד והנעלה לילדים העניים. לימודי התורה היו בראש מעייניו והוא פיטר 12 מורים מתחום לימודי התורה בטענה שהם אינם ביצעו את עבודתם כראוי אך בכל זאת דאג להם למקורות הכנסה חלופיים.[5]
הגטו היהודי
לאטס הציג תוכנית אשר מטרתה הייתה דילול אוכלוסיית הגטו היהודי. התוכנית כללה בניית 50 בתים ל-80 משפחות מחוץ לרובע היהודי אמנם התוכנית העלתה את מיסי הקהילה בגלל העלאה במיסים פנה לאטס ליהודים וביקש מהם תרומות. לאטס ניסה לשכנע את קהילתו להתלבש בלבוש אירופאי על מנת לקדם את תהליך המודרניזציה וההתמערבות.[5]
ביקורת על תקופת כהונתו
לצד הקולות הרבים שראן בלאטס מנהיג אשר קידם את הקהילה היהודית בלוב, ותרם רבות למען פיתוחה ותהליך המודרניזציה, נשמעה גם הטענה לפיה בניגוד לקודמיו בתפקיד הוא בעיקר קיים את דרישות השלטונות האיטלקיים הפשיסטיים, ואף ייצג יותר את האינטרס האיטלקיים מאשר את הגישה המסורתית היהודית של יהודי לוב.[5]
ראו גם
קישורים חיצוניים
"לוב", מרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם (עברית)
הערות שוליים
- ^ מוריס רומני, יהודי לוב- דו קיום, רדיפות, עלייה, 2017, עמ' 48
- ^ ד"ר חיים סעדון, יהדות לוב על סף שואה, לוב, מכון בן-צבי, עמ' 63-67. (בעברית)
- ^ לוב, באתר מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
- ^ רנצו דה פליצ'ה, היחסים עם הרשויות האיטלקיות, יהודים בארץ ערבית, עמ' 175
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 פנקס הקהילות לוב-תוניסיה, יד ושם
