אשנב תותח
ערך זה עוסק בפתח בדופן אונייה המאפשר ירי דרכו. אם התכוונתם לפתח בדופן מבנה המאפשר ירי דרכו, ראו אשנב תותח (באנגלית: gun port) הוא פתח בדופן אונייה, מעל קו המים, דרכו יורה תותח המוצב על סיפון התותחים שלה. איננו יודעים במדויק היכן הומצא האשנב, אך ניתן להתחקות אחר ראשית הופעתו עד המאה ה-15, אז הוצבו לראשונה תותחים על סיפוני אוניות. אשנבי התותחים איפיינו את אוניות המפרשים המלחמתיות, והם נעלמו כליל עם הופעתה של אוניית המערכה המודרנית הראשונה בתחילת המאה ה-20.
היסטוריה
מתי הומצא
קשה לקבוע מי הגה לראשונה את הרעיון לקרוע אשנבי-תותחים בגוף אונייה. בצרפת מייחסים לעיתים קרובות את ההמצאה לבונה-אוניות אומן בשם פרנסואה דשרז'ה (Descharges, או דשנז'ה) ולשנת 1501;[1] כיום ידוע כי אין זה נכון, משום שהשימוש בתותחים ככלי נשקן העיקרי של אוניות היה מקובל כבר זמן רב קודם לכן.[2] דוגמאות לשימוש מוקדם יותר באשנבי תותחים הן אריח חרס ועליו ציור של קרוולה פורטוגזית בעלת אשנבי-תותחים; תיאור המצור על רודוס (1480) שנדפס באוּלְם ב-1496 ומזכיר אונייה ולה 10 אשנבי-תותחים; וטקסט המספר כי ב-1402, במהלך כיבוש האיים הקנאריים, השליך ז'אן דה בטנקור הימה את איזאבלה מלכת הקנאריים בעד אשנב-תותח (בצרפתית: sabord).[3] בפורטוגל מייחסים את ההמצאה למלך ז'ואאו השני עצמו (1455-1495), שהחליט לחמש את הקרוולות שלו בתותחים כבדים וכך יצר את אוניית המלחמה המודרנית הראשונה. הניסויים הראשונים בכלי הנשק החדשים נערכו בסטובל, דרומית לליסבון, בסביבות 1490, כשהקרוולות הקטנות החמושות בתותחים הכבדים מתעמתות עם אוניות גדולות מהן פי כמה שנשאו את תותחי הסביבול (swivel guns) הקטנים הרגילים.[4] עם זאת, ישנם היסטוריונים הסבורים כי ההמצאה נולדה בעת ובעונה אחת בפורטוגל, ספרד, אנגליה, צרפת והולנד.
תותחים הועלו על סיפוני אוניות כבר במאה ה-14.[5] ז'אן פרואסר מספר ב-1386 על אונייה גדולה "חמושה בשלושה תותחים שיירו אבני-קלע עצומות, אשר הותירו הרס וחורבן בכל מקום בו נפלו.[6] ב-1380, במהלך מלחמת קיאוג'ה, נהרג לוצ'אנו דורייה (Doria) על סיפון אונייתו ממטח דופן של האויב.[7] ב-1340, בקרב סְלוֹיס (Sluys), הטביעו כמה מהקאראקים הצרפתיים בתותחיהם אוניות אנגליות אחדות.[8] אלא שהתותחים בהם מדובר הוצבו על צוּרֵי האוניות או על כנים סובבים, כמו התותחים שיירו מצורי גליאות המשוטים בקרב לפנטו ב-1571. כלי הארטילריה הראשונים בהם נעשה שימוש בקרב בים, כבר ב-1304,[9] היו קלי-משקל והוצבו בצוּר החרטום, בהתאם לטקטיקות הנהוגות באותה תקופה שהעדיפו את תקיפת האויב חרטום-אל-חרטום.[10] ברם, הגדלת העוצמה והטווח של התותחים במחצית השנייה של המאה ה-14 היו כרוכים בהגדלת משקלם, והיה הכרח על כן להציב אותם עמוק בבטן האונייה כדי לשמור על יציבותה; קריעת אשנבי תותחים הלכה והפכה אפוא עד 1501 למעשה שגרה.[11] הגידול בממדי האוניות הוא שאיפשר לפעור בהן פתחים גבוהים במידה מספקת מקו המים; עם זאת, עדיין היה צורך לציידם במכסים אטומים להגנה מפני חדירת מי ים בים סוער כשהאונייה היטלטלה לצדדים.[12]
האשנבים איפשרו להציב באוניות תותחים כבדים וארוכי טווח משקודם, והם שבישרו את הולדת אוניית הקו (ship of the line) ואת קיצן של הגליאות. זאת ועוד, מאז המאה ה-16 השפיעו מספר התותחים וסידורם גם על מראה האוניות; צור החרטום וסיפון האחרה הלכו וקטנו, ובמאה ה-19 נעלמו לחלוטין.[13]
מבנה האשנב
את אשנבי התותחים בדפנות קבעו במרחקים שווים של 2.4 עד 2.7 מטרים זה מזה; אשנבים אחדים נוספים, עבור תותחי מרדף, נבנו גם בחרטום ובירכתיים. גודל האשנב נקבע לפי קליבר התותח. לדוגמה, רוחבו של אשנב לתותח 36-ליטראות ארוך היה 1.2 מ'.[14] באוניות בעלות כמה סיפונים לא קבעו את האשנבים אחד מעל השני, אלא במחומש (quicunx), על מנת לחלק בצורה שווה את המאמצים שהפעילו התותחים על גוף האונייה. האשנבים לא היו סתם חורים בגוף האונייה, אלא עמדות ירי שנדרשו לשאת את משקל התותחים ולעמוד בכוחות הרתע שנוצרו בשעת הירי; לשם כך חוזקו הפתחים בקורות חזקות ובטבעות, אליהן נרתמו התותחים בחבלים וגלגילות. למעשה, התותחים שניצבו מאחורי אשנבים אלה דמו יותר לתותחים שהוצבו לימים בצריחים מאשר לתותחי השדה הניידים של הצבא.
ז'ורז' פורנייה, הגאוגרף והמתמטיקאי הצרפתי בן המאה ה-17, כתב ב-1643 כי בצרפת, אנגליה, והולנד כיסו את אשנבי התותחים במכסים הנפתחים על ציר כלפי מעלה, בספרד במכסים הנפתחים על ציר הצדה, ובמדינות אחרות בתריסים זחיחים לצדדים.[15] אוניות אחדות בעלות ליווח מרועף, כמו "מרי רוז" האנגלית, פורקו ונבנו מחדש עם בּוֹלֶט גדול יותר, כדי שאפשר יהיה לציידן באשנבי תותחים.
אשנבי התותחים סייעו גם לאוורור החללים בין הסיפונים. ניתן היה לפתוח אותם במלואם, כמו בשעת ירי, או לפתוח דלת קטנה במכסה האשנב.
סכנת החדירה של מים
בים סוער הכרח היה לסגור את מכסי האשנבים התחתיים, כדי למנוע חדירת מים לתוך האונייה. סכנה מתמדת נשקפה מאשנבים אלה כל זמן היותם פתוחים, משום שמשב רוח פתאומי עלול היה להטות את האונייה על צדה עד כדי ירידת הפתחים בעודם גלויים אל מתחת קו המים. אוניות אחדות, שיציבותן הייתה רעועה בשל מרכז כובד גבוה מדי, טבעו בשל כך: "מרי רוז" ב-1545, "ואסה" השוודית ב-1628, ו"תזה" (Thésée) ו"סופרבה" (Superbe), אוניות הקו הצרפתיות, בקרב מפרץ קיברון (1759). "ונז'ר דה פפלה" (Vengeur du Peuple), אוניית 74-תותחים צרפתית, טבעה במהלך קרב ה-1 ביוני המהולל (1794) כפי הנראה בשל חדירת מים מאשנבי סיפון התותחים התחתון לאחר שמכסיהם נעקרו ונשברו בהתנגשות עם אה"מ "ברונסוויק" ובחילופי האש עמה.
המונח בצרפתית להטבעה מכוונת של אונייה, "sabordage" (סָבּורדאז'), נגזר מן "sabord" (סאבּור) - אשנב תותח, ומבטא את הסכנה הגדולה שנשקפה ממנו.
השפעתו על טקטיקת הלחימה
לסכנת החדירה של מים דרך האשנבים התחתיים הייתה השפעה על מהלכם של קרבות ימיים. בקרב אושנט (1778), לדוגמה, נקטה השייטת הצרפתית את היוזמה ותפסה בתחילתו את הצד הגלוי לרוח (weather gauge) שיתרונות התקפיים בצדו. אולם כשהלכה הרוח והתחזקה, נטו אוניותיה על צדן הפונה לאויב במידה מסוכנת, הן נאלצו לסגור את אשנבי התותחים התחתיים וכך איבדו חלק ניכר מעוצמת מטח הדופן שלהן. האוניות הבריטיות, שנערכו במקביל להן, נטו לצד השני, ועל כן יכלו לכוון את כל תותחיהן בקלות לעבר התרונה והחיבל של האויב.
דבר דומה אירע בקרב ה-13 בינואר 1797 לאוניית 74-התותחים הצרפתית "דרואה דה ל'אום" ( Droits de l'Homme) כשנאבקה עם הפריגטות הבריטיות "אינדפטיגבל" (Indefatigable) ואמזון"; הים הסוער אילץ אותה לסגור את אשנבי התותחים התחתיים ועל כן נותרו לרשותה 30 תותחי 18-ליטראות בלבד, שהפחיתו את עוצמת האש שלה לזו של פריגטה. הפריגטות הבריטיות, לעומת זאת, שהתאפיינו בבולט גבוה, יכלו לנצל את מלוא מטח הדופן שלהן, הגם שלא היו שקולות לאוניות קו בתנאים נורמליים. האונייה הצרפתית איבדה בלחימה העזה את תרניה, את ההגה והעוגנים, וסופו של דבר נטרפה אל החוף ואבדה.[16]
במאות ה-18 וה-19 התקינו אשנבי תותחים גם באוניות סוחר גדולות. האשנבים שימשו לאוורור הסיפון הראשי והארתו, ואיפשרו לחמש את האוניות בתותחים ולהופכן לאוניות מלחמה בעת הצורך. ב-1720, לדוגמה, לאחר שחברת מיסיסיפי הצרפתית פשטה את הרגל, עבר כל רכושה לידי הכתר ואוניותיה הוכנסו לשירות בצי המלחמתי.
בעידן המפרשים השתמשו לעיתים באוניות-קו להובלת חיילים, ואז חימשו אותן בְּחֶסֶר (en flûte) והוציאו מתוכן חלק מן התותחים כדי לפנות מקום לאפסניה ולאנשים. פרקטיקה זו הקשתה להבחין בין אוניית סוחר תמימה לבין אוניית מלחמה. בקרב ה-4 באוגוסט 1800 התחזתה אוניית הודו המזרחית "אקסטר" לאוניית-קו נושאת 74 תותחים ורדפה אחר הפריגטה הצרפתית "מֶדֶה" ( Médée) החזקה ממנה פי כמה; כששקעה השמש שכללה עוד יותר את האשליה, פתחה את כל אשנביה, אלו החמושים בתותחים ואלו הריקים, והאירה אותם; מעשה התרמית היה כה משכנע, שכאשר השיגה את "מדה" והתקרבה אליה, החליט מפקד הפריגטה הצרפתית כי אין לאונייתו כל סיכוי למול אונייה חזקה פי כמה ונכנע ללא קרב. אך היו גם מקרים הפוכים, כאשר פריגטה תקפה אוניית סוחר לכאורה וגילתה לפתע כי מדובר באוניית מלחמה חזקה ממנה. דוגמה לכך היא נפילת הפריגטה הצרפתית "פורטה" לידי אה"מ "סיביל" ב-2 במרץ 1799.
שימושים נוספים
באשנבי תותחים נעשו גם שימושים נוספים, כמו פתחי טעינה ופריקה של אספקה, פתחי מילוט ופתחים לפשוט דרכם אל סיפוני היריב לאחר שהאוניות נצמדו זו לזו.
בסביבות 1810 בנו הצרפתים אוניות 74-תותחים אחדות בנמל ונציה, שהיה עמוק דיו להשקת אוניות אך רדוד מכדי לאפשר להן לצאת לים. כדי להתגבר על הבעיה, הרימו את האונייה באמצעות מכלי ציפה וקורות תומכות שהושחלו דרך פתחי התותחים, וכך הקטינו את השוקע שלה. המתקן, שנקרא בצרפתית "שאמו" (chameau, "גמל"), נוצל להוצאתן לים של שתי אוניות: "ריבולי" (Rivoli) ו"מון סן-ברנאר".
סוף השימוש באשנבי תותחים
עם פיתוחם של תותחים ימיים כבדים באמצע המאה ה-19, כמו תותח פֶּקְסָן (Paixans), הלכו אשנבי התותחים ונעלמו, כשהם מפנים תחילה את מקומם לברבטה (barbetta), פלטפורמה סובבת על הסיפון, לעיתים עם מיגון חלקי, ואחר כך לצריח התותח המשוריין. קרב המפטון רודס, שבו גבר תותח הצריח של "מוניטור" על סוללת התותחים של "וירג'יניה", בישר את השינוי. האשנבים הוסיפו להתקיים עוד זמן מה באוניות סוללה מרכזית (central battery ship) ובתאים המשוריינים (casemates) של תותחי הסוללות המשניות באוניות מערכה שקדמו לדרדנוט ונועדו להדוף ספינות טורפדו. האשנבים נעלמו לחלוטין עם הופעתה של אוניית המערכה המודרנית הראשונה, אה"מ "דרדנוט" ב-1906.
מקורות
- Michel Vergé-Franceschi (dir.), Dictionnaire d’Histoire maritime. Paris, éditions Robert Laffont, coll. « Bouquins », 2002, 1508 p. מסת"ב 2-221-08751-8 et 2-221-09744-0.
- Guy Le Moing, Les 600 plus grandes batailles navales de l'Histoire. Marines Éditions, mai 2011, 620 p.מסת"ב 2357430778
- Jean Meyer et Martine Acerra, Histoire de la marine française : des origines à nos jours. Rennes, éditions Ouest-France, 1994, 427 p. מסת"ב 2-7373-1129-2
- Garcia de Resende, Vida e feitos d' el-rey Dom João Segundo. 1545
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Le Moing (2011), pp. 26-27.
- ^ Dominique Brissou dans: Vergé-Franceschi (2002), pp. 1283–1284.
- ^ Dominique Brissou dans: Vergé-Franceschi (2002), pp. 1283–1284.
- ^ Garcia de Resende, Vida e feitos d' el-rey Dom João Segundo, 1545, lines 8200 to 8220.
- ^ Dominique Brissou בתוך: Vergé-Franceschi (2002), pp. 1283–1284.
- ^ Le Moing (2011), pp. 26-27.
- ^ Dominique Brissou dans: Vergé-Franceschi (2002), pp. 1283–1284.
- ^ Meyer and Acerra (1994), p. 31.
- ^ Meyer and Acerra (1994), p. 26.
- ^ Le Moing (2011), pp. 26-27.
- ^ Dominique Brissou dans: Vergé-Franceschi (2002), pp. 1283–1284.
- ^ Jean Meyer, dans: Vergé-Franceschi (2002), p. 1397.
- ^ Le Moing (2011), pp. 26-27.
- ^ :Dominique Brissou dans Vergé-Franceschi (2002), pp. 1283–1284.
- ^ Dominique Brissou dans: Vergé-Franceschi (2002), pp. 1283–1284
- ^ Parkinson, C. Northcote (1934) Edward Pellew, Viscount Exmouth, Admiral of the Red. London, Methuen & Co., pp. 175-78.
